זיכרון מדגדג

newEmotionIcon_03_42

"אני בטוחה שכבר ראיתי אותך איפשהו…"

רוגלך?
"פדיה…" נשמע קול מעומעם, "פדיה!" הקול התגבר, ואליו התלווה בכי חלוש.
מה… מה קורה פה…?
היא פקחה אט-אט את עיניה. איפה היא?
"פדיה!…" אישה בוכייה התנפלה עליה בחיבוק. "את בסדר!"
היא הייתה המומה מידי בשביל להגיב.
מאחורי הכיסא שעליו ככל הנראה ישבה האישה, עמדה אישה נוספת, צעירה יותר, לבושה בחלוק לבן וחייכה חיוך גדול עם אודם.
"שלום פדיה, שמי אפרת, אני אחות פה בבית החולים."
משהו בפניה של האחות הציק לה, ואלה לא היו העיניים הכחולות-אפורות שהיו לה.
"אני בטוחה שכבר ראיתי אותך איפשהו…" היא אמרה. זה היה המשפט הראשון שהוציאה מפיה מאז התעוררה.
חיוכה של האחות התרחב, אך עכשיו היה בו משהו משועשע, "אני טיפלתי בך מאז שהגעת לכאן, פדיה. לפני ארבעה ימים."
היא הביטה בשיניה הלבנות והמסודרות של אפרת. רגע, אז היא פדיה?
"רגע, אז אני פדיה?" שמעה את עצמה שואלת.
"שניה, את לא זוכרת מי את?" החיוך ירד מפניה של האחות באותה מהירות שבה זורמים המים במפלי הניאגרה. "זה לא טוב…" אמרה לאישה שפניה הרטובות מדמעות קדרו באחת.
"חמודה, את זוכרת מה השם שלך?" שאלה האחות בחשש.
השם שלה?
זאת אומרת – מי היא?
נדמה לה שזהו הדבר אותו היא מנסה לתפוס במחשבותיה ללא הצלחה.
מי היא?
היא עצמה עיניה, מנידה לאט בראשה לימין ולשמאל.
סביבה משתרר שקט מופתע, ובתוכה פנימה מתחזקת השאלה.
מי היא??
השאלה דוחקת אותה לפינה, היא מנסה לגשש באפילה, למצוא קצה של רמז או חצי מילה שתאיר את המצב, אך ידיה נתקלות רק בערפל סמיך חסר פשר והדממה השותקת לא מגלה לה כלום.
"פדיה…" הקולות מכריחים אותה לצאת משם. "פדיה!" נשמעה הקלה בקולה של האחות שגהרה מעליה, וגם בקולה של בחורה שנכנסה לחדר מתישהו ועכשיו מחבקת את את האישה הבוכה כשהיא לחשה "ברוך ה'," וליטפה את כתפה של האישה.
"אני מבקשת מכולם לצאת מהחדר!" קראה האחות והחדר התפנה.
האחות התיישבה ליד מיטתה. איך היא אמרה שקוראים לה?
"אפרת." ענתה האחות.
מה?
"עיזבי. אז את זוכרת אותי, מה?"
"כן," ענתה בקול חלוש ומתוסכל, "אבל אני לא מצליחה להיזכר מאיפה…" שיעול.
"ששש, ששש, את צריכה לנוח, אל תדברי." השתיקה אותה האחות. נו, אפרת.
"אני אספר לך עוד מעט מאיפה את זוכרת אותי, זאת אומרת – אמורה לזכור אותי, אבל לפני כן אני צריכה שתזכרי את זה: את פדיה, זה ברור?" היא אמרה-שאלה בקול ברור וסמכותי, "השם שלך הוא פדיה אנדל. והאישה והבחורה שבחוץ הן אמא שלך, ואחותך התאומה מוריה. אני צריכה שתזכרי את זה, אבל את לא יכולה לשלוט בזה במידה ותתעלפי, אז את מבטיחה להשתדל?"
פדיה – מסתבר שזהו שמה – הנהנה.
האחות נשמה ונשפה. "אז שמי הוא אפרת. אני יודעת שאת יודעת את זה, אל תדברי. אני עובדת במכון לחקר המוח וכרגע אני בתחפושת מסווה של אחות בבית חולים. עד לפני ארבעה ימים היית מטופלת שלנו במחלקת חקר הזיכרון מכיוון שהסכמת שנחקור את המוח שלך למען גילויים שיצילו את האנושות, אבל לפני ארבעה ימים אחת החקירות המוחיות השתבשה…" היא עצרה לראות את תגובתה של פדיה.
מצחה של פדיה התכווץ בניסיון לקלוט את כל המידע ולהצליח לשמור אותו בראשה. הרבה זמן היא לא אגרה מידע רב כל כך במוחה. ארבעה ימים…
"החקירה השתבשה ונגרם נזק בלתי הפיך להיפוקמפוס שלך, החלק שאחראי על הזיכרון אני מתכוונת.
"במה זה מתבטא? אני חושבת שזה אומר שבכל פעם שתאבדי את ההכרה, תתעלפי, ויכול להיות שאפילו תירדמי – תאבדי את כל הזיכרונות הלא יציבים שלך. וכשאני אומרת לא יציבים, אני מתכוונת כל מה שלא קובע במוחך על ידי גורם חיצוני. שזה אומר הרוב."

ביילוש
אני בטוחה שכבר ראיתי אותך איפשהו
כן כן גם אם זה היה בחלום
ראיתי את היופי והפאר בית מקדש עומד
לויים מנגנים כהנים מקריבים קורבנות וישראל בעזרה
אני ראיתי בשביל שאני יצליח להתגבר ולנצח בשנה הקרובה
בשביל
בשביל
שהזכה עוד פעם ולא בחלום
כי הוא יעמוד במרכז העולם
ואני ידע שראיתי אותו פעם.

איקס עיגול
אני בטוחה שראיתי אותך איפשהו"
אמרתי קלושות.
ראיתי?
זו טעות?
מבולבלת.
"זה נכון." היא הנהנה בשקט,
ספק מבוישת ספק מאושרת.
"מתי??"
אני כמהה לדעת. לנסות להגיע לבדלי זיכרונות.
"לפני עידן החספוס. לפני שעטפת את עצמך בשכבות".
היא עונה, רצינית וכנה.
אז עכשיו, כשראיתי, אולי נתחבר שוב?
אולי.

כמה טוב שנפגשנו.
אני, והלב שלי.

מודה על ההווה
אני בטוחה שכבר ראיתי אותך איפה שהוא.
וגם אז הסתכלת עלי במבט הזה שלך, שצימרר אותי, וגרם לי לרצות לברוח הכי רחוק שאפשר.
זוכרת את היום ההוא?
שכבשת את המבצר שלי, הכרחת אותי להעלות דגל לבן לצריח, הפלת את החומות בקול דממה דקה.
ועזבת.
משאירה אותי חשופה.

לפחות תודי בזה, תבקשי סליחה בלי להתכוון אליה.
תתייחסי אלי, תביני שנפגעתי.
תסתכלי עלי, תראי את הנפש הקרועה שבתוכי.

אבל את כבר לא כאן, עברת לקרבן הבא.

דיאן
מזוודת הטרול הירוקה התגלגלה על הרצפה המבריקה של שדה התעופה התאילנדי.
אנשים תימהוניים, שלטים, הכרזות באנגלית מתגלגלת, כל כך דומה לשדה התעופה של לפניי חמש שנים, כל כך דומה, וכל כך שונה.

היא ישבה שם, על ספסל המתכת, מולה.
נערה רזה ואבודה, מכווצת בתוך כירבולית אדומה, תרמיל מטיילים ענק בצבע ירוק- חאקי נח על נעליה.
משקפי שמש ורודות, כובע צמר נח על קוקס בלונדיני מבולגן וכזה מן לא- מתאמץ שקשור בתוך גומיית בד עבה, זוג שוונצ'ים ארוכים משתפלים ברכות על עיניה הירוקות דהוי חיוור.

לא היה צריך לומר כלום. וגם אם היה צריך, פיה היבש של מירלי כמו נסתם בחוזקה עם דבק סלוטייפ סופר- עבה.

ריסיה הארוכות רפרפו על דמותה של אחותה הגדולה, ובהתקף אומץ היא עיוותה חיוך, והפרידה במאמץ את שפתיה הדבוקות, "אני בטוחה שכבר ראיתי אותך איפשהו," לאטה, "מן הסתם גם את מזהה אותי."
היא פסעה צעד מהוסס, מניחה יד על הכתף הרופסת.

"ליראן," לחשה, צליל תחנונים נמהל בקולה, "את לא חושבת שהגיע הזמן לחזור?"

מנסה
"רצתי בבהלה לתוך הדלת הראשונה שראיתי.. ומזכירה לך שיש לי כישרונות שאין לאף אחד… הצמחתי לעצמי גולה במצח והבנתי שהדלת הייתה סגורה, הסתובבתי והמשכתי לחפש דלת נוספת שאליה אולי הפעם אצליח להיכנס.. ואז לפתע כמו אור בקצה המנהרה ראיתי דלת נפתחת, התחלתי לרוץ יותר מהר מקודם ו.. הצלחתי בשניה האחרונה עוד להיכנס פנימה.. אבל לא הספקתי להתחרט על הטעות שהצלחתי לעשות.. היא ניגשה אלי בעדינות שלא אתעלף לה שוב כי גם ככה הייתי מבוהלת ואמרה לי: "אני בטוחה שכבר ראיתי אותך איפשהו" באמת שלא הספקתי לענות והדלת שוב נפתחה והפעם המורה נכנסה… עד לפה אני זוכרת.."

סריג מכופתר
'הצילו'
זה כל מה שעבר לי בראש כשנכנסתי אל הבניין שאמור להיות מעתה והלאה ביתי. כן, ממש ככה. ביתי.
הכל נראה כ"כ רשמי וזר. מפחיד כזה. ממש לא בית.
עשרות בנות שמשומה נראו גבוהות וענקיות יותר ממני. כולן היו לבושות טיפ טופ, מסודרות ומאורגנות. היה להן מבט חשוב כזה, כאילו אין הן דנות על עניינים של מה בכך.
הרגשתי כל כך מפוחדת, לא שייכת, מוזנחת, עלובה, תינוקית, לא מודעת או כל הגדרה אחרת שגורמת לאי נעימות לא קטנה בלב.
כמה בנות ניסו לחייך לעברי ולשאול לשמי, אך הניסיון הנואש הדגיש בעיני את עליבותי.
'איך, למען ה', אני אמורה לחיות כאן את כל שנות נעורי.'
הרגשתי מבט ננעץ בגבי, הסתובבתי לאחור וראיתי זוג בנות בוחנות אותי במבט לא נחמד. הנחתי שהקוקו החצי פזור שלי לא מוצא חן בעיניהן והוא הסיבה לפרצוף הלא ידידותי על פניהן ומיהרתי לאסוף את שערי מחדש.
אך המבט שלהן אחרי שסיימתי את הקוקו והברקתי לעברן חיוך עורר בי בחילה.
מיהרתי אל עבר הקולר הקרוב ביותר ולחצתי עליו כמה פעמים. כנראה שדעתי הייתה מוסחת כי רק כאשר בחורה גבוהה במיוחד הגישה לי חפיסת טישו שמתי לב שהמים עלו על גדותיהם, הרטיבו אותי והפכו את מראי החיצוני לעלוב עוד יותר.
"גם לי היה קשה להתרגל לקולרים האלה בהתחלה, בבית של ההורים שלי יש תמי 4"
'היא טובה. גורמת להזדהות אך עם זאת מעודדת כי בעתיד הקרוב אתרגל לקולרים כמוה.'
"אצל דודים שלי שותים רק מבקבוקים…"
'אופס, פרט מסגיר. תזהרי פעם הבאה.'
"אני מושקי דרך אגב, ברוכה הבאה לפנימייה!"
'כמה נחמד ונאה, התמזל מזלך להקרא בשם נורמלי ולא בשגעון רגעי של ההורים שלך'
"אני פקודה"
"אההה.. מצלצל לי מוכר. אגב התיק שלך ממש יפה"
"תודה, הוא של דודה שלי"
'נו שוין, כבר הסגרתי שאצלה גרתי עד עכשיו'
כעבור שעה וחצי של סידורים טכניים שנדמו בעיני כנצח ליוותה אותי אחת מנשות הצוות אל חדרי. אגב, גם היא הייתה גבוהה בצורה יוצאת דופן.
הנחתי את מזוודתי ליד המיטה הלא מוצעת והורדתי מעלי את כל שכבות הסודר-מעיל-צעיף-כובע.
יצאתי אל המסדרון מלא הבנות הגבוהות-חשובות בניסיון למצוא את חדר המזכירות.
"פקודה! פקודה! חכי רגע"
"הי מושקי, קרה משהו?"
"תקשיבי, את ממש מוכרת לי, אני בטוחה שכבר ראיתי אותך איפשהו, וגם השם שלך נורא מוכר, יכול להיות שהיית פעם בפנימייה הזמנית לבנות רווחה בנתניה?"
"האמת שכן, אבל זה היה ממש מזמן ולקצת זמן, עד שדודים שלי הבינו שהיא לא לענין.."
"אני לא מאמינה! זאת את! את חייבת לשמוע סיפור"
אחרי שהכניסה אותי לאחד החדרים ונעלה אחריה את הדלת, התחלתי לחשוד שמושקי מתכננת לחשוף בפני סוד מדיני כלשהו, והמבע הלחוץ משהו על פניה עודד את סברתי זו.
"באתי ממשפחה מאוד חסידית, מאוד מאוד. ההורים שלי חזרו בתשובה בתור מתבגרים ודווקא בגלל זה מאוד הקפידו והחמירו, כדי להראות לסביבה שהם יצאו ממשבצת החוזרים בתשובה. אבל בעיני זה לא מצא חן. הם חנקו אותי והרגשתי צורך לעשות להם בדווקא, או כמו שקוראים לזה היום יצאתי לתרבות רעה. אחרי שאני וההורים שלי הגענו למסקנה שלא נוכל לגור יחד תחת אותה קורת גג הם שלחו אותי לפנימיה הזו בנתניה עד שימצאו מקום טוב יותר. הייתי אז בת 13 והרגשתי הילדה הכי מסכנה בעולם. אבל אז פגשתי שם ילדה בת 8 בשם פקודה ואחרי שגוללה בפני את סיפור חייה ואת רצונה העז להמשיך את דרך אבותינו, הבנתי, שאני לא כזו מסכנה, הרחמים העצמיים שאני מרגישה הם תולדה של אנוכיות. מאז החלטתי לחזור לדרך התומ"צ. לא חזרתי עדיין לבית הורי בשל הפערים שנוצרו, אבל חיפשתי את המסגרת הטובה והחסידית ביותר שאוכל למצוא. מאז אני נמצאת פה, בזכותך!"

*הסיפור מומצא לגמרי לגמרי, למרות שחלק מהרגשות בו על בנות גבוהות ומתוקתקות אמיתיים.
**הפנימיה הזמנית לבנות רווחה בנתניה מוקרצת גם כן.

ברייברית.Briverit
הלב שלי דופק על 180, אני מרגישה ברטיבות מוזרה בכפות הידיים- זה לא קורה לי בדרך כלל- אבל עכשיו, אני רואה אותה, וחבל אילו רק הייתי יכולה לעצום את העיניים ושהיא פשוט תעלם. אבל זה לא משנה כמה שאני אסגור אותם עדיין היא תהיה שם ולברוח רק יהפוך את המצב לגרוע יותר. אז אני מתקדמת והדופק עולה האצבעות שלי זזות קצת בצורה מוזרה אני חשה בחום שמטפס ועולה בי פתאום גם אני מרגישה צורך להוריד את המעיל למרות הקור והגשם שמתחיל לטפטף ואז היא באה בחיוך רחב אני שומעת אותה מתקרבת אלי, אני מרגישה את הלב צונח לקרקעית. 'אולי היא לא תדע אולי היא לא תזכור' אני מנסה להשלות את עצמי, אחרי הכול נפגשנו לזמן קצר היה חשוך אולי היא לא ראתה… מסתבר שכן, "אני בטוחה שכבר ראיתי אותך איפשהו" 'כן בטח שראית אותי'… אני לא אומרת לה את זה אני רק חושבת הלב שלי מתכווץ הנשימה שלי הופכת מהירה אני מתפללת כמו שבחיים לא התפללתי 'שלא תזכור, שלא תזכור, שלא תזכור' מסתבר שהיא כן.
" רגע את…" 'כן אני' "אבל זה לא יכול להיות את, את היית נראית כל כך שונה… כאילו, השיער והמכנסיים האלה, זו את, כן. כאילו זה לא יכול להיות, כי את תמיד אמרת ש…"
'כן, כן, אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו…'

שתפי בווצאפ

עוד בנושא
משאלות של מלאכים
9

דומיה נפשי

אבא אם תבדוק את הלב שלי, אתה תמצא שם משהו שבור. שניסיתי לבנות וגמרתי לבכות ור...
גברו עלי
65

הכוזרית הנודדת

מי את. מה את בכלל רוצה מהחיים האומללים שלי. שנזרקתי לתוכם בלי הכנה. מרגישה או...
כואבת התקווה
newEmotionIcon_21

שב"ד🏃‍♀️🏃‍♀️🏃‍♀️

ובכן מה עושים אם נוראאאאאאאאאאאאאאאאאאאא רוצים משהו כמעט משתגעים מרוב רצון. מ...
יומן 2#
17

קציצה שרופה

הייי🙋🏻‍♀️ זוכרות אותי??🤷🏻‍♀️ האמת לא נתתי לכן זמן לשכוח🤭 חחח🤪 טובב👍🏻 אז אני ק...
שבוי
emotion_icon_43

הכל שלם

אִישׁוֹן אָדֹם. מְפֻקְסָל. דִּמְמַת מִדְבָּר וְרוּחַ אַיִן. חֶבֶל לוֹפֵת . לו...
היצרים שבלבנו
newEmotionIcon_21

פיננסי

הן רוצות לקבל את מקומן את הכתר הכבוד המקום. הן רוצות שיראו רק אותן בולטות זוה...
משחק עם סוף פוגע😥
newEmotionIcon_22

מהממת😘

טוב אז היום קרה לי משהו מאוד לא נעים בבצפר וזה קשור לחברה אחת שיש לי ומה שקרה...
לא שמרתי עלייך
5

דומיה נפשי

תגידי איך לרחוב את נותנת הכל? מה הוא עשה שאלוקים לא עשה לך אתמול? ועכשיו בליל...
פוסטים חדשים
משאלות של מלאכים
9

דומיה נפשי

אבא אם תבדוק את הלב שלי, אתה תמצא שם משהו שבור. שניסיתי לבנות וגמרתי לבכות ור...
גברו עלי
65

הכוזרית הנודדת

מי את. מה את בכלל רוצה מהחיים האומללים שלי. שנזרקתי לתוכם בלי הכנה. מרגישה או...
כואבת התקווה
newEmotionIcon_21

שב"ד🏃‍♀️🏃‍♀️🏃‍♀️

ובכן מה עושים אם נוראאאאאאאאאאאאאאאאאאאא רוצים משהו כמעט משתגעים מרוב רצון. מ...
הולך חסיד
8

קפצתי לביקור

נעליים חסידיות. גם לך מוכר המושג? מה את חושבת שההגדרה שלו? מה את לא תקני ועל ...
נסיעות ארוכותתתת
167192211863a781c65ceaa

פרוזן

התחלתי השנה ללמוד בבית ספר ממש רחוק מהבית שלי. אני נוסעת כל צד ב2 רכבות ואוטו...
רק תגדירי
13

אחת

איך מוצאים חברה טובה? או במילים אחרות, מה זה חברה טובה? מחפשת הגדרה.
מספר אחת בביטחון / 14 🏆
emotion_icon_31

רעות

אמונה מושלמת היא הידיעה הברורה שגורלנו מסור בידי הגורם היחיד שיכול באמת להשפי...
רק איכותיות יבינו
icon_set_3_30

ליבי

לילה. אני מתהפכת מצד לצד במיטה, מחפשת את הצד הקר של הכרית והשמיכה 🙂 מזדהות??

7 תגובות

  1. רוגלך- איזה כתיבה יפה וזורמת! סיקרנת ממש… והיצירתיות שלך, משו?
    ביילוש- וואייי כשראיתי את האתגר לא חשבתי בכיוון הזה בכלל! כמה שאת צודקת.. שיבוא כבר! ונרגיש את התחושה המדגדגת הזאת.
    מודה על ההווה- נשמע ממש כואב, הכתיבה שלך צובטת ממש. אני יכולה לשלוח לך חיבוק?
    דיאן- את כבר יודעת מה דעתי על הכתיבה שלך… יפיפה כמו תמיד.
    מנסה- זה… נשמע ממש מעניין לדעת מה מאחורי הקטע שכתבת.
    סריג מכופתר- וואו, איזה כתיבהה, נשאבתי ממש לסיפור.
    ברייברית- רק אל תגידי שזה אמיתי?
    ואגב, השם שלך מיוחד, אהבתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגיות פופלריות