"לא רוצה" 2

לפרק הקודם

"לא רוצה"

הנהימה הראשונה היתה מאופקת

ואז הכל יצא משליטה

"לא רוצה! לא רוצה! אמרתי שאני לא רוצה!"

פניו הסגילו, העיניים הבריקו ובלטו, ממוקדות בה חד משמעית, וכל הגוף צווח "לא רוצההההההה!"

מי הדמות הזו? מה הסיטואציה?

לפניכן הקטעים ששילבתן בסיפור.

BLABLA
"לא רוצה".

הנהימה הראשונה היתה מאופקת, ואז הכל יצא משליטה.

"לא רוצה! לא רוצה! אמרתי שאני לא רוצה!"

פניה הסגילו, העיניים הבריקו ובלטו, ממוקדות בי חד משמעית, וכל הגוף צווח "לא רוצההההההה!"

נשענתי על השיש ובהיתי בה במבט מזוגג. המגבת נשמטה מידי ובירכה את הרצפה לשלום בקול חרישי.

מה זה אמור להביע? ילדה קטנה תופסת חוצפה שלי בגילה לא הייתה. והצרחות.
מה עוד נדרש כדי להצניח את שערותיה הארוכות אל המים החמימים ולשטוף את גופה הקטון מכל זוהמת החול שבחצר המשחקים בגן?

התלבטתי באיזו גישה לנקוט; השוטר הרע, הטוב או המשולב. או בכלל הגרסה שלי. בסוף אמרתי לעצמי.. נעשה מה שיצא, נלך לפי האינסטינקטים ונראה מה יהיה. הרי אין כמו אינטואיציה של אמא, לא? (גם כשאני בפועל לא האמא כאן.)

לקחתי אותי, ושתי ידיים, והלב. וליטפתי. ולחשתי כל מיני מילים, אחרי שבועיים אפילו אני לא זוכרת מה הן היו ומאיפה הגיעו. אבל בסופה של הסאגה הילדונת הייתה ישובה לבטח בתוך האמבטיה, ולי באה הרווחה.

אני לא קוסמת, מבטיחה.

אולי יש לי לב של אמא?

רוגלך?
"אמונה, אני צריך את עזרתך." דביר, כמובן, נכנס לחדר בלי לדפוק.
"תעוף לי מהחדר." השיבה אחותו, "הרגע."
"חכי. חכי… מה הלחץ?" הוא התיישב על המיטה ומיד קם כשקלט את אחותו שנראתה כאילו היא רוצה להרביץ לו. "אמרתי שאני צריך את עזרתך, את שומעת?"
"אני לא מעוניינת. בפעם האחרונה שעזרתי לך במשהו נשארתי מרותקת במשך חודשיים, והפסדתי המון פעילויות חסד של הנוער. ואתה היית במעצר במשטרה כי גנבת. לא מעוניינת, נקודה."
דביר הביט בה במבט משועשע, "לא אמרת לאחרונה שאת צריכה כסף כדי להוציא רישיון?…"
זה עשה את העבודה. אמונה הסתכלה עליו במבט מזרה אימה, "מה אתה צריך." היא יותר אמרה מאשר שאלה.
"מחר," פניו הרצינו, "אני אביא לכאן את החומרים ואת תזייפי לי שתי תעודות זהוּת עם הפרטים שאני אתן לך." הוא יצא מהחדר.
*
אני לא יכולה לעשות את זה, היא ידעה באותו הלילה, לא יכולה ולא רוצה. זה פשע, מה שהוא עושה, פשע! אני לא אתן כתף לפשע… לא.
*
"הנה זה, אמונה," הוא נכנס, כמובן, לחדר בלי בלי לדפוק. "אלה החומרים שתצטרכי בשביל זה, וזה…" הוא קלט את מבטה האטום של אחותו והרים גבה. "הכל בסדר?…"
היא שתקה.
"טובב… אני אשאיר כאן את החומרים, תתחילי לעבוד." הוא פנה לצאת.
"לא רוצה".
הנהימה הראשונה היתה מאופקת, ואז הכל יצא משליטה.
"לא רוצה! לא רוצה! אמרתי שאני לא רוצה!"
פניה הסגילו, העיניים הבריקו ובלטו, ממוקדות בו חד משמעית, וכל הגוף צווח "לא רוצההההההה!"
דביר החוויר, ופיו נפער בתדהמה.
"תעוף לי מהחדר, פושע! תעוף! תחזור לחברים הפושעים שלך! תמצא לכם מישהו אחר שיזייף תעודות! כי אני- לא רוצה!"

היא
"לא רוצה".
הנהימה הראשונה היתה מאופקת, ואז הכל יצא משליטה.
"לא רוצה! לא רוצה! אמרתי שאני לא רוצה!"
פניו הסגילו, העיניים הבריקו ובלטו, ממוקדות בה חד משמעית, וכל הגוף צווח "לא רוצההההההה!"
היא עמדה מולו, קטנה וחיוורת.
ידיה רעדו, היא נשמה אך בקושי.
הגרון שלה היה יבש פתאום, יבש כל כך. הוא שווע ללחלוחית מים, טיפה בודדת של אמונה.
ההוא התעלם מרגשותיה, המשיך לפעפע, לבעבע, קטן וחסר אונים.
הוא השתולל, הקול שלו רעד, אבל הוא המשיך לשאוג בכל כוחו, ידיו הונפו הנה והנה, מנסות להביע מעט מרחשיו.
היא רצתה לצרוח ביחד איתו.
לא רוצה, ולא רוצה, ולא רוצהההה – – -!!!
היא שתקה, נשרפת מבפנים.

והוא, הלב שלה, המשיך לצעוק את השאגה שהיא לא העזה להשמיע.

SOO
"לא רוצה".
הנהימה הראשונה הייתה מאופקת, ואז הכול יצא משליטה.
"לא רוצה! לא רוצה! אמרתי שאני לא רוצה!"
פניו הסגילו, עיניו הבריקו ובלטו, ממוקדות בה חד משמעית, וכל הגוף צווח "לא רוצההההההה!"

אמא הביטה בו המומה לרגע ואז פרצה בבכי, מליטה את פניה בכפות ידיה.
"אני לא יכולה לעשות לו את זה" אמרה ונמלטה מהחדר.
אבא רץ אחריה.
"אני לא יכולה.. הוא סובל כל כך.." המשיכה להתייפח ואבא שתק. מביט בה בעיניו הכחולות והמכילות. היא נשענה על הקיר וגבה רועד. ברקע נשמעו זעקותיו של מתן. כואב לו. הוא לא רוצה לסבול. "חשבתי שאני עושה לו טוב.." היא פרצה בבכי מחודש.

אבא חיכה שהיא תיצור אתו קשר עין ואז אמר, "את עושה לו טוב. החלטנו להמשיך בטיפול הזה למרות הכול. הוא יצא מזה ויבריא. זה הכי טוב עבורו ואם את תעזרי לו בזה יהיה למתן שלנו קל יותר לעבור את זה, נכון?"
"הלוואי והייתי יכולה לקחת לו את הכאב הזה" אמרה בפנים אפורות.
"את לא יכולה.. אבל את יכולה לעשות דברים אחרים.." אבא רצה שתבין לבד.
אמא שתקה לרגע ואז הנהנה בראשה, מסיטה קווצת שיער רטובה מפניה. "אני אמא שלו, אני צריכה לעשות את זה". אבא חייך חיוך חיוור.

אמא נכנסה חזרה לחדר בו מתן צרח והשתולל. "מתן שלי" היא חיבקה אותו בעדינות- איפה שלא כואב וליטפה את ראשו. מתן הפסיק לצעוק ונשם בכבדות. "אני לא רוצה לעבור את זה שוב, זה כואב" שתי דמעות נשרו על לחייו.

אמא המשיכה ללטף אותו חלש. "מתן שלי. זה באמת כואב. מותר לך לצעוק ולהגיד שאתה לא רוצה. מותר לך". מתן לא הגיב ורק הרפה את גופו.

האחות ניגשה אליו- מתחילה להסיר את התחבושות ואמא ביחד איתה. מתן צרח שוב. אמא הסתכלה עליו והוא הנהן נותן לה להמשיך. אחרי הכול, אמא אתו. היא רוצה בשבילו את הטוב ביותר. זה ימשיך לקרות והוא ימשיך לצרוח. והוא לא רוצה אבל בעצם כן.

הלוואי ויום יבוא והסבל יגמר והוא- ייזכר ברגעים האלו ויחייך.

שרהל'ה
טוב, תכוננו, זה הולך להיות ארוך.
כתבתי את הסיטואציה הראשונה שעלתה לי, תהנו.
הבהרה: סיפור זה אינו אמיתי ומומצא לחלוטין ממוחי הקודח (לא מחום!) והחכם (ממ, מקווה)למרות שאני מאמינה שהיא קרתה וקורית בצורה זו אחרת.
סליחה על האורך, מי שלא מסוגלת לקרוא יכול לא לקרוא, כמובן (תודו שלא הייתן מסתדרות בלי האישור שלי!)
טובב, נתחיל.
"לא רוצה".

הנהימה הראשונה היתה מאופקת, ואז הכל יצא משליטה.

"לא רוצה! לא רוצה! אמרתי שאני לא רוצה!"

פניו הסגילו, העיניים הבריקו ובלטו, ממוקדות בה חד משמעית, וכל הגוף צווח "לא רוצההההההה!

לא לא, זה לא באמת קורה לי! אוף למה הכל חייב להסתבך? יצאתי מהבית מלאת חששות, והם כמובן, איך יכול להיות שלא- הבהירו לי שאני תמיד צודקת.
לרגע רציתי להצטרף אליו, לצביקי. לצרוח מלוא הגרון, לא רוצה!! לא רוצה להיות צודקת, לא רוצה מבטים משפדים, לא רוצה נשים מצקצקות, לא רוצה אפילו מבטים מרחמים, אוקיי? פשוט תמשיכו, רגיל. אני כבר אסתדר עם צביקי והאי רצונות שלו.
מסתבר שאת צביקי והגרון שלו לא ממש מעניין הרצונות שלי. הצרחות התגברו ומעגל של עיניים התקבץ סביב צביקוש.
הוא באמת מתוק, ואמא הייתה כל כך עייפה. העיניים שלה התחננו לשני דברים:
הראשון- קניות לשבת- ודחוף.
השני- לראות את הכרית מקרוב, לשניה אחת אפילו. בשניה השניה כבר לישון עליה, לא לראות, בעיניים עצומות.
אבל שני הדברים האלו, דברים לגיטימיים לחלוטין ותמימים (לפחות ממבט ראשון) מעוררים מספר בעיות.
קניות יש רק שני אנשים בבית שיכולה לעשות, והן אני, בכבודי ובעצמי. או אמא (המשוועת למשהו מאוד מסוים)- בשני אפשרויות אלו אמא לא יכולה לראות את הכרית ואפילו לא לחלום עליה בעמידה.
אם אני עם כבודי- יוצאת לקניות, צביקי אינו מאפשר לאמא לראות את הכרית וכמו שציינתי קודם גם לא לחלום עליה בעמידה משום שכששומרים על צביקי אין מצב צבירה שנקרא 'עמידה' עם צביקי מתזזים, רצים וקופצים אחריו, ואת זה אפשר לעשות רק עם עיניים פקוחות כפול שבע.
אם אמא הולכת לקניות- גם בסיטואציה זו אין לה סיכוי לממש את הכרית מקרוב. ושוב, כמו שציינתי גם לא לחלום עליה בעמידה, כי גם בקניות, כפי שהנכם יודעים (בעצם יותר הגיוני לכתוב הנכן יודעות, נו ניחא) אי אפשר לעמוד אלא רק ללכת מעמודה לעמודה ולראות אינסוף שלטים המיידעים שבעלי החנות רוצים שתקני כמה שיותר דברים שאת לא צריכה כדי שלהם יהיה יותר דברים שהם רוצים.

אז אני עם כבודי ועצמי אחרי קרב ארוך וקשה איתם, החלטתי לאפשר לאימי היקרה והמסורה (באמת!) להביט מקרוב בכרית רכה רכה (כן, היא קיימת!) ולחוש את נוצותיו של הפוך.
טוב, נראלי שהבנתם את העניין- החלטתי לצעוד עם צביקוש המתוק לקניות!
פתרון גאוני, לא? אתן בוודאי תוהות על מה ולמה רעיון גאוני זה לא עלה במוחי הגאוני עוד בתחילת הוויכוח.
אוהוו, וכאן אנחנו שבות לסיטואציה הנזכרת לעיל, בה צביקוש צורח את גרונו ולא מרחם על מיתריו המסכנים של הקול שלו. ועליי.
אני (הגאונה, כבר הזכרנו) ידוע יודעת מניסיונות מלוחים (בגלל הדמעות שבאות לאחר הניסיון) שצביקי יודע לצעוק לא פחות ואולי יותר ממה שהוא יודע להיות מתוק!

נחזור לסיטואציה המתוארת לעיל. אני תקועה עם צביקוש (למרות הכל הוא מתוק) המצווח, אני לא יודעת אפילו על מה! וסביבי מעגל שיפודים, צביקוש כמובן, במרכז המעגל. ואז מתחילות הנקודות על הקשתות לצקצק (מעניין לדעת שקשתות יודעות לצקצק, מעניין אם גם מיתרים מסוגלים לעשות פעולה רבת חכמה זו)
ולכל נקודה כמובן יש מה לומר (אל תטעו חלילה לחשוב שלנקודות על מעגל אין מה לומר. יש להן, ועוד איך!).
הנקודה האחת המומה מהחינוך, או לדעתה חוסר החינוך שמרכז המעגל מקבל בביתו, היא כמובן תוהה על כך בקול, אחרת מה זה שווה?
נקודה אחרת מנסה להציע סוכריה למרכז המעגל (הסוכריה כמובן תואמת לצבע פניו של מרכז המעגל)
נקודה אחרת, נמוכה יותר, מסתפקת בעיניים גדולות (כגודל עיניי כשאני אוחזת בעמוד חדש בספר של יונה ספיר) ומסוקרנות (כנ"ל).
וכמובן, לא נשכח את ים הרחמים המשתקף מעייניהם של נשות השכונה החומלות המכירות היטב את צביקוש שלנו.
השיפודים דוקרים אותי, זה כואב. צביקי ממשיך לצרוח ועייני מתמלאות אין אונים רטוב, וכעס. (סומכת על חכמתכן הרבה, אמנם לא כמו שלי..
אבל חושבת שתוכלו להסיק על מי ולמה אני כועסת).
אני מושכת את צביקוש ממרכז המעגל, הוא מתפרק באחת (לא צביקוש, המעגל!), אוחזת אותו בידיי (הכועסות), ובורחת מהחנות.

בעקבות סיטואציה זו מספר מסקנות צפו והתחדדו אצלי:
1. אני. לא. אוהבת. מעגלים.
לא בגאומטריה ולא בסופרמרקט שכונתי ורועש ולא בשום מקום אחר.
2. לפעמים כבודי צודק, מבטים מרחמים זה אחד הדברים היותר משפילים שקיימים (קיימים הרבה כאלה, והמעניין שרובם ככולם קשורים בקשר ישיר או עקיף לצביקי).
3. לפעמים גם עצמי צודק, אין תועלת בלחזור הביתה בידיים רקות.
4. מסקנה הנובעת ממסקנות 3 ו4, לפעמים צריך להקשיב לכבודי ועצמי. ולא להציע אותי לצאת עם צביקי (ואתם), לקניות-לכבוד-שבת).
5. מטיילי הסופר זכו היום למיצג מעניין וחם ולוהט(מכעס) באמצע סיורם התמים. אין מה לומר, שתמיד זאתי תכפה את דעתה על כבודה ועצמה.
6. אולי בסוף כן יוצא משהו טוב מלהיות מוצג חי, מרכז מעגל או איך-שלא תקראו-לזה, אמא חשה (לא ראתה! חוש הראיה פעל רק במשך השניה וחצי הראשונות) את הכרית הרכה והנעימה שלה במשך כשעה וחצי תמימות (לה, בשבילנו הן ממש לא היו כאלו).
7. למרות הכל, ולמרות היותו מרכז מעגל ואדום, צביקוש חמוד, אבל אין ספק שהוא חמוד יותר בשעות אחרות, החלטיות קצת פחות).

תודה למי שקראה עד כאן!

מקושרת
"לא רוצה".
הנהימה הראשונה היתה מאופקת, ואז הכל יצא משליטה.
"לא רוצה! לא רוצה! אמרתי שאני לא רוצה!"
פניו הסגילו, העיניים הבריקו ובלטו, ממוקדות בה חד משמעית, וכל הגוף צווח "לא רוצההההההה!"
היא הביטה בו המומה "זה לא נתון לשיקולך" אמרה בטון נחרץ.
הוא השתתק באחת והיה ניכר על פניו המאמץ.
כולם בהו בו בתדהמה. הם לא הכירו אותו ככה.
"מה כזה נורא בלעבור דירה?" לא הבינה מלי הקטנה.
אימה נתנה בה מבט מצמית.
יוסי הלך לחדרו וטריקת הדלת הדהדה בכל רחבי הבית.
כולם עכשיו ישאלו את עצמם רטורית מה עובר עליו.
אף אחד לא יבין.
כי מישהו רואה את הפחדים שלו בלילה שאולי הוא יאבד את מקומו?
ועכשיו זה אפילו לא זה.
זה באמת לאבד את המקום.
כי אם בקושי יש לו כוחות לשמור על המקום הקיים
למה שיהיה לו כח לבנות מקום כזה מחדש?
ומה הוא יעשה? מה הוא יעשה לבד?

נ.ב. כן אני יודעת שזה לא מובן בכלל ולא קשור לשום דבר אבל קריאה מהנה בכל זאת!