הייתי רוצה לקבל מכתב

אל תגידי שלא היית רוצה לקבל מכתב מלא געגועים וסיפורים מעניינים ממישהי שחשבה רק עליך…

ובאמת שלא אכפת לך לקבל את זה אפילו במייל בלי כל הפרוצדורה. נכון?

כתבי השבוע את המכתב שהיית רוצה לקבל. כן כתבי אותו לעצמך.

Xמינוס LOVE=? (אגב שם חדש שלי, מה אומרות??)
טוב אני מקווה באמת זה יתקבל…

ל Xמינוס LOVE=? המהממת!!!
וואי התגעגתי אלייך…
אז את מרגישה עכשיו?!
עברה תקופה ארוכה מאז המכתב ששלחתי לך ועד שהגיע המכתב שלך…
זיהיתי שבדיוק נפלת לתקופה רעה…
נפלת יקירתי עמוק… אני יודעת שקשה לך… אבל (אני מקווה שכבר קמת ממנה ואם לא, אז-) את יכולה תמיד לקום!! כי תמיד יהיה מישהו שיושיט לך את היד לעזרה! גם את לא בטוחה…
נכון שאת מרגישה שאין לך כבר תקווה וXXX מונע ממך להתקדם בחיים שאליהם את רוצה באמת לפנות… את נמצאת בצומת דרכים נורא חשובה.. הכל נכון. ואת לגמרי צודקת שאין לך מה לעשות כי לא תמיד X+Y= 100 ואני הכי מבינה אותך… חבל שאין לי באמת עצה… כי את לגמרי צודקת! אין לך הרבה אופציות… ככה זה החיים לפעמים יש יותר מידי דרכים עד שמתבלבלים ולפעמים יש רק דרך אחת. והיא יכולה להיות גם הכי כואבת…
תזכרי שיש תמיד מישהו שמלווה אותך ויעזור לך. הוא אוהב אותך. והוא באמת מחכה שתפני אליו…
מתגעגעת, מעריכה ואוהבת
###

וואי אני כתבתי לעצמי מכתב…. ואני כולי דמעות. אוף.

מקווה בכלל שיאושר (צנזרתי בכל זאת) ויעלה…
ביוש אוהבת אתכן…

קו עקום מקביל
לקווית המהממת שלי!
כמה זמן כבר לא נפגשנו? בכל מצב כל רגע בלעדייך הוא נצח , זוכרת איך עשינו ביחד מקהלה? תינוקות בנות שש היינו אז וזה היה כל כך נחמד! נזכרתי בזה בדיוק השבוע כשאח שלי חזר הביתה מאושר על כך שנבחר להיות הסולן הראשי! היית צריכה לראות איזה חיוך היה עליו כשנכנס!
קו, את כל כך חסרה לי שאין לי מילים, עברו שנתיים ממה שקרה ואני עדיין לא אשכח את חרוטה בליבי לתמיד בברית אני בטוחה שברגע שנפגש שוב לא יהיה שום פער הקשר שלי אליך חזק יותר ממקום או זמן, תוך כדי שאני כותבת לך עכשיו אני מדפדפת באלבום תמונות יש כאן תמונה מתוקה בטירוף! את חייבת לראות, אנחנו יושבות יחפות בחוף במרכז התמונה, השמש ממש לקראת שקיעה בצד שמאל של התמונה, מימין הכי בצד יש את המבנה הזה של המציל כשמן החלון משתלשל גלגל הצלה אדום-לבן, השמיים צבועים בהדרגה מהממת החל מצהוב וממשיך בכתום וכלה בכחול עז, אנחנו יושבות המרכז לב שצוייר על החול הכתמתם, אני לא זוכרת מי צייר אותו אולי אבל את זוכרת, אני מצרפת למכתב את התמונה!
תמשיכי ליהנות בחיים ונגמר כבר המקום בדף אז אני רק אציין שאחותי מוסרת לך דש חם

אוהבת ומתגעגעת
קו עקום מקביל

נ.ב הבדיחה ששלחת במחתב הקודם בולטעמי קלעת כל הבית רעד מהצחוק שלי זה היה פשוט מוצלח! ממש תודה!

הי
היי מה איתך?
דבר ראשון שתדעי שאני מתגעגעת, גם עכשו שאנחנו פחות בקשר…
לפעמים אני אפילו הולכת ברחוב פתאום רואה משהו שמזכיר לי אותך- מין בדיחה פרטית שאני יודעת שרק את היית מבינה ואז בכלל הגעגוע עולה כמו גוש לגרון…
ובכלל… בלימודים…. אני יושבת בכיתה מול המורה- ואיפה את???? שתעירי אותי שאני כמעט נרדמת משעמום, שתעבירי לי את הסיכומים שהפסדתי, ובעיקר בעיקר במבחנים כמו שהינו לומדות יחד- במשך כל הלילה.
אני מקווה שאת מרוצה מהמקום החדש, שמצאת לך חברות אחרות שימלאו את מקומי (שלא יהיו מושלמות כמוני שתמשיכי להתגעגע 🙂
ושיגיע כבר החופש אנחנו חייבות להפגש!! תארגני לנו טייול ואני באה!!
אוהבת המון
ומתגעגת
חברהשלך

נ.ב
אצלי את יודעת…הכול כרגיל
מוסרות לך כאן ד"ש כולם…
מתפללות להצלחתך!

רוגלך?
נעמה' היקרה. אני יודעת שהרבה זמן לא דיברנו, אבל החלטתי שהפעם אני אהיה זו שתשבור את הקרח הזה. תמיד זו את שפתאום נדלקת לי במוח ומפצירה בי לתקן את מה שעשיתי, אך הפעם אני פונה אלייך בעצמי. כן, זה אומר שאני צריכה עזרה.
את בטח יודעת את זה, אבל אני אספר בקצרה ש… שוב רבנו. אני ו…היא.
הפעם זה נשמע רציני. משהו שיחזיק הרבה זמן, וגם עכשיו היא בפנימיה, יש לה דברים לעשות והיא לא צריכה כל הזמן שאני יארח לה חברה בהודעות.
אני יודעת. אני יודעת. צריך להיות רכים איתה, היא חוותה דברים קשים. אבל הי! בגלל זה מותר לה לפגוע בי?
טוב, לא מאוד עזרת לי, אבל תודה בכל זאת,
נעמה'.

לבלב
עצמיתי היקרה
שתדעי שאני ממשממש אוהבת אותך
אני מתגעגעת אליך ברמותתתת
כןכן!!
מתגעגעת לעצמי הישנה והתמימה שלא יודעת כלום על העולם שהשיער שלה חלק והיא בלי חצקונים עצמיתי שלא כל דבר מעצבן אותה
מתגעגעת לעצמיתי הטהורה
ממני, עצמיתי המתבגרת

חיה
שלומכם ישגה, צעירים לימים.
אנוכי מדבר אליכם, אנוכי, ישיש שבע ימים, מחפש משעולים ללבכם הרך בשנים.
אנוכי בא מתקופתנו שנת ה'תי"ב, או לפי לשונכם העילגת 1651 לבריאה.
רצוני לספר לכם על רחשי ליבי, כמאמר 'דבורים שיוצאים מין הלב' וכו'.
לפני תקופה קלה, הגיח בוגדן חלמניצקי ימח שמו וזיכרו לעירתנו הנפישה וזרא כיליון ואבדון בעירתנו.
והעיר נבוכה.
דמנו נשפך כמים, דמעות הוזלו, ילדים רכים בשנים ברחו לכל עבר והפוערים, ימח שמם וזיכרם, הרגו וחמסו מכל הבא ליד, בקיצער היה 'אנדערלעמואסיה'.
המצב היה על קרשי מדורת ל"ג בעומר, שבאותה שנה לא נבנו.
ואז הגיע גבריאל אברהם ועלוול הרצל, או בקיצעור 'גאווה'. ה'תלמיד חוכעם' של העירה.
הוא הגיע עם כמה 'בעלי בתים', הם פתחו בית כנסת ונפרדו מאיתנו לשלום.
(עכשיו נכדתי הביטה בחוסר דרך ארץ בדפים, ואמרה לי שצריך שפה יותר 'מודארנעית'.. אם אתם מבינים… ומפה היא עשתה לי הגהה והוסיפה מילים ראלוונטיאות)
הם החלו להסביר לנו שחבל לנו על הזמן על הלימוד תורה שלנו, שבכל אופן הוא לא יעלה ללמעלה, ואנחנו לא שווים כלום, ורק הם ה'מקובלים', והשווים, והענווים, וכו' וכו'…
ועכשיו, לא רק שהיינו ב'דאון' אלא הם באו להזכיר לנו כל הזמן מהם המעמדות הנכונות בעיר הזו..
ואז הוא הגיע.
כיום אני יודע שקוראים לו הבעל שם טוב, אבל אז הוא היה עוד אחד מה'בעלי בתים' החשובים והמנופחים.
אבל הוא היה שונה.
היא היה ענוותן, וסבלן שאהב אותנו באמת, ועודד אותנו, ועזר לנו, וסיפר לנו עד כמה שהמצוות שלנו שוות בפני הקב"ה.
הוא רומם אותנו.
הרגשנו ב'היי' בעננים.
וזה התכל'ס בשבילכם.
כי אתם-כמונו, יהודים. בנים של אבא שאוהב.
גם לכם-תדעו שכל מצווה קטנה שאתם עושים נחשבת המון אצל הקב"ה!
תדעו שאתם בנים יחידים שלו!
וכמו בן יחיד, כל פעולה קטנה-משפיעה המון!
ואל תגידו שאתם לא יכולים או לא מסוגלים,
אתם יכולים,
אתם מסוגלים.
כי אתם נסיכים.
אתם הבנים של המלך.
אתם יכולים!!
תעשו את זה בשמחה, עם כל הכוחות והמרץ!
לעולם אל תגידו 'לא' לנפש האלוקית שלכם!
אתם יכולים!
בהצלחה,
רב שמחה אפריילאך

יוזבד
זה אתגר שהגיע לי בזמן. תודה מערכת!
קרדיט ל-Humen על הרעיון, הוא טיהר בתוכי משהו. תודה.

את כותבת לך. והכתב רועד קצת, והבטן כואבת כמו שהיא כואבת כשאת פוגשת אנשים חדשים. אולי בלי כמו. את ילדה חדשה, והיום – גדלת בעוד שנה.
והשנה הזו הייתה ארוכה, ומלאה, למרות ששלוש מאות שישים וחמש יום נכחו גם בשנים שלפניה.
ואת גדלת, את מרגישה את זה חזק. הבנת כל כך הרבה דברים חדשים, נכנסת להמון משמעויות נסתרות, פתחת לך את הלב, ניסית לפעום איתו.
אבל דווקא היום, ביום הגדילה הרשמי שלך, את מבינה:
לגדול בשנה אין פירושו לסמן עוד וי על משבצת שאי אז, לפני חמש עשרה שנים, ירדה בה נשמתך לעולם.
את הגדילה בשנה מרכיבות כל המשבצות שקודמות ליום הזה; התגברות פה, הבלגה שם, יכולת לפתוח פתח כפתחו של מחט, רגע של שבירה, דמעה קטנה על לחי, החלטה באומץ על אמת, ועוד התקדמות, ולמידה מחיים – עליהם, וכניסה לפתח של עולם.
זה לא התאריך שנולדת בו. זו את. תמיד את. נוגהת באור פנימי, גדלה עמו.

וכשנזרקת אל אדמה תחוחה, אל גומה שנוצרה בשבילך, וחול של ארץ נכנס לך אל הלב וצרב אותו, משאלה אחת פיעמה בך: לצמוח. להיות אמת.
היו יותר מדי רגעים של ריקבון בתהליך הצמיחה הזה, הרגשת אותם חזק.
גשם זיפזף עלייך, עלעל נבט לאיטו. ואת יודעת שקרניים של שמש נחות עלייך תמיד, גם אם מסתתרות מאחורי ענן.
וזו גם הברכה שלי אלייך: תמשיכי להיות אמת, לצמוח מארץ אל שמיים. לראות את קרני השמש, להרגיש את החום שלהן, לתת לו לחדור אלייך עמוק.
תני לך להרגיש.
ואז השמש תחייך אלייך, ויהיה בזה משהו יפה.

מתגעגעת אלייך
אני.

תרזה
תרזה יקרה!
מה שלומך? איך עוברים עליך הימים?
איזה מרגש היה להתחיל את התיכון, טטית צעירה שכמותך, נכון?
מקווה שאת מאושרת שם, שטוב לך, שהכרת בנות חדשות, שאת מרגישה שייכת אל הכיתה וחוזרת בכל יום עם חיוך ענק על הפנים.
תרזה, אני כה מתגעגעת, וכמעט לא זוכרת למה אני מתגעגעת, הרי עברו כל כך הרבה שנים מאז.
לא, אני לא מסוגלת לשכוח את היום האחרון שלנו, את הרגע בו נפרדנו.
את הגשם הסוער שירד על פני הרחוב, הרטיב את פנינו.
אולי הוא נשלח לטשטש את הדמעות שזלגו, ללטף אותן.
את יודעת, למרות הזמן שעבר, והחיים שזרמו בנהר הירדן כל כך מהר, המשפט שאמרת לי ברגע האחרון, חרוט על לבי.
'למה, למה את עוזבת אותי, למה?',
אני הייתי חייבת לעזוב, לא יכולתי להשאר.
ואת.. את לא הצלחת להבין מה קרה, ולמה ואיך, המבט ההמום, הלא מעכל שלך עוד מלווה אותי, עולה מול עיניי בלילות ובימים.. אני מנסה להדחיק אותו.
לא לחשוב, לא להזכר, לא להתגעגע, לא לאהוב.
את בטח כל כך גדלת מאז, הילדה הקטנה עם העיניים התמימות והמתיקות שזרמה מהן, איך את נראית היום?
מנסה לדמיין אותך, אולי בתור נערה ירוקת עיניים ומרדנית, תמיד הייתה לך את האמת שלך, את הדרך הזו שלך, האם השתנית?
אפילו עכשיו, כשאני כותבת לך, עיניי נמשכות אל עבר תמונתך, שניצבת על המכתבייה בחדרי.
ממש בימים הראשונים לשהותי כאן, חיפשתי חנות לפיתוח תמונות, וכשהחיוך הביישני שלך הגיע ממוסגר יפה, לא התאפקתי ולמרות שהבטחתי שלא אבכה, הלכתי לחתוך בצל.
אני.. מתגעגעת אלייך.
ויוצא לי לחשוב הרבה, האם לנצח אתגעגע או שאולי יום אחד דרכינו תצטלבנה, והגורל יפגיש בינינו.
אולי, ניפגש בתור בסופר השכונתי, שתינו אמהות לכמה זאטוטים ש'רוצים שוקולד, עכשיו!'?
או בטיילת, ליד חוף הים, נשב ונביט בגלים, ומבטינו יפגשו?
ובכלל, אני תוהה אם את זוכרת אותי, אם גם את מתגעגעת, וכואב לך ועצוב.
לא רוצה לחשוב ששכחת ממני, שהמשכת בחייך מבלי לעצור אף לשניה, להרגיש את הגעגוע השולח זרמים חדים אל הלב.
אני יודעת, לא אוכל לשלוח לך את המכתב, לעולם.
וכנראה לנצח אשאר עם השאלות הללו, קבורות עמוק עמוק בתוך הלב.
מקווה שאפשר לסמוך על תחושות הלב שלי, שמספר כי טוב לך, ואת מסודרת ומסלול חייך נהיר לפניך.
ובאמת, לעולם לא אדע.
מאחלת לך את כל האושר שבעולם, ומקווה שיותר טוב לך בלעדיי.
אולי אף פעם לא תביני, אך כל מה שעשיתי- היה בשבילך.
דאגתי לך כל כך, האם טעיתי?
אוהבת ומתגעגעת מאוד-
אני.

דיאן
שלום, דיאן!
כל כך הרבה זמן רציתי לכתוב לך, אבל התביישתי כל כך…
התחבטתי הרבה, שאלתי את עצמי שוב ושוב, ובסוף החלטתי שזהו, אם לא אכתוב לך פשוט אתפרק, טוטאלית!
את לא מכירה אותי, אבל אני אותך…
שמעתי מחברה שעזרת לה, ובלעדייך היא הייתה מתמוטטת ואחריי שדיברה איתך פשוט התחילה לפרוח!
אז ככה:
(וכאן פורשת לפניי הכותבת האלמונית את כל חייה הקשים והמרים, בוכה ביגון רב ומבקשת עצה כי היא לא יכולה יותר)
זהו, דיאן, עשיתי את זה.
אני כל כך מקווה שתעני לי, וכמה שיותר מהר.
ביתם הבאה של שלוואן וליאה, ובעצם אחותך…