'אחרי שהגשם הפסיק לבכות
החלו עלים בשדות לבצבץ'.
ואנחנו כתבנו לנו שירים…
ליטל
אחרי שהגשם הפסיק לבכות
החלו עלים בשדות לבצבץ
אגליהם כמעט ונמחקות
אך הזוהר עליהם נוצץ.
החמה מאירה וצוחקת
מייבשת כל רטוב
מייפה כל אבן מאובקת
כל חלקיק לא אהוב.
האבנים כבר נשחקו
יש דברים שלא נרפאים
בפינה השחורה נדחקו
בכל זיכרון נשלפים
וכל שמש מאירה
או גשם בוכה
לא ירפאו את הכאב
שנמצא עמוק שם
רעב ודואב
אז יבוא החיוך
התקווה
יעלים את הכל
ירפא את הלב.
ב:)
'אחרי שהגשם הפסיק לבכות
החלו עלים בשדות לבצבץ'
זוהי האגדה
אבל אנחנו כאן החיים בגדה
לא מסתמכים על ניסים
כי כדי שיבצבצו עלים
קודם חורשים
לא מחכים לבוא הדמעות
מיד אחרי הטיפות.
הרוצה בטוב
אחרי שהגשם הפסיק לבכות
החלו עלים בשדות לבצבץ
הערפל כבר אינו, אפשר לראות
למרות שזכר הדמעות מעקצץ
המצפון עמוס, מלא, גדוש
העלים ניזונים באדישות
מעצמי מעץ ולב חבוש
עוצמת עיניים בעיקשות
מגיעה השמש והאדמה התחוחה
מבשרת על קיץ, על מחסור בהגנה
הגשם פסק, חַסל איתי נינוחה
קשה לי, חסרת הבנה
נלחמת
אחרי שהגשם הפסיק לבכות,
החלו עלים בשדות לבצבץ.
השמיים נהיו כחלחלים,
האור כבר התחיל לנצנץ.
אחריי החושך יגיע האור,
אחריי העצב יגיע חיוך.
אחריי הגשם תגיע השמש,
אחריי הבכי יצא הלכלוך.
כי הרס זה שלב בבני'ה,
וזה בסדר גם ליפול.
הנפילה תביא עלי'ה,
רק חשוב לקום ולגדול.
כי בלי גשם אין עלים,
למרות שגשם זה קשה.
מה שיצא אחריי הגשמים,
יהי'ה שווה, שווה את כל זה.
אחריי הגשם לא לשכוח,
שיש תקווה לעתיד מנצנץ.
לקום, לקום ולזרוח,
והטוב כבר עכשיו מבצבץ.
מי שזה לא יהיה
אחרי שהגשם הפסיק לבכות,
החלו עלים בשדות לבצבץ,
אחרי שהלב כבר הפסיק לדמם,
שוב באופק ראו את הקץ,
אחרי התחבושת ששמתי ללב,
המילים כבר יבשו אז שתקתי,
זרם דמעות ששוטף מבפנים,
וממיס לי גם לב עשוי קרח…
כי הוא רק אוהב אותי,
מכל הלב,
נתן לי לב של בשר,
במקום של אבן…
נתן לי קצת שקט,
לנשמה,
נתן לי קצת אור ואהבה,
נתן לי פיסה של נשמה,
נתן לי אבא…
ברבור שחור
אַחֲרֵי שֶׁהַגֶּשֶׁם הִפְסִיק לִבְכּוֹת
הִתְחִילוּ הֶעָלִים בַּשָּׂדוֹת לְבַצְבֵּץ
לִמְחֹק בַּיְשָׁנוּת
לְהָעֵז לְהוֹפִיעַ
לִשְׁזֹף פְּנֵיהֶם
לְשֶׁמֶשׁ שׁוֹלַחַת קַרְנָיִם
קוֹרֵאת בְּקוֹל גָּדוֹל
שֶׁבָּא זְמַנָּם כָּעֵת
לֹא יָדְעוּ
וְלֹא יֵדְעוּ
מָה הֶעֱנִיק לָהֶם הָאֹמֶץ
הַכֹּחַ לַעֲמֹד בִּפְנֵי רוּחוֹת
רַק בְּשָׁרָשִׁים
עוֹד מֻרְגָּשׁ לוֹ הַכֹּחַ
שֶׁל בְּכִי אֶחָד
גָּדוֹל
"תָּמִיד לִפְנֵי הַגֶּשֶׁם
יֵשׁ עֲנָנִים שְׁחוֹרִים"
בוקר
אחרי שהגשם הפסיק לבכות
החלו עלים בשדות לבצבץ
אחרי שהמים חדרו עמוקות
קמה פרחה ולבלבה הארץ
אחרי שהלילה אמר דברו
הטל נפרש על כל עלה
ואולי יש מעט מיקרו
שנראה רק כשהבוקר יעלה
פסיפלורה
אחרי שהגשם הפסיק לבכות
החלו עלים בשדות לבצבץ
ושילוב של פריחה עם זלעפות
עמדו לי לרועץ.
אחרי שהגשם הפסיק לבכות
ראיתי שמש בין עבים
ואיך יש רע ושנאה ומכות
כשכל הפרפרים עפים, יפים?
אחרי שהגשם הפסיק לבכות
החלו פרות על עצים לבצבץ
בשמיים ראיתי קשתות
והכל נשאר רטוב, נוצץ.
רוגלך?
אחרי שהגשם הפסיק לבכות
החלו עלים בשדות לבצבץ
פרפרים בקעו מתוך גלמיהם
ציפורים החלו מצייצות על העץ
השמיים הכחילו והלבין הענן
כולנו הבנו שהגיע הזמן
מתה על החיים:)
אחרי שהגשם הפסיק לבכות
החלו עלים בשדות לבצבץ
ורק אני אספתי מילים דוקרות
ננעצו בי בלי למצמץ
מערסלת ביד עלה בודד
נושפת לתוכו חלומות
והבל פי עליי הוא עד
שרציתי שוב את החומות
ייחלתי לחומה, קיר אבנים
ושיירד אז מבול ומטר
כל עוד אטום לי בפנים
שיגיד העולם מה שירצה ומתי
כשקראתי את השיר שעלה לי, שאלתי את עצמי למה.
למה שוב ליפול למקום הזה? נכון, היו מילים קשות, נדקרתי לא מעט,
אבל למה גם את הפריחה לערבב בקושי הזה?? למה לא להתמקד ב"אחרי" של הגשם, ולא בדמעות עצמן, שנכון- הן הצמיחו עלים רועדים…
מקווה להצליח להצטרף אליו, לעלה שהחזקתי ביד,
ולעוף יחד איתו אל ארץ הדרור והשליטה הפנימית על הרגשות…
תודה קלידוסקופ על האתגר! בזכותך עלתה בי התובנה….
מקווה לזכור ליישם אותה!!
עץ שסק????
אחרי שהגשם הפסיק לבכות
החלו עלים בשדות לבצבץ
ועכשיו אין כלום ויש הכל
והשמיים אפור מנצנץ
כבר אין טיפות, ואין חיים
העלים גם הם כמושים
עוד מהסתיו העלוב
שזלזל בהעלמותו של אהוב
כבר אין עננים ואין סופה
רק שקט אטום ומחריד
רק אל עצמי אסופה
ומתחילה את כולם להדאיג
זה כמו גלגל מחזורי
נאבקת בקונכיה של עצמי
יוצאת מהפתח האחורי
וחשה לא שייכת לעמי
מישי
אחרי שהגשם הפסיק לבכות
החלו עלים בשדות לבצבץ
ואחרי שהים התחיל לשקוט
התחלתי אני להפסיק למצמץ
אחרי שפסק המטר החזק
ניקדו אדמות בלבן, פטריות
ואחרי שמקור דמעותיי כבר פסק
ייבשה החמה מצמוצים, שלוליות
טוהר
אַחְרֵי שֶׁהַגֶּשֶׁם הִפְסִיק לִבְכּוֹת
הֵחֵלּוּ עָלִים בַּשָּׂדוֹת לְבַצְבֵּץ.
אַחְרֵי שֶׁהַלַּיְלָה הִפְסִיק לִבְכּוֹת
הֵחֵלָּה הַשֶּׁמֶשׁ פִּתְאוֹם לְמַצְמֵץ.
אַחְרֵי שֶׁהַפַּחַד הִפְסִיק לִבְכּוֹת
הֵחֵלָּה תִּקְוָה חֲדָשָׁה לְהָנֵץ.
אַחְרֵי שֶׁהַלַּחַן הִפְסִיק לִבְכּוֹת
הֵחֵל שִׁיר חָדָשׁ חֲרוּזִים לְשַׁבֵּץ.
אַחְרֵי שֶׁהַיָּם הִפְסִיק לִבְכּוֹת
הֵחֵל הַזָּהָב מִמַּעֲמַקִּים לְנַצְנֵץ.
אַחְרֵי שֶׁהַסְּתָיו הִפְסִיק לִבְכּוֹת
הֵחֵלּוּ טִפּוֹת זְעִירוֹת לְקַפֵּץ.
אַחְרֵי שֶׁהַסְּתָיו הִפְסִיק לִבְכּוֹת
בְּעַלְוָה רַעֲנָנָה הִתְכַּסָּה לוֹ הָעֵץ.
אַחְרֵי שֶׁהַסְּתָיו הִפְסִיק לִבְכּוֹת,
הַגֶּשֶׁם הִתְחִיל.
"כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ; הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ"
שין
אחרי
שהגשם
הפסיק
לבכות
החלו
עלים
בשדות
לבצבץ
למצמץ
מול דרור
האביב
ואור החמה
לחוש
את הטוב
כמו סוף
מלחמה
וניצחו הם
עלים
חורף
גשם
וקור
ונראו
ניצנים
והואר
המקור
ואין לי
מושג
מה כתבתי
ולמה
אולי
המשכתי
שורות
ואם כן
אז כמה
ואיך בכלל
קיץ
בשיר
זוכה?
אולי כי
הגשם
הפסיק,
לא בוכה
ונראה לי
פשוט
שהמטר
מחכה
לשין אחת
שאיתו
ביחד
תבכה
–
אופס. חמש וחצי בבוקר.
אולי עדיף שאלך לישון, ודי.
מקושרת
חרי שהגשם הפסיק לבכות
החלו עלים בשדות לבצבץ
את הדמע מנסים למחות
בחשש מתחילים הם להתקבץ
מביטים על רגבי אדמה קשים
כשנבעטים לעיתים ומתפוררים
אוי כמה רעים הם האנשים
שבכעסם את השלווה מפרים
וכשהשמש שוקעת והשדה נם
עלעל מתהפך על משכבו
אולי כל העלים והשדות אינם
ולשווא שם בהם את יהבו
ואולי השמש כלל אינה טובה
בחומה הגובר על אורה
ורוח של שעת ערב שובה
בנעימות על שדות שורה
מביט בחבריו שמפחדים מאפלה
והוא אוהב אותה בדממה
עוצם את עיניו וכשפוקח בטלה
מלטפות כבר קרני החמה
עוד יום של צמיחה עולה על השדה
יום בו נולדים עוד חיים ירוקים
וככל שגוברים החשש מתבדה
עוד צבעים נוספים בגוונים מתוקים
שיר בלי סוף, ותודה על ההשראה
אחרי שהגשם הפסיק לבכות
החלו עלים בשדות לבצבץ
השמיים ציירו להם קשת
אחרי הלילה, הגיע הנץ.
הבוקר מצא אותי בשולי השדה,
מעולפת מטל תחיה ודמעות.
העלים ליטפו את כפות ידיי;
היוו לרגע תחליף למחשבות.
כשהתעוררתי, סינוורה אותי השמש בקרניה,
והיה לי חם, והאדמה תחתיי הייתה עדיין קרה,
אולי זו הסיבה שחלפו בי צמרמורות,
אולי זו הסיבה שנפשי לפתע נסערה.
מלפפון חמוץ וצנצנת מיונז
אחרי שהגשם הפסיק לבכות
החלו עלים בשדות לבצבץ'
העננים התפזרו, השמש האירה,
אבל כשהשמיים לא בכו,
הראש עדיין למעלה, מחפש סימן,
ואין עוגן שמחזיק יותר,
בלי ברקים ורעמים, כעס וכאב,
נותר הפחד,
שאין במה להיאחז.
כי זה כל מה שהכירה האדמה.
ובלי זה, יש תקווה לצמיחה?
שכחה שהשמש, השמחה והאור,
זו דרך נוספת לעלות ולגדול.
נוגעת בירח
אחרי שהגשם הפסיק לבכות
החלו עלים בשדות לבצבץ
ריח טהור עמד באוויר
וטיפות זעירות
נותרו עוד על העלים
פתאום נעשה הכל ירוק ופורח
אחרי הגשם
קיבלו הכל חיים
הגשם שבכה
שראה בצער העולם
ובדמעותיו
העניק לו חיים מחדש
נואך בשווה שגיעוט קטיב
אחרי שהגשם הפסיק לבכות
החלו עלים בשדות לבצבץ
אחרי שהגשם הפסיק לבכות
הבנתי שהוא מצא את המוצץ
אחרי שיבשו הדמעות מהאדמה
גיליתי חמש פטריות חדשות
אחרי שיבשו הדמעות מהאדמה
המטריות כבר היו יבשות
חילזון קטן הציץ מהמחבוא,
ורק ילדון קטן בכה בכיה מרה:
איפה המסטיק, איפה הקרמבו?
הרי הגננת לא סתם אמרה:
גשם בוא,
תביא לנו קרמבו,
ואם זה לא מספיק,
תביא לנו מסטיק!!
דבוש'ה
אחרי שהגשם הפסיק לבכות
החלו עלים בשדות לבצבץ
הרמתי את ראשי, ניסיתי למחות
כמו ציפור קטנטנה מנסה לצייץ.
עולם של שקר, מדור אכזבה
כל ישות מושכת קצה.
נאמרות המילים, מציתות להבה.
אנוש, טובתו רק רוצה.
כשפרק הטל כאבו והצמיח צמחי מרפא
חשבתי לשתף את אשר דאבתי.
אך אין אוזן קשבת, אין יד על הפה
באותו היום, לפינתי שבתי.
צפיתי מהצד על הצדים בפיהם
ועל היורקים חיצי אש מלשונם
לחורשי רשע, דימיתים בדבריהם
זולתם מאבדים אמונם
מייחלת ליום בשורה אמיתי
בו מטר יוריד מאושר דמעה
הוא יבוא ברגע הנדמה שגרתי
ומכאב הגלות לא יזכרו מאומה.
סבתא של איינשטיין (הניקוד זה כדי שארגיש חשובה)
אַחֲרֵי שֶׁהַגֶּשֶׁם הִפְסִיק לִבְכּוֹת
הֵחֵלּוּ עָלִים בַּשָּׂדוֹת לְבַצְבֵּץ.
צָמְחוּ לְאִטָּם, צְמֵאִים לְטִפּוֹת,
יְצָרוֹ הֵם מַרְבַד יְרַקְרַק וְנוֹצֵץ.
דִּמְעוֹתָיו עוֹרְרוּ יְשֵׁנִים וְהֵקִיצוּ,
הִשְׁכִּיבוֹ אַחֵר לְשֵׁנָה מְתוּקָה
הוֹתִירוּ אֲוִיר רֵיחָנִי וֶהֱפִיצוֹ,
דְּמָעוֹת שֶׁאִתָּם הוּא שָׁטַף וְנִקָּה.
יָשְׁבָה לָהּ אַחַת, נִשְׁעֶנֶת עַל גֶּזַע,
חָפָה מִשֶּׁמֶץ שִׂמְחָה וּמְעִיל
מַחֲשֶׁבֶת קִנְאָה הִיא בְּכָל זֹאת הֵעֵזָה:
גַּם כְּשֶׁהַגֶּשֶׁם בּוֹכָה הוּא מוֹעִיל.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
46 תגובות
@נואך בשווה שגיעוט קטיב
את נדירה נדירהה
(וגם השם שלך?)
ותוחמאי ממש זה כבר פעם שלישית שהאתר כותב לי "האט" ואני ממשיכה לריב איתו
רק כדי שתדעי אתזה.
והשאאר
אינלי מילים באמת, לדעתי ב"מי אנחנו" של האתר צריכים לכתוב "אוסף כשרונות מבוזבזים, מוזמנת להצטרף".
חח תודהה??
השיר נכתב בשתי דקות במצב כפיתקיצוני, נא להתחשב??
אחלה מצב כפית, באמת…!
לא הצלחתי לנעלות את השיר שכתבתי לאתגר אז מעלה לכאן;) למרות שהוא לא כזה מוצלח.. אבל מתחשק לי לשתף בכל זאת.
–
אחרי שהגשם הפסיק לבכות
החלו עלים בשדות לבצבץ
אחרי שחמה הפסיקה לבעור
חדלו הפרחים על גגות למצמץ
אחרי שעלים הפסיקו לצמוח
החלו אנשים עליהם לפצפץ
אחרי שפרחים החלו לפרוח
קטפו אנשים, הימים לנצנץ
התחלה היא סיום
סיום הוא התחלה
והעיקר שתמיד
הכאב יהא, גדילה
–
תודה על האתגר, קלידוסקופ. ומחכה לעוד כאלו!
וואו שרהלה
זה שיר מושלם
וואוו זה מדהים!
אהבתי את המסר בסוף.
וואי שרהלה יפה!!
מוכשרת:))
הי, שרהל'ה! איזה שיר חמוד!
אהבתי את העלים שהפסיקו למצמץ אחרי שהחמה פסקה מלבעור..
קלידוס, אתגר נדיר. ותעיד כמות המשתתפות בו. תודה עליו, ועל ההשראה שנבטה בזכותו. (בזכותך…)
ועכשיו, חשיפה קטנה שלי: כתבתי שני שירים לאתגר הזה. אחד מהם העלתי בשם בדוי. מעניין אם מישהי תצליח לנחש מי הוא.. ?
נו ברור, זה את ו-מישי…
לא..
בין העבר לעתיד?
כן.
והוא מתאים לי עכשיו ברמות שבא לי לבכות. בעצם, זו הבעיה.
מישהו יודע איפה קונים בכי???
אוף, טוהר.
הלוואי הייתי יכולה למכור לך אחד כזה.
אני מצטרפת לניחוש של שרהל'ה, ומציינת שהיה לי די ברור כבר מהרגע שקראתי – שמדובר בך.
הסגנון. התהליך. התיאורים. הכתיבה. הכל, בערך..(האמת, התלבטתי בהתחלה בינך לבין עוד מישהי. אבל כשהגעתי לסוף, עם ה'כמו החול, כמו החוף' וה'ים שאין לו סוף', הגעתי למסקנה שזו מאה אחוז את.)
מעניין אותי מה יש בים, בחול ובחוף שמאפיין אותי/ את הכתיבה שלי, מוכנה להסביר?
ותודה..
הים והחול והחוף הם לא המאפיינים של הכתיבה שלך. הם סתם משפטים שידעתי בבירור שהמישהי האחרת לא כתבה, כי זה לא מתאים לכתיבה שלה באופן ספציפי..
ומה מאפיין את הכתיבה שלך?
קודם כל, הסגנון. הכתיבה הטובה, הגאונות, המשקל, ה…(תזכירי לי לפרט באריכות יותר מתישהו? אין סיכוי שאני אצליח עכשיו, וחבל לי) בקיצור.
וגם, כמובן, התהליך שתיארת..
וואו, זה מעניין לי לקרוא את מה שאת כותבת.
הייתי שמחה אם תוכלי בהזדמנות לפרט לי על זה יותר…
תודה!!
ו-היי, בנות, השירים שלכן פשוט יפיפיים. אחד אחד.
נהניתי לראות רעיונות שחזרו על עצמם, לעומת בנות שלקחו כיוונים שונים לגמרי… יש פה מלא יצירתיות ומוכשרות. כייף לקרוא אתכן!
נ.ב. סבתא של איינשטיין- – – וואו. אין לי מילים. וסליחה שהגבתי רק על השיר שלך, הוא זה שסחט ממני הכי הרבה הזדהות.
שיןן, זה יפה מדי. היה כיף לזכות בשיר משין. טוב שהמשכת שורות בלי מושג, אולי זה… גם סוג של בכי.
בין העבר לעתיד. את… לא, כאילו זה פשוט וואוו, יצירה. את מרשה לי לשמור את הקסם הזה?
סבתא של אינשטיין- הקצב טובב, והתוכן.. בכלל. מותר לך להרגיש חשובה;) שיר יפהפה.
מצטערת שאני לא מגיבה לכולן.. מפאת חוסר פנאי וכח..
וואו! שותפות!
מודה, שימחתן. לא חשבתי שתהיה כזו הענות מרשימה!..
22 בנות שהשתתפו בו!..
אתמול בלילה, בסוף יום עמוס, הצלחתי להכנס לשתי דקות למחשב, הצצתי באתר וקלטתי את האתגר שעלה לי. והפה שלי נפער עם כל תוצר שראיתי. תדעו שבזכותכן הלכתי לישון עם חיוך;)
אז.. וואו. קודם כל, תודה לכל מי שהשתתפה בו. אין לכן מושג כמה זה מחמיא, וכמה זה עושה טוב לראות את כל הבנות שכתבו שירים כהמשך לשתי השורות ההן.
דבר שני, שוב וואו!.. אתן מוכשרות ממש ממש ממש. כל אחת מכאן לחוד וכולכן ביחד.
חשיפה קטנה של מאחורי הקלעים: שתי השורות האלה הן התחלה של שיר שרציתי לכתוב כבר לפני כמה שבועות, אבל.. משום מה לא הצליח לי. ההשראה לא הגיעה, ולא הצלחתי להמשיך את שתי השורות המסכנות האלה. אז בשלב מסוים אמרתי לעצמי – קלידוסקופ, למה שלא תעלי את זה כאתגר כתיבה? בואו נראה את השותפות מצליחות להתמודד עם האתגר הזה!
אז, וואו. מופתעת שהצלחתן להמשיך ולכתוב שיר שלם משתי שורות מסכנות, ומופתעת מההענות המהממת של כולכן(ושוב תודה!), ומופתעת מזה שכל אחת הצליחה לקחת את זה לכיוון שלה.
אין עליכן, שותפות.
בתכנון שלי להגיב לכל אחת שהשתתפה וכתבה אתגר, מקווה שיהיה לי זמן עכשיו אבל גם אם לא – אמשיך בעז"ה מיד כשאוכל. רק תדעו שלא נעלמתי, ואני כאן, ואם לא הגבתי היום – אגיב אי"ה בימים הקרובים..
אתגר מקסים!
הכי יפה לראות איך כל אחת לקחה את שתי השורות האלה למחוזות אחרים לגמרי
וואו, ליטל!
אהבתי בעיקר את השורות:
'החמה מאירה וצוחקת
מייבשת כל רטוב
מייפה כל אבן מאובקת
כל חלקיק לא אהוב.
האבנים כבר נשחקו
יש דברים שלא נרפאים'
החמה צוחקת, נראה שהכל עבר, הכל עליז ושמח ויפה, כל הטיפות יבשו כבר, אבל 'האבנים כבר נשחקו', ולא יעזור כלום..
הי, ב', האתגר שלך מזכיר לי קצת את הנושא של תחרות הכשרונות של בנות חב"ד. חמוד הכיוון שלקחת אליו את האתגר, ואת המסר: כדי שהדמעות באמת תצמחנה, צריך לחרוש קודם.
וואו, הרוצה בטוב, אני טועה או שמעולם לא זכיתי עד עכשיו לקרוא שירים שלך?
כבוד הוא לי!
ואת מוכשרת גם בשירים, מסתבר, אז – למה את לא מעלה לנו יותר מאלה?..
את כותבת ממש יפה, סתם מעדכנת.
ואהבתי בעיקר את השורה 'העלים ניזונים באדישות'..
וואו, נלחמת! אהבתי את השיר, ואת הכיוון שלקחת אלייך את האתגר.
שיר אופטימי, מעודד, חמוד וכתוב יפה. גם המקצב שלו חמוד.
נהניתי לקרוא!
מי שזה לא יהיה, השיר שלך חמצמץ-מתקתק שכזה וזה שילוב מעניין..
אהבתי בעיקר את השורות:
'אחרי התחבושת ששמתי ללב,
המילים כבר יבשו אז שתקתי,
זרם דמעות ששוטף מבפנים,
וממיס לי גם לב עשוי קרח'.
איזה שיר אופטימי ויפה, ברבור שחור.
אהבתי ממש את השורות:
'רַק בְּשָׁרָשִׁים
עוֹד מֻרְגָּשׁ לוֹ הַכֹּחַ
שֶׁל בְּכִי אֶחָד
גָּדוֹל
תָּמִיד לִפְנֵי הַגֶּשֶׁם
יֵשׁ עֲנָנִים שְׁחוֹרִים'
בוקר, איזה שיר קצר וחמוד! אהבתי את הכיוון שלקחת אליו את האתגר, ושלקחו גם עוד כמה – שהדמעות הן אלה שמשקות, אחרי הכל, ואחרי ש'הגשם הפסיק לבכות' אז 'קמה פרחה ולבלבה הארץ', כמו שכתבת.
יאיי, פסיפלורה! התחלת לכתוב גם שירים?
איזה שיר חמוד. הוא מחייך אותי. אהבתי בעיקר את הבית האמצעי,
'אחרי שהגשם הפסיק לבכות
ראיתי שמש בין עבים
ואיך יש רע ושנאה ומכות
כשכל הפרפרים עפים, יפים?'
ואת השורה 'שילוב של פריחה עם זלעפות'.
מתה על החיים, איזה שיר מעורר הזדהות..
אהבתי את העלה הבודד, את החלומות שנשפת לתוכו.
והתובנה שלך חכמה, מקווה בשבילך שתצליחי לזכור ליישם אותה..
(ו..מקווה גם בשבילי..)
קצר, אופטימי ומביע, רוגלך. שכבר יגיע היום הזה…
אאוצ'. אאוצ'.
את.. בסדר, עץ שסק?..
נשמע שעברת לאחרונה משהו מטלטל ממש, שלקח ממך דבר משמעותי מאוד שהיה לך.. והמאבק החצי-מיואש ששזור בין השורות..
והשיר שלך, וואו. השקט האטום והמחריד הזה שתיארת, שבדרך כלל מופיע אחרי סופות, מוכר כל כך..
ואם אתייחס גם לכתיבה: היא ממש יפה. ואת ממש מוכשרת.
ואוו וואו ואוו!
כמה מוכשרות מסתובבות כאן בינינו, בלי עין הרע.
❤️
איזה המשכון חמוד, מישי! רק חבל שעצרת באמצע..
אהבתי את השורה 'ייבשה החמה מצמוצים, שלוליות'.
והפטריות! איזה רעיון! איך הוא משתלב יפה, אהבתי.
וואו, טוהר! כמה חרוזים מצאת לך ל'לבצבץ'?
את מוכשרת ממש. ואהבתי איך שלקחת את אותו רעיון שמופיע בשתי השורות הראשונות, והשאלת אותו למטאפורות שונות שמבטאות אותו בדרכים מגוונות ויפות לעין.
שיר מהמם.
נ.ב: ביקורונת, איך לא?..
הייתי מציעה להחליף את השורה 'החל הזהב ממעמקים לנצנץ' ב'החל הזהב ממצולות לנצנץ', סתם כי צרמה לי השורה הזו עם העיוות הפצפון הזה במשקל שלה בהשוואה לשאר השורות..
יווו תודה על החלופה שהצעת! השורה הזו צרמה לי גם ולא הצלחתי לשנות למשהו עם קצב מדויק…
ומחמם את הלב התגובות שלך לכל אחת שהשקיעה. מדהימה אחת.
נ.ב. ציפיתי גם לשיר מקלידוסקופ, לא נקבל אחד כזה?..
שמחתי לעזור;)
ותודה..
שיר מקלידוסקופ, הממ, כמו שכבר כתבתי – בשונה מכולכן, עלי רוח ההשראה לא ממש הצליחה לנוח ולהמשיך את שתי השורות הנ"ל, כך שלא הצלחתי בעצמי להמשיך את השיר.
אבל.. בלי נדר יהיו שירים אחרים, בהמשך..
וואו, שין. אם אלו שירי הפריקה שלך.. ועוד בחמש וחצי בבוקר..
ואאוצ' על השיר.
את.. עדיין באותו מאבק..?
המאבק על הדמעות האבודות?..
'שיר בלי סוף', וואו.
קודם כל, שמחה שנתתי לך את ההשראה, כי לי לפחות זה לא עבד..;)
והשיר שלך, וואו. נוגע ויפה. את מוכשרת.
אהבתי הכי את 'מעולפת מטל תחיה ודמעות' ואת 'והיה לי חם, והאדמה תחתיי היתה עדיין קרה'.
וואו, אילו בנות נדירות עוררתי כאן מרבצן! מה נשמע, מלפפון חמוץ וצנצנת מיונז?
והשיר שלך יפה בניחוח עצוב שכזה, אבל מאוד מודע.
מזכיר מזוכיזם כזה, שגם אני מכירה אותו, מן תחושה כזו ש'אם השמיים לא בוכים' ו'אין עוגן שמחזיק יותר – בלי ברקים ורעמים, כעס וכאב', אז 'נותר הפחד שאין במה להאחז'.
מוכר, עצוב ומעורר הזדהות..
כי האדמה, באמת, 'שכחה שהשמש והשמחה והאור
זו דרך נוספת לעלות ולגדול'.
איזה שיר מלא תקווה ויופי, מקושרת!
אהבתי בעיקר את הבית:
'וכשהשמש שוקעת והשדה נם
עלעל מתהפך על משכבו
אולי כל השדות והעלים אינם
ולשווא שם בהם את יהבו'.
נראה שהשיר מספר על תהליך מסוים שעברת, קשור לחֶברה אולי? לפחות ככה עשה לי רושם..
אבאלה.
אין לי באמת מילים על השיר שלך, בין העבר לעתיד.
הוא פשוט.. אעע מדי. הוא מדהים, והוא יפה, והוא כתוב טוב, והוא נוגע ונוקב ואאוצ' ווואו ואבאלה ואעע ואלף דברים בו זמנית.
מסכימה להסתפק בחוסר המילים שלי?
ובנקודה הזו:
.
וואו, דבושה!..
חתיכת שיר. האכזבה הזו של אלה שרק נותנים מעצמם כל הזמן, אוזניים ולב וכתף, וכשהטל שלהם עצמם רוצה גם כן לפרוק את הכאב שלו ולהצמיח צמחי מרפא – אין שום אוזן קשבת בשבילו, או יד על הפה..
והעלים ממשיכים לצמוח, והגשם ממשיך לבכות לסירוגין, אבל מי בכלל שומע ציפור קטנטנה שמצייצת.
איה.
נוגעת בירח, ממש הצלחת להעביר את התחושה הזו של אחרי הגשם, עם הריח הטהור והנקי, והטיפות שעוד נשארו על העלים, והעולם שנראה פתאום ירוק יותר..
ויפה שהדמעות הן אלה שמשקות ומצמיחות, בסופו של דבר.
סבתא של איינשטיין! מיום ליום את מפתיעה בכשרונותייך. קודם מנתחת שירים(חוץ מהכישרון לממלכה במבחן ולספרות ולהומור וכו'), ועכשיו מתגלה לנו שאת גם יודעת *לכתוב* שירים?..
את מוכשרת בזה ממש, סבתא של איינשטיין. אפשר לבקש שתעלי לנו עוד שירים? בבקשה?..
ולענייננו: השיר שלך יפה ממש. והכתיבה שלך טובה.
אהבתי.
בעיקר אהבתי את השורות האחרונות:
'יָשְׁבָה לָהּ אַחַת, נִשְׁעֶנֶת עַל גֶּזַע,
חָפָה מִשֶּׁמֶץ שִׂמְחָה וּמְעִיל
מַחֲשֶׁבֶת קִנְאָה הִיא בְּכָל זֹאת הֵעֵזָה:
גַּם כְּשֶׁהַגֶּשֶׁם בּוֹכָה הוּא מוֹעִיל.'