זיכרון מדגדג 2

לפרק הקודם

"אני בטוחה שכבר ראיתי אותך איפשהו…"

מודה על ההווה
אני בטוחה שכבר ראיתי אותך איפה שהוא.

וגם אז הסתכלת עלי במבט הזה שלך, שצימרר אותי, וגרם לי לרצות לברוח הכי רחוק שאפשר.

זוכרת את היום ההוא?

שכבשת את המבצר שלי, הכרחת אותי להעלות דגל לבן לצריח, הפלת את החומות בקול דממה דקה.

ועזבת.

משאירה אותי חשופה.

ראיתי אותך בלילות,

ייחלתי לנחמה.

קיוותי שמחר תחייכי אלי, תנקי אותי מאשמה.

לא התייחסת.

הפכתי כל כך שקופה, עד שאפילו אני שכחתי שאני קיימת.

לפחות תודי בזה, תגידי, אני עשיתי.

תבקשי סליחה בלי להתכוון אליה.

תתייחסי אלי, תביני שנפגעתי.

תסתכלי עלי, תראי את הנפש הקרועה שבתוכי.

אבל את כבר לא כאן, עברת לקורבן הבא.

שיינא
אני בטוחה שכבר ראיתי אותך איפשהו,
הרגשתי אותך, שמעתי אותך.
והזכרונות האלו כל כך כואבים.
אם רק תהיה לי הזדמנות לתקן את מה שלא תיקנתי אז.
אם רק תהיה לי הזדמנות לשנות את מה שלא שיניתי אז.
אולי אשחרר את רגשות המצפון המעיקות
ואהיה מי שאני רוצה להיות.

מעיין
האוטובוס הגיע לתחנה, יחסית ריק. נחמי התיישבה באחד המושבים ליד החלון. פותחת את הכפתורים של המעיל. מישהי באה במרוצה והתיישבה במושב שלידה, נאנחת אנחת רווחה על שהפסיקה את האוטובוס. "אחרת", אמרה, "הייתי צריכה לחכות עוד חצי שעה עד שהאוטובוס הבא יגיע. אחותי הייתה הורגת אותי על שאיחרתי. נס, נס שהספקתי אותו."
נחמי הנהנה בנימוס והביטה בנוף המשמים שבחלון. היא צריכה לנוח. בבית, הרי, לא תהיה לה מנוחה. כל העול נופל עליה, הבכורה, כי אמא חולה. הראש שלה כואב. הלב, גם. הראות מטושטשת, ולא בגלל המשקפיים המלוכלכות. גם, בעצם.

"רגע, אולי אנחנו מכירות? אני בטוחה שכבר ראיתי אותך איפשהו." הבחורה האלמונית התעוררה לחיים, אחרי שבדקה שאין הודעות חדשות בנייד שלה.
נחמי סוקרת אותה. יש לה שיער ארוך, לא אסוף, ג'ינג'י. חיוך נמרץ. הצעיף שהיא לובשת בצבע כתום, מנומר. עיניים ירוקות בורקות, מכוסות במשקפיים אופנתיות. השמלה הקצרה, הצמודה, זועקת את המילה האחרונה בחנויות. נוגד כל כך את הסיגנון העדין שבו מתלבשת ונוהגת נחמי. "לא, אני לא חושבת. בכל מקרה, מה השם שלך?" חיוך נמרץ מופיע בשפתיים שלה. "דיתי".
נחמי מנסה לדלות איזה דיתי או יהודית בזיכרון. רגע, אולי זאת יהודיתי כץ, החברה שלה ביסודי? "את כץ?"
כן, התלהבה דיתי. יוו, את נחמי? שנים איתך!! דאיי, איך השתנית!! מגניבה שאת. נחמי מחייכת חיוך לא שמח. העצב מוסתר בו.

סוף סוף האוטובוס מגיע לתחנה שליד הבית. נחמי יורדת, בנייר שבידה כתוב מספר הטלפון של דיתי והבטחה לשמור על קשר.
הרגליים כבדות, היא עולה הביתה. נכנסת למטבח, מעיפה מבט אל השעון, חמש וחצי. מה יהיה עם ארוחת הערב?
היא מחליטה להכין את המרק של אמא, מרק הירקות המפורסם. מתחילה לקלף ירקות. היה כל כך טוב, אם היה אפשר כל כך בקלות לקלף שכבות מאנשים.
כשהמרק היה מוכן, קראה לכולם. אחיה, לוימי, שלומד בישיבה, הגיע ראשון. הגיש לעצמו מרק חם. אחריו הגיעו הילדים ששיחקו בחדר. נחמי הרשתה לעצמה לקחת צלחת מרק, ולהתחמם קצת. אבא נכנס הבייתה. "שלום". חיימי המהם משהו בתגובה. "איך היה בישיבה היום, חיימי?" חיימי כבש את פניו הצלחת המרק. "בסדר". אבא שמח.
אחרי שכולם גמרו לאכול חיימי נשאר במטבח. נחמי שטפה כלים. "חיימי", שאלה בקול מהוסס, משתתף,"איך היה בישיבה?" בוא מרים לאט את העיניים מהשולחן. "קשה". בעיניים שלו כאב. געגוע. פחד, מפני הבלתי נודע.

" רק היום?" שאלה נחמי בזהירות.
"לא. גם אתמול ושלשום ולפני שלשום, ובעצם, כבר חצי שנה". מתנשף. נחמי עורכת חישוב מהיר. לפני חצי שנה, אמא אושפזה. אז, המצב בבית התחיל להיות קשה. מאד קשה. גרוע, אפשר לומר.
"ואני", הדמעות מתגלגלות בלחיים החוורות, "היה לי קשה לחזור הביתה. לבית המבולגן, לבית חסר הגבולות, לארוחת הערב הלא מאורגנות. לבית שחסר בו אמא. ואת, כמה שתשתדלי, לא תוכלי להוות תחליף לה. כמעט ואני לא מבקר את אמא. ואני, מתגעגע. מאד. בישיבה, לא הולך לי. אני עצבני על ההנהלה, שלא מרשים לי לבקר יותר את אמא. אני לא מתרכז בשיעורים, לא ישן טוב בלילה. רע לי". הוא מסיים רת הנאום הארוך ומתאפק לא לבכות.
"אתה רוצה, אולי, שמאיר יטפל בזה?" נחמי מהססת. מאיר, הדוד הצעיר והנמרץ שלהם, אמר לחיימי אחיינו הבכור, בזמנו, כשנכנס לישיבה, שכל בעיה, שיפנה אליו. המשגיח בישיבה, הוא חבר שלו.
"עזבי", חיימי מבטל. "אני לא רוצה להטריח."
"זה לא להטריח", קראה נחמי. "הוא אוהב אותך, בוא רוצה שיהיה לך טוב, חיימי. אל תתבייש".

"לא צריך טובות", הוא מתקפד. היא מרפה.
"רוצה מחר לבקר את אמא?" היא מחייכת.
"אני… לא יודע. אניי מפחד." הוא מודה.
"אל תדאג, היא לא נושכת". נחמי מתבדחת.
"טוב". הוא משתכנע.
נחמי דיברה עם מאיר, הוא סידר לחיימי אישור לצאת.

שעת מנוחת הצהריים בישיבה.
"חיימי! חיימי שטיינר!" בחור בלונדיני הולך במסדרון ומחפש את חיימי.
חיימי יוצא מהחדר. "מה?"
"המשכיל קורא לך".
"תודה". מה הפעם? נזיפה על חוסר הריכוז בשיעורים?
המרחק הקצר בין חדרו לחדר המשגיח נגמר. הוא נוקש בדלת. פותח.
"המשגיח קרא לי?"
"כן", הפנים שלו לא כועסות או רציניות, להיפך, הן מחייכות. "קיבלת אישור לצאת מהישיבה למשך שעתיים."
חיימי שמח, נדלקים לו פנסים בעיניים. "תודה רבה, הרב."

אחרי עשרים דקות הוא ונחמי נמצאים בלובי של בית הרפואה. נחמי מזמינה מעלית, שמגיעה תוך חמש שניות ארוכות. הם נכנסים, לוחצים על קומה שלוש, כפי הוראת פקודת הקבלה. השקט מתוח. נחמי מסתכלת במראה, חיימי מהרהר בשקט. המעלית נעצרת בקומה שתיים. למעלית נכנסת אישה וילד. האישה לוחצת על קומה ארבע. האישה מדברת בקול גבוה עם הילד. מפירה את השתיקה במעלית.
קומה שלוש. הם יוצאים. "היא בחדר שלוש עשרה, פה". נחמי נכנסת ראשונה, אמא מחייכת בחום לעברה. חיימי נכנס שני, בהיסוס. אמא מסתכלת אליו. "חיימי שלי, התגעגעתי." לוימי מהנהן. גם אני. בעיניים שלו דמעות של התרגשות. הוא מתיישב בכיסא ליד המיטה, נחמי בצד השני.
הם מדברים, אמא חזקה, מעודדת, אך מתחת לפני השטח רואים כאב. אחרי שעה כשחיימי צריך לחזור, שלא יחטוף עונש מהישיבה, הם נפרדים מאמא, לבנתיים. "תבוא יותר, חיימי." אמא מבקשת. הוא מהנהן.
הרחוב המואר למחצה, הקריר, מקבל אותם בזרועות פתוחות. הם נושמים אוויר צח מלא הראות, ומחייכים. הרחוב, כבר לא כל כך חשוך כמו שנדמה היה קודם, לא היה גם כל כך קפוא. האוויר היה צח, לא חנוק.
וככה הוא ישאר.

לא לצחוק עליו אני בבידודד?
המקום: חדר ביולוגיה
השעה: 11:05
האווירה: לחץ ברמה 10, רעש.
"חניי שמרי לי מאחורה בצד"
"אוף רחלי אני לא עוברת את זה"
"דבורי שוב עשית שליפים???"
"שיינא הבנת את מה שהיה כתוב בעמוד האחרון?"
"יאו אימלה למה המורה לא באה אנחנו לא נספיק"
"המורה פהה בואו תהיו בשקט שנתחיל מהר"
המקום: חדר ביולוגיה
השעה: 11:25
האווירה: לחץ ברמה 6, דממה. (כן, הרעש של ההעתקות יבוא בהמשך—)
שאלה 2א.
מי הקים את הגדודים העברים ומדוע. הרחיבי בתשובתך על כל המהלך שהיה סביב זה. (מתי הוקמו, בעקבות מה, מה היה תפקידם בכל אחד מחלקי המלחמה)
מי הקים? וואי נווווו למה אני לא זוכרת עכשיו… אני בטוחה שראיתי את זה איפשו בחומר… לא לא זה היה בספר.. אז? אולי בסיכומים שלקחתי מחברה? או שמהחברה השניה.. אהה לאא זה ספציפית היה בכלל מהמחברת שלייי
ממ.. טרומפלדור? זיבוטינסקי? איזה עוד רחובות יש בארץ… (חוץ מרחוב ליקוטי שיחות ואגרות קודש) נו לפני שניה חני אמרה את זה בקול
טוב עזבו אני כבר ישאל מישי—-

מקורי
"פרי?" הקול שלה רועד ברגע.
האלמונית מסתובבת באיטיות, כמעט בהלם.
"זאת את?" היא לוחשת. פוערת זוג עיינים מתגעגעות.
"מי את?"
"מיי אני?" היא לא זוכרת אותי. היא לא רוצה לזכור אותי.
היא באה לחבק אותה, ולאהוב כמו פעם, אבל
משהו קוטע אותה, משהו שקוראים לו פגע וברח.
"סורי, אני לא מכירה אותך" האלמונית מסתובבת חזרה.
אבל משהו עמוק צובט אותה.
חזק חזק.
אי שם בלב.
"אני בטוחה שכבר שראיתי אותך איפשהו" היא מנסה.
"הא, אני לא בטוחה" אני גם בטוחה שכבר שראיתי אותך איפשהו.
"פפרי" היא מסכימה לעצמה לבכות, בלי ועם רחמיים.
"אייפה הייתי כול השנים האלה פרי?" שתף של דמעות מלחות
זולגות להן במהירות לכייון הלחיים האדמות.
האלמונית קופאת.
הלב שלה מחסיר פעימה, או שתיים.
כול מה שהיה חסר לה, נמצא בדיוק כאן.
"נ-נכ-כ-כן" היא מתחילה לבכות ולצרוח מבכי.
"זזאת א-נ-י"י ובעצמי.
חיבוק כזה, לא ראיתי מזמן.

אז זהו, נגמר הקצרצר שלנו.

כי זה תמיד טוב לכולנו.

טיוטה ראשונית שהחליטה להישלח ככה.
בטוח ראיתי אותך כבר
בטוח היית כאן אי-אז
בטוח היית לי בלב, בעבר
ואפילו היית במרכז

בטוח היית בתוכי
בטוחה שטעמך כן הכרתי
בטוח היית לי הכי
חשובה, מכל מה שידעתי

כן, את, השמחה, בכבודך
הן היית לי אי-פעם בלב
אז היאך בי תפסו מקומך
הבדידות, העצבות, הכאב?

ואיך כבר אותך כך פתאום
איני מזהה, מכירה
ואיך השתנית לך היום
טעמך מליבי מסתירה.

פלונית (שלקחה טרמפ) על מונית(אלמונית)?
הוא עמד שם, לבד, בלי אף אחד, חסר אונים ומבולבל, לפני כמה שעות אמא הייתה איתו "בבית" אם אפשר לקרוא לזה כך, רק הלכה לחפש קצת משהו לאכול והיא פשוט לא חזרה לפתע הוא שומע "אני בטוחה שכבר ראיתי אותך איפשהו" הוא מסתכל לצדדים לראות מאיפה הגיע הדיבור, וזהו המבט נקלט, זה הספיק לאישה שעמדה שם, אני לא מאמינהה צעקה האישה, אתה הבן של.. רוחלה?! הקטן לא הספיק להיזכר וכבר היה בתוך חיבוקה של האישה, הוא לא ידע מי זאת ומאיפה היא החליטה שהיא מכירה אותו אבל ידע שאמא שלו היא לא. הוא הסתכל עליה ואז היא אמרה לו… אתה לא זוכר אותי? אני השכנה שלך שורהלה השדכנית, השכנה מהבנין אשתו של יענקל זכרונו לברכה לחשה לו באוזן, אז מה אתה עושה פה לבד, ברחוב הזר והמנוכר?

א איד
יושבת לי במקום,
מרוגשת, היום הראשון ללימודים, נוווווו ברור!!
בוהה בחוסר נימוס במורה. היא רק השנה הגיעה לבי"ס נדדה לה מהדרום הרחוק עד אלינו למרכז. והתקבלה לעבודה בתיכון המקסים שלנו.
אבל אני, אני ממש מרגישה שאני מכירה אותה!!
בדוק ראיתי אותה מתי שהוא!!!
———-
שיחה אישית (מביךךךךך)
הרגע הזה שאני מרגישה שהמורה כאן היא כמו איזה חוקר ק.ג.ב שמטרתה היא להוציא ממני את כל בדלי המידע שיש בידי…….
אחרי שלוש דק' מסתבר שהמורה דווקא יצור חביב למדי, וכך נוצר לו שחנ"ש לתפארת.
במשך חמש דקות רצות במוחי המחשבות, לשאול? לא, לא לשאול!! נווו, אולי לשאול?
ובסוף מתפרצת לה השאלה: "המורה, אני בטוחה שכבר ראיתי אותך איפשהו"
והמורה,
מחייכת להנאתה וצוחקת.
"את עושה בייבי סיטר חמודונת נכון?"
" אהההההה, לפ-פפ-עמיים ההה-מו–ררה"
"אז לי יש בת דודה נחמדה מאוד, ודומה לי מאוד. אנחנו בנות דודות שניות משתי הצדדים וכך יש לנו גנים משותפים הרבה אמרו שאנחנו דומות"
"המורה, לא ממש הבנתי למען האמת"
"זה פשוט, משפחת בערקוביץ. מוכר לך?"
"אהההההההההההההההההההההההההההההההההההה
———–
רצה לכיתה מתנשפת.
הידעתם?שרי זאתי החניכה המופרעת מכיתה ג', קשורה למורה!!!
צרחווווווווווווווותתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת