חכמה וטיפשות

הפיקח עושה מיד. הטיפש – דוחה למחר (האדמו"ר הריי"צ)

ומה עובר לך בראש בקשר לזה?

ש לי כוח_?
אני לא פיקחית.
ולא עושה.
דוחה.
אני לא חכמה.
לא מזיזה
אגודל. או אמה.
יושבת
חושבת.
איך להתחמק
בודקת לעומק.
יש לי סיכוי.
לדחות למחר, לפחות.
לפתע מתעורר בי רצון.
עובר דיכוי.
היצר חמד לצון.
מודיע שעלי לקום.
לא מתאים לי, פחות.
כיוון המחשבה שלו עקום.
אני דוחה. למחר.
טיפשת.
עיקשת.

ללי
בבוקר בהיר, מעט קריר – קראה לי אמא פתאום,
קדימה ללי – כך היא אמרה לי – פני פה את המקום.

קדימה ביתי, בואי איתי, ננקה נסדר כאן הכל,
ועד חג הפסח כבר לא יישאר כאן פירור חמץ לאכול.

אוי אמא, לא כעת, נו בבקשה,
הן זוהי עובדה, כן, זו העבודה – כה רבה וקשה.

אעשה זאת אחר כך, יותר מאוחר, לא ברגע זה,
כי כרגע כלל אין לי כוחות למאמץ גדול כזה.

כך אמרתי, לעיסוקיי שבתי, אך אימי הגיעה שוב,
ללי חמדתי, הסכיתי, שמעי – אלמדך דבר חשוב:

'פיקח עושה, טיפש דוחה, דוחה הוא הכל למחר,
וכאשר כבר ירצה, לעשות ינסה – יגלה כי כבר מאוחר!'

משפט כה נכון, כה חכם, כה נבון, מה אגיד ומה אומר?!
כעת מעתה, כן, זו החלטה – עושה, לא דוחה למחר!

לא החלטתי
הרמה של שיעורים לפסח המורה הביאה
לא קטנה ולא גדולה
לא קלה ולא קשה
אלה מאתגרת ועצומה

ביום הראשון לאחר החופשה
התיישבתי על הכיסא להתחיל בעבודה
הבטתי בהרמה מלמטה למעלה
וכל התשוקה לי יצאה

יש לי עוד זמן לעצמי אמרתי
ומחברת אנגלית סגרתי
ובריצה לדרכי פניתי
כששיעורים רבים מאחורי השארתי

עבר יום עברו יומיים
וכח לשיעורים לא היה לי בינתיים
עבר שבוע עברו שבועיים
ולא פניתי לשיעורים אף לדקתיים

יום ראשון, פסח כבר עבר
ולתיכון חוזרים מחר
ומהשיעורים לא עשיתי דבר
אפילו לא מאמר

ומה עשיתי
לעבוד על הכל התחלתי
סיכומים כתבתי
דפים מילאתי
ולבסוף סיימתי?
לא
נשארו שיעורים גם לשני
ובינתיים שיעורים חדשים היו לי

ועל זה נאמר
הפיקח עושה מיד. הטיפש – דוחה למחר
חייבים לציין שאותי מעודד הדבר
אבל האמת שזה קצת מאוחר

שפרינצוצה
מאז שהייתי ילדה קטנה ונחמדה אם שתי קוקיות נחמדות (בעיקרון היה לי קוקו חום ומקורזל אבל נזרום). נאמה לי אימי היקרה "עצלן עובד קשה יותר!"
כוונתה כמובן היא שארים את בגדי היקרים ואשליך אותם בסל הכביסה..
אבל כנראה שזה פחות מענין ילדה בת חמש.. נו, שוין.
מגיל חמש גדלתי איכשהו, ובעיות העצלנות רק התפתחו, השמינו, גבהו או בקיצור החליפו צורה. כמוני.
כשהייתי בכיתה ג פחות או יותר, ילדה בת תשע אם משקפיים סגולות ומרובעות, ובלי הרבה סבלנות.
הייתי מסיימת את המבחנים מהר מהר ומגישה למורה, זאתי עיקמה אפה ונמנמה לי בכל מתקתק "עצלן עובד פעמיים! תבדקי את המבחן שפרינצה. את יודעת…" בקטע הזה כבר לא הקשבתי.
גררתי שתי רגליים קטנטנות ובצער ויגון קודר דפדפתי מנסה לקרוא את מה שחורטש שם בעט פיילוט גוסס.
הייתי ממשיכה לספר לכם את חויותי העצלניות אבל אני מהטלפון ואני מתעצלת לכתוב בו…
אה.. עכשיו אני רואה שצריך לשלב את המשפט "הפיקח עושה מיד הטיפש- דוחה למחר" נו, שולב..

מחברת מתוקה:)
היא התיישבה מול השולחן עם דף ועט, הרגע ראתה את המשפט מהרבי הרייץ,
המשפט שתלתה מיד בחדר,
הדפיסה ותלתה, כל כך נהנתה מהמשפט שהחליטה לשמור עליו.
"הפיקח עושה מיד, הטיפש דוחה למחר" כך המשפט קרץ לה מעל מיטתה כשהלכה לישון, וגם כשקמה, מיד במודה אני.
והיא החליטה, לבדוק בעצמה, למרות שהייתה בטוחה באמיתות הדברים.
היא התיישבה, ועשתה רשימה,
לדף היא קראה "פיקח מיד, טיפש מחר"
היא חילקה את הדף לשניים, ומעל כל עמודה כתבה קטגוריה,
והחליטה למלא את הדף במשך השבוע,
והדף התמלא, מוכיח לה עד כמה זה נכון,
היא כתבה ופרטה את דבריה,
בסוף השבוע הרשימה הייתה מסודרת, שלימה.
אז כמשפט סיכום היא כתבה על הדף למטה:
את הדברים שדחיתי, לא הספקתי להגיע לכולם,
והדברים שעשיתי יצאו מושלם,

תודה ה' על תובנה נפלאה!

חשבי על זה….
אוהבת מחברת מתוקה:)

שולינקה
הפיקח עושה מיד:

קדימה, אומר ועושה,
מתקין ובונה
פוסט לשלוח
ולא לברוח
כבר הרבה זמן על זה חלם
ול'מחר' דחה כל הזמן
הגיע הזמן לעשות
לעשות ולעבוד
לקחת דף ועט, לכתוב את סודות ליביך.
להעתיק לאתר ולדעת שעשית.
ולא התעצלת.

הטיפש דוחה מחר:

אה.. מה? היום רציתי לכתוב פוסט? לא אינמצב! סתכלו איזה עייפה אני אחרי 15 שעות שינה! חייבת להשלים עוד שעות. ושיווואווו יש לי ספר מזה פצצה לקרוא (ממלכה במבחן_מרגל להשכרה_ליבי קליין_מה שתבחרו) ותכננתי עם חברה להפגש, על פיצהההה
אז מה עכשיו, ודי. תנו לשון.
מחר! מחר בטוח אני כותבת פוסט.
אבל יאללה, מחר.

קו עקום מקביל
והיום עמוס להתפקע
והמחר עוד לא בתיכנון
וכמה קל זה יהיה
לדחות הכל שוב ושוב
עד שבגיל תשעים בערך
נעשה הגרלה
לעשות קודם סדר
או שירותי בית באורך כרך
ואולי החכם ישכיל
וכשיגמור את מטלות היום
ישלים את שחיסר שילשום

מתוקית
אני צריכה לעשות משהו?
אז הרגע
כי אם לא, זה נדחה ונדחה ונדחה
ופשוט חבל!
אז יאללה עכשיו!

אביגיל
מחר.
איזו מילה יפה זאת, מחר.
אני כל כך אוהב אותה, את השם שלי בכלליות.
אני מניח שתבינו אותי, כי כל אחד אוהב את השם שלו. אבל לא רק זה, יודעים?
מחר. למה זה שם מדהים באמת?
כי אני בא לבטא שאיפות, מסתרים, תשוקות, תאוות וחלומות. כי ששואלים מישהו, מתי הוא יעשה משהו, הוא תמיד יענה, מחר.
כן, יש את עניין השם היפה. אני מבטא את הכל- כל מה שאנשים דוחים אותו, לפעמים. דוחים אותי.
אבל, לפעמים, אני יושב בצד, כי זה כבר המקום הקבוע שלי וחושב על זה שלמעשה, אני לא קיים.
כי כשמישהו אומר מחר, זה רק כרגע מחר. כשהוא יגיע למחר יהיה היום, וככה הלאה והלאה, עד שהוא… ימות. יעלם.
ולפעמים אני יושב, בשקט, תוהה על בני האדם. הם לא יודעים שמחר זה לא יום בשבוע?
יש ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי, ואפילו שבת. אבל- מחר אין.
ומכיוון שכך, אני הנועד לשבת בצד, כי בי לא יעשה דבר, לשבת ולבהות בחיים. ב'היום', אחי הטוב.
ולפעמים, אחרי שעות של בהייה בבן אדם אקראי, אני מוצא את עצמי מבין כמה הוא דוחה, כמה הוא שוכח. ואחר כך, הוא לא מספיק, באמת.
הלוואי שגם הוא היה מבין את זה.