לקפוץ על הרגליים

שמחה זו הסיסמה בימים אלו

מה יגרום לך לקפוץ על רגלייך משמחה (אבל לקפוץ באמת!)?

נסי לחשוב, אולי להיזכר (אם כבר קרה לך)

שתפי בתיאור חופשי ומלא חיים

שיגרום גם לנו לקפוץ איתך…

סוכר בריא
הרקדה באמת זה נהדר!

רוגלך?
היה לנו ערב כיתה, והייתי שמחה. הייתי באורות!
כל הזמן קיפצצתי ורקדתי, זה היה מצחיק:-)
גם השבוע הגעתי ללימודים אחרי חודש שלא הייתי, וממש הייתי צריכה לרסן ת'צמי כדי לא לקפוץ עד הגג משמחה ולא להשאר עם חיוך דבילי כל היום. באמת שהייתי מסוגלת…
לכל השואלות- כן. אני חולה על הכיתה שלי.

Windmill
כל יום, מתפללת
עבורך לך, אי שם
לא יודעת מה קורה איתך
אם את מתפללת
חשוב, או שלא
זה לא משנה.
כי אני מחכה
לרגע, שאקפוץ
והגיד לך.
בבכי
חזק, גדול
מזל טוב דודה
בנין עדי עד
מחכה
כל יום
לקפיצה הזו.

קיפודית סגלגלה
זה היה בוקר, עוד סתם בוקר קיצי-אביבי. רגיל במיוחד.
7:23, אני עדיין במיטה, מתגלגלת מצד לצד ומתלבטת האם לקום או להתכרבל עוד טיפה.
בזוית עיני ראיתי גם את אחותי מסתובבת ומהרהרת בכל המטלות שעליה להשלים היום.
ואני חושבת על הפעילות שאעביר היום בכיתה, יאואו איך אני מתרגשת. להיות כבר בוגרת ואחראית. הלוואי שהן יאהבו את המשחקים והרעיון הכללי.
פתאום, הטלפון מצלצל.
נו באמת, למי יש כח לקום?
אה רגע, הטלפון ליד המיטה של אחותי. היא רק תתכופף דקה ותענה. מקווה שלא תתעצל, למה אני בטוח אתעצל.
היא באמת עונה, לשמחתי הרבה, קורעת את חוטי השינה הרבים מעל עיניה ועונה בחשיבות רבה: "בוקר טוב, מי זה?"
אני שומעת כל מיני מלמולים מהטלפון, את הבעות פניה של אחותי משתנות לכל גווני הפרצופים בקשת ההבעות ולא מצליחה מי המתקשר הסמוי שהצליח לשמח כל כך את אחותי.
פתאוםם, היא דופקת צרחה של החיים: "קיפודיתתתתתתת!! אמאאאא ילדהההה!! בןןןן!!!!!!!! בןן!!! יש לנו אחחח!! את קולטתתת?? יאואואואואואו"
זהו. כאן נגמרו לי המילים. אין לי איך לתאר את השמחה שלי למתנה היקרה הזו, הילד הכי מתוק בארץ. הרי בן אחרי 7 בנות זה לא ענין של מה בכך:)
אני מניחה שאתן יכולות לתאר לעצמכן את הריקודים והשירים בשעה מוקדמת שכזו. את השכנים שלא הבינו מה עובר עלינו, ואת הפעילות שהלכה לפח כי אני עופפתי אי שם בעולמות עליונים וניחושים על שמות אפשריים. אפילו לא היה אכפת לי מהפעילות שהתבזבזה, כי הרי נולד לי אח! אח!
נ.ב.
זה היה לפני שנתיים, ישןן. אבל זה אחד הדברים היחדים שגרמו לי לקפוץ מרוב שמחה, בד"כ אני מביעה את התרגשותי בדרכים מנומסות יותר:)

אנדנדינו
אוקי אז ביקשתם קפיצה.. תקבלו קפיצה.. אוהו קפיצה.. מצחיק אולי כן, משמח פחות, "מפחיד" הרבה. יאללה נתחיל.
זמן: 8:45 בערב
מקום: סעודת שבת.
אווירה רגועה, אוכל טעים, דברי תורה (בלעז פוליטיקה) כי מתי יש לדבר על זה אם לא בשבת
סביבי מקרקרים חמישה תינוקות (אחייניי)
ה-
חמודים, מעצבנים, מתוקים, שובבים, מסודרים, צייתנים, היפרקטיבים, דורשים מכות – בקטנה כן?! (תתפלאו או שלא, אבל השילובים האלו הולכים ביחד).

אני יושבת על כוס מיץ (שבניגוד לילדה הזועמת שמולי, שכוסה מלאה עד השליש הראשון, באדיבותי הרבה כמובן. כוסי מלאה עד השליש השלישי כמעט, אם אני יודעת טוב חשבון…) חתיכת חלה, וסלט כלשהו. נזהרת שהדג לא יגע חלילה בסלט, שלא יהרס טעמו. בשילוב הנפלא הזה אני ואחותי מוצאת נושא שיחה המשקף בדיוק מרבי למדי את השלווה והאווירה הקסומה ששורות בחדר – בגרויות.
אך השלווה הקסומה, לא נמשכת הרבה זמן, אני שומעת קריאת בהלה, וקופצת ממקומי. מסתכלת סביב ורואה את אמא שלי עם יד אחת על הפה, וידה השניה מצביעה לכיוון יצור שחור, גדול יחסית לגילו הצעיר, מטפס לו בנחת על הקיר. כנראה גם הוא רצה להישתתף בדיון הפוריה שהיה לנו בנוגע למסה של השמש והמתיחות בין אוקראינה לרוסיה.
(כאמור דיברנו על מתמטיקה…)
להזכירכם, שבת. ככה שהברנש ניצל מגזר דין המוות שהגיע לו, וגם עונש הכליאה בוטל. אי לכך, ובאתם לזאת, הומר עונשו של החצוף הקטן (גדול) בהשראת אבי ובעזרת אחי שעבר סמיכה לרבנות ל- הגליה מחוץ לביתנו וצו האוסר עליו להיכנס לביתנו.
חשבתם שהסאגה נגמרה? חה..!
המקק לא היה טיפש, ובזמן שאנחנו דנו בעניין עונשו, התחמק לו ונעלם איפשהו בין הספרים.
אמי המסכנה, ניסתה לחפשו, מחשש שיהרוס לה את כל הבית (כאילו שהוא יפיל את כל הספרים, או ישבור את התמונות על המדף חסר לו אם הוא יעיז)
בקיצור, באין לנו פיתרון איך למצוא אותו שבנו לארוחתנו.
כשאמי בטווח מנסה לחפשו בעיניים, למצות איתו את הדין.
ואחיינית שלי שמרגישה אותו ברגלים בידיים בפה באוזן בתוך הפה (הרשימה עוד ארוכה, אני ארחם עליכם)
באין ברירה חזרנו, אני ואחותי, לדון במתמטיקה המדוברת שלנו.
שלוש דקות בדיוק עברו, ואני שומעת צעקת "הנה הוא!!!"
נבהלתי, אני רק עם חלוק, גרביים קצרות, שיער סתור, איך אני אספיק להתלבש מהר???
אבל לא, זה לא היה המשיח, זה היה המקק. נרגעתי. (עד כמה שבנאדם פחדן שרואה מקק בגודל של עכבר הולך לו מול העיניים יכול להיות רגוע).
אח שלי מהר הלך להביא כף אשפה, בעוד ששבע זוגות עיניים שומרים בקפדנות על המקקון שלא יחשוב אפילו לברוח.
בחסדי שמים מרובים (זהו סיפור בפני עצמו) אחי הצליח להעלות את המקק על הדף אשפה..
אחי העלה את המקק המרושע על הכף אשפה והלך איתו, לאן אם לא לחלון הגדול שנמצא מעל המיטות. (אגב את כל זה אני מספרת לכן ממקומי הבטוח בין הפטיש לסדן, או בעיברית בין השולחן לכיסא)
קיצור אח שלי עם הכף אשפה בדרך לחלון פותח את החלון…
"נכשלת!" יוצאת קריאה מכיוון אבי. המקק נפל על המיטות! אבל לא מספיק שהוא נפל על המיטות, אלא הוא גם הסתתר שם בין הכריות והשמיכות!!!
אמא שלי שתי אחים שלי ואחותי פתחו במבצע חיפושים, זאת תוך כדי ההצהרות של אחיינית שלי: "אני מעידה קבל עם ועדה, אני לא יושנת על המיטות האלו" וזאת, היא מוסיפה גם אם חלילה אצטרך 'במסירות נפש' לישון במיטתם החמה ונעימה של סבתא.
בין לבין הפושע נתפס והפעם מחליטים שלא לקחת סיכון, והם מחליטים לגרור אותו על הריצפה עד לדלת הבית (סעודת שבת אצלנו בחדר פנימי) ככה הם הולכים איתו, כשהוא מפרפר בין הרגל למטאטא ומאחוריו תהלוכה שלימה שלא יצליח לברוח חלילה (אני העדפתי להישאר במקומי המוגן ליד השולחן)
17 שניות אחרי כול מבצעי גזר הדין חוזרים לשולחן במארש ניצחון. טפיחות שכם וקריאות לער אחי כמו "מצאת את ייעודך בחיים!" חולקו למכביר.
זהו זה הסיפור שלי (שאגב לא נמשך יותר משש דקות)
אה.. והמקק… טוב, יהי זכרו מקולל.. נהרג באמצע השבת ע"י עובר אורח שלא שם לב נו, קורה…

מקווה שלא שיעממתי אתכן בהגיגי, תודה למי שקראה עד פה…

ליטל (וש)
ישבתי להנאתי על ספסל בגינה.
דיברתי עם חברה על דא ועל הא
ופתאום אני מרגישה מגע נעים כזה
פרוותי וחמים
בהתחלה נהנתי
עד שזה הפך למעיק
אני מסתכלת ממתחת לספסל
ואני רואה שם חתולה מנמנמת
ואז ג'ימפמפתי מהמקום

זה מה שגורם לי לג'מפמפ
(ההגדרה לג'ימפומפ- קפיצה בגודל משמעותי, משו לא רגיל שמתרחש- דומה לתרחיש של צלחת זכוכית שמתנפצת על הרצפה. ודי למבין)

מ.ר.
יש המון משאלות .המון משאלות שמלאך המשאלות משתדל להגיע(להגשים ?)
לכולם ..
אבל יש משאלה אחת
משהו ..ש..
שקצת עובר את הרף
משהו שאפילו מלאך המישאלות הרגיל בבקשות בלתי שיגרתיות מרים גבה בפליאה
הייתכן שאני יגשים את זה ?
זה לא מוגזם מידי ?
מגיע לה ..?
…
היא משרכת את רגליה אחרי שיעור מתמטיקה מעייף ומורט עצבים במיוחד ,החברות שלה היום עולצות מתמיד -דבר שמקשה עד מאוד על קורי מוחה העייפים ,הם הולכות על הדשא שהיה אמור להיות רך- ועכשיו רק דוקר לה את הרגליים – בדרך לכנס הבית ספרי ..
היא ממש לא מותאמת לנוף הססגוני והמרוגש שאופף את כולם .
היא לא בידיוק תשפוט אותם -אולי משום שזה באמת מרגש שהולכת היום להתקיים ההגרלה הגדולה הזאתי ..זאת של הכרטיסי טיסה לרבי . "יהיו 10 הגרלות" דוחפת לה מישהי לאוזן , והיא מהנהנת בסגריריות של מישהי שיודעת דבר .
הם מתיישבות . אסתי מימין ,חיה משמאל ,והיא באמצע .

פעם שהיא הייתה קטנה האמינה שהיא תהיה מהגדולים היא תטוס לרבי ,היא זוכרת איך אספה שקל שקל ושמרה בתוך קופסא קטנה .. לקח לה זמן להבין ש-20 שקל לא ייספקו טיסה + לינה שעוקפים את ה-5,000 שקל .
להורים שלה לא היה ועדיין אין כל דרך לממן את כל הסכום הזה , הם מישפחה מאוד גדולה ובמילים עדינות לא מאוד מבוססת ,הם אומנם אף פעם לא רעבו ללחם , אבל הוצאות גדולות ויוצאות מן הכלל תמיד היו גדולים על הוריה .

הרצאות הן דבר שכנראה אהוב על הצוות שלהן והן מעבירות אותן בכל הזדמנות אפשרית ,כמו זו ,ומותחות את עצביהן של הבנות בלי רחם . לאחר מכן מתקיימת ההצגה , ואפילו הריקודים הסתימו ,ואז הגיעה תורה של ההגרלה .
לא. זה ברור לה שהיא לא תיזכה ,היא כבר עברה הרבה אכזבות בחיים שלה והיא לא מוכנה לחוות עוד אחת .
המנחה – יותר נכון המורה שושי – מגרילה
מושקי ,אסתי ,ואפילו נחמי .
רק לא היא .
היא יוצאת מהאולם ,התיק שלה מכותף על כתפיה העייפות ,
והיא חוזרת הביתה עצבנית במיוחד ,טורקת את הדלת ונועלת פעמיים ורק אז מרשה לדמעות שלה ליפרוץ .
היא בוכה את העוני שלהם ,את אכזבה שלה ,את זה שחברותיה שהוריהם ממנות להם כרטיס טיסה אפילו בלי מיצמוץ זכו אחת אחרי השניה .
ודוקא היא לא ..

בום ! טראחח
דאייי!! זה שליייי

עוד פעם הם רבים !
אוף . היא מנגבת את הדמעות נותנת לעצמה מבט קשוח של אחות גדולה ויוצאת מן החדר -להפריד בין יוסי למושקי הקטנה .
ולבסוף כשמשתרר שקט היא נשארת עם עצמה ועם
המחשבות .
היא נזכרת בילדות המתוקה שלה , בתמימות הטהורה .
פעם, האושר היה בתוך תוכה ולא היה תלוי בשום דבר חיצוני . היא יכלה לרקוד משמחה סתם באמצעו של יום, ולהתלהב משטויות .
שטויות .. זה אף פעם לא יחזור ..
האומנם ?
איפה האושר הזה שלא היה תלוי בכלום ?
אבל היא באמת רוצה לטוס לרבי ,להיות שם ,להריח את הקדושה ,לגעת באוירה .
מבטה נתקל בתמונה של הרבי ,הוא מחייך .
לעברה . כמו מין אומר לה : את לא צריכה לטוס עד אלי ,אני פה !
אני פה ,ותמיד .
היא מחייכת לעצמה .
פתאום מבינה שהשמחה לא תלויה בשום דבר .השמחה נמצאת בה ואך ורק בה ,ואם כרטיס או בלי כרטיס הרבי איתה וגם השמחה . היא קמה מהכיסא עם חיוך מרוגש של תגלית חדשה
כן ! השמחה היא בי !!

בום טראחח אי טי די

מה ?! מה קרה ? נכנס שודד לבית ? אני כבר ילד גדול ! אני יכול להילחם נגדו ממש ממש טוב ואני גם ממש חזק !
הוא אומר למושקי לא לזוז וצועד לחדר ממנו מגיעים הרעשים ..
פותח בזהירות ,ופיתאום עפה לו כרית לפנים ושתי ידים תופסות בו לריקוד -מעגל מאושר על המיטה הגדולה , הוא מסתכל על דבורי כמי שנטרפה עליה דעתה ,לא מבין על מה השמחה ,דבורי ממשיכה לקפוץ ולרקוד תוך כדי שהיא עוברת מניגון הקפות לניגון שמחה כשעל פניה תלוי חיוך גדול וזורח ,גדול וזורח משהוא זוכר אי פעם .. גם דבורי לא זוכרת חיוך כזה גדול, גם לא אושר כזה גדול ..
אושר על זה שאני היא אני ,אושר כזה על כל הדברים הטובים שאי פעם קרו לי ,אושר כזה על כל דבר מאתגר שאי פעם עבר עלי

אני לא צריכה לטוס כדי להגיע לבית חיינו שבבל , מספיק לי לדעת שבית חיינו בתוכי , בתוך נשמתי .
מזה הכי צריך לקפוץ מאושר .
…
אז כן ..אני לא כמו דבורי המדוברת ,אני לא במשפחה שלה וגם לא בנסיונות שלה אבל אני מסכימה איתה בכל לב שהדברים עליהם עלינו צריכים לקפוץ מאושר הם דווקא הדברים הקטנים , והדברים שנראים לנו מובנים מאליו ,
מסכימות איתי ?

תיכוניסטית
"מי ש- מי ש-מי שנכנס אדר,
מרבין, מרבין, מרבין בשמחה,
או-אואו, מי שנכנס אדר,
או-אואו, מרבין בשמחה!!"

(..זה מה שיגרום לי לקפוץ על רגליי, ובשמחה, במובן הכי פשוט של המילה.
הרקדה, בקיצור)

בלונדיייי?
*משיח
*שיבטלו מתמטיקה לנצח
(להבדיל) *תחיית המתים
*למידה מרחוק
*זכיה בכרטיס בהגרלה של בנוח
*שיהיה לי מחסן של שעות שינה

אםלאחייבאזלמהלכתוב
רק תודיעי בכיתה שההקבצה שלי במתמטיקה/אנגלית/ המגמה משתחררת היום ב2, כבר תראי לפחות 5 בנות קופצות לך באוויר מאושר עילאי וצורחות משמחה
באמת!!!!!!