האתגר של נסיכה בתהליך

מה שהכי נכון כרגע הוא לשקוע אחורנית בכיסא, רצוי עם איזו כוס שתיה נחמדת, ולקרוא את התוצרים שלכן מהשבוע האחרון.

התבקשתן להכניס קבוצת מילים לסיפור, ותודה ממש לכל מי שהדגישה אותן, כדי שנוכל לתת ציון הוגן על המשימה 😉

ירח, פעמון, אור, מגרפה, טיפול, בן זוג, משרוקית ועט.

ניצחון מתוק
בלילה חושך. אין כוכבים. אורות(*) מהבהבים מפנסי רחוב זולים. אני צועדת מהר. דורסת חלקי מדרכה קרה עם נעליי הגבוהות.

נעצרת. ליד לוח המודעות. היא שם. המודעה שחיפשתי. אני מצלמת אותה, וממשיכה ללכת מהר. כמו נסה מהלוח השותק. אני מגיעה לגינה צדדית, מתיישבת שם על ספסל. הירח(*) מאיר עלי. פותחת את התמונה האחרונה בגלריה. 'בד"ה.. בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על פטירתה של נעמי חזן.. ההלוויה תתקיים…' התמונה מיטשטשת לי מול העיניים. אני מוציאה טישו מהר ומוחה את הדמעות. אסור לאף אחד לראות אותי בוכה.

'את צריכה טיפול(*)' מהדהד לי קול בראש. קולה של נעמי, המנוחה. חודשים שכנעה אותי ללכת. לתת לעצמי להתאבל על אובדן. ובסוף, נעלמה גם היא. כמו כולם. השאירה שריטות וחלקיקי לב שבורים על רצפה.
אני קמה מהספסל. מקפיצה בבהלה חתולה שהתיישבה מתחתי. חוזרת לבית שלי. לשקט. למוות שמרחף מעל.
אני מחליטה לכתוב. לוקחת דף. ועט(*). יושבת מול הדף, לבן וחלק. וכלום לא עולה לי בראש. רק בלאגן. מקפלת את הדף לריבוע קטנטן. כמעט נעלם. אני רוצה גם להיעלם.

מתקשרת למספר שנתנה לי נעמי בזמנו, כשעוד פעמה חיים. קול נעים עונה לי, 'היי. הגעת למרכז עזרה לנפש, במה אפשר לעזור?'. אני מנתקת. הלב שלי פועם במהירות שיא. כל הגוף שלי רועד. אני לא מסוגלת לשמוע את זה. אני לא רוצה עזרה לנפש.
דפיקות. אין לי כח לקום לפתוח. אני על הספה, ממוטטת. הן ממשיכות. הדופק לא מתייאש. עובר לפעמון(*). הצפצוף מזניק אותי לפתוח. עקשן האלמוני מאחורי הדלת.

זאת אלמונית. לא אלמוני. והיא גם לא אלמונית. היא שירה. שירה באה אליי. אני בוהה בה. חיוך קטן בזווית הפה. 'באתי להיות איתך, מותק. תתני לי להיכנס?'. אני נרעדת. נותנת לה לעבור. להיכנס לבית שלי. להיות איתי.
אנחנו מדברות קצת. שותקות הרבה. האוכל שהביאה איתה מתקרר.
אני רוצה שנזוז לישון. היא עוצרת אותי. 'באלך נצא קצת לחצר, לטפל באדמה?'. אני מגחכת. מופתעת מהשאלה. היא מחייכת אלי באהבה. 'היי, אני רצינית!'. אני מהנהנת. אנחנו יוצאות לחצר, המגרפה(*) ביד שלי. האת ביד שלה. אני גוחנת לאדמה. נושמת אותה עמוק. בוכה. רוצה להיות שם בפנים. קבורה. שירה שותקת. נמצאת לידי חזק. נוכחת. אני קמה אחרי כמה דקות. מתחילה לעבוד בשקט. היא גם.

לילה. ואין כוכבים. אני בחיפוש נואש אחר בן הזוג(*) של הכפכף שלי. שירה צוחקת עלי. אני תרה אחריו בהגזמה. כשהיא מסיימת לצחוק עלי היא מצביעה על משהו שמבצבץ מתוך האדמה. אוח, הוא שם. קבור במעמקים. במקומי.
אנחנו נכנסות לישון. אני מרגישה קצת קצת הקלה. הלילה לא אהיה לבד.

בבוקר. לפני ששירה הולכת, היא מוציאה צלופן מרשרש. בפנים נחה משרוקית(*). יפה. אני מסתכלת עליה חזק. 'כשתרצי. תשרקי בה. את הכאב. את האובדן. את השמחה. את הצחוק. את הבכי. את עצמך.' אני מחבקת אותה. חזק. פותחת את המתנה, מקרבת לשפתיי, ושורקת –
תקווה.

רוגלך?
טוב, סליחה אם ההכנסה של המילים יצאה קצת אומללה ומאולצת, אבל זה מה שהצלחתי לעשות עם כל המילים האלה, אז תנסו להנות, טובב?…

לפעמים אני רוצה לברוח מהכל כאן, לצאת בלי להשאיר את הפתק מהסיפורים על השולחן.
ברדס מעל בגדיי המלכותיים, ואור הירח קלוש לא במקרה.
אני אתכן הכל ביסודיות, אם אחליט לעשות זאת כמובן.
אבל עכשיו הפעמון של המטבח מסמן את השעה 23:00 בלילה. אני צריך ללכת לישון.

"הטיפול בגינה הוא כמו טיפול בנפש…"
בלה בלה בלה…
כן, כן, אדון גנן_שאבא_שכר_בשביל_שאעשה_משהו_עם_החיים_שלי, תמשיך לקשקש על הנפש בגינה, זה ממש יעזור לתולעים בארוגה שגם הם לא נראה לי מקשיבות…
"הוד נסיכותך, החזק את המגרפה הזו, בבקשה…"
אני נאנח, רוצה לטוס מפה כבר…

אני חייב להודות שמה שיותר נורא מהגינון הזה אלה שיעורי הספורט שהוא מכריח אותי להשתתף בהם. אבא שלי, אני מתכוון.
הוא ממש מערבב אותי עם ילדים אחרים, כאילו שאני אחד מהם, ומכריח אותי לרוץ איתם ולעשות תרגילים, ולפעמים להידחק בחדר אחד עם לפחות שלושים נערים שמזיעים כאילו אין מחר… איפפ…
לפעמים אני רוצה לחבק את המאמן כאני שומע את המשרוקית שלו צווחת מעל כולנו ומודיעה בחגיגיות על הפסקה. תרגעו, ברור שאני לא אעשה את זה…
"חברה', הקשבה לכאן רגע, הקשבה!" לא! מה?? "אין עכשיו הפסקה… אני רוצה שכל אחד יבחר לעצמו בן זוג לתרגיל הבא, אנחנו עומדים עכשיו ל…"

זהו. החלטתי. אני בורח. אין שום סיכוי שבעולם שאני נשאר פה עוד רגע אחד.
היד שלי כבר כמעט פותחת את הדלת, אבל הלב שלי לא נותן לי ללחוץ.
מכתב.
אני חייב להשאיר לאמא אחד כזה.
כן, כמו בכל הסיפורים. אחרי הכל, אתם יודעים… 🙂
העט רועד לי מעט ביד והמוח שלי מנסה לפעול במהירות.
מה אני אכתוב לה?
אמא, אני עוזב..?
אולי – הלכתי, לא אשוב.
אפשר לכתוב:
אמא יקרה, ברחתי מהארמון.
אני שומט את העט ומנסה להרגיע את ידי הרועדת.
מתיישב על המיטה והמון חששות פתאום עולים בי.
מה אעשה בחוץ? איפה אישן? מה אוכל? מי ידאג לי?
כבד לי הלב פתאום ואני מתחיל לבכות.
לאחר כמה דקות של בכי משחרר, חצי חבילת טישו, והחלטה על הניסוח אני ניגש לשולחן ומרים את העט.

אמא, אני נשאר.

ב:)
התגנבתי לשותפות באמצע הלילה
לא כי אסרו עלי להיות פה אלא רק בגלל שזה המקום הסודי שלי
כאן מצאתי את הכתיבה, הטיפול בנשמה היקרה והסקרנית שלי .
אז ככה לאור הירח לקחתי העט והדף
נכנסתי לפוסט לקבל השראה
אבל מצאתי את עצמי מתזזת בין אתרי בגדים רואה גזרות ישרות , צמודות , או אולי בגזרת פעמון או כל צורה שלא תבוא
לפתע עיני נעצרה על הדף שהיה אמור להכיל את גינזי ליבי , מקושקש והרוס
חשבתי לקחת דף חדש להתחיל מחדש
אבל לא, ניסיתי ליצור ולתקן , ליצור יופי ממערבולת
לפתע ראיתי שם עם הרבה דימיון ופריחה גינה נחמדה ישבו שם משפחה
אישה נחמדה ובן זוג מושלם וליד ארגז החול ישב ילד קט משחק בחול עם כף ומגרפה והיה שם המון שמחה.
אכן קישקושי יצא לא מושלם אך בהחלט אומנותי
אם כמה קווי מיתאר הפך לציור חמוד ושמח
הכל תלוי בצורת ההסתכלות
ולאחר ניתוח זה רק נשאר לי להיכנס לשותפות , לעבור על הפוסטים
להיכנס לאתגרי כתיבה ולגלות שרק המילה משרוקית נישארה בודדה
יש לך אולי רעיון היכן לשבץ אותה?:)

פרלין!
זה היה בלילה אחד כשהירח היה מלא (באור) והכוכבים נצנצו סביבו,
אהוב לבי , הבן זוג לחיים שאיתו אני חייה כבר 14 שנים-נמצא בניתוח מח
ואני
אני לא מורשת להיות שם איתו….
אז אני יושבת על ספסל מחוץ למחלקה ובוכה ובוכה ובוכה ושוב בוכה.
נזכרת בכל השנים היפות ובחוויות הרבות בכל מה שעברנו יחד…במתנת העט עם היהלומים שקיבלתי ממנו לפני כשנה ובחיוך הענק שהוא העלה לי בילדים המתוקים שלנו ובכל המשותף לנו…
כשלפתע אני שומעת מין רעש צורמני כזה מעין פעמון או משרוקית, זה היה צלצול טלפון. אני אט אט מבינה, ממתי הוא כה צורם?!
אני מרימה את עצמי מהספסל כמו מגרפה שגורפת את עליה באחת וללא רצונם. עונה ועולה לקומה שבא בעלי עובר ת'טיפול…
אני פותחת את הדלת וחשכו עייני….

ים יבשה?
הפעמון צלצל. מיני פקחה את עיניה באיטיות, אור?! היא בהתה בחלל חדרה בתימהון. מאיפה הגיע לכאן אור? הציצה מהחלון, ירח זרח בשמי הלילה הכהים. אז עוד לא בוקר, מאיפה האור?

צלצול נוסף. מיני הביטה בפעמון, ועצמה את עיניה בבת אחת. וואו, זה היה מסנוור, הפעמון פשוט האיר, כאילו מישהו שפך בו שמן והבעיר פתילה, או הדליק עששית. קלאפ. רחש של חפץ קטן נופל נשמע בצד ימין שלה. היא הסתובבה במהירות לכיוון השידה, מסיטה את הכילה. שום דבר לא היה חסר מהחפצים שעמדו עליה דרך קבע. האלבום שלה, השעון הקטן והעט שקיבלה מהוריה ליום ההולדת.

היא הייתה היחידה מכל הכפר שהוריה יכלו להרשות לעצמם לקנות מתנות סתם כך, ומתנות יקרות, מן העיר!! מיני השוויצה בו בכל הזדמנות. העט הייתה המצאה חדשה ומרתקת, הדיו טפטף באיטיות, מבלי להימרח על הדף. היא הציצה שוב בשעון, קולטת שהזריחה בעוד פחות משעה.

אמא בטח כבר ערה. שתקום? תנצל את ההזדמנות, תפטפט איתה קצת. היא קמה והתארגנה בדממה, רק שציטי לא תתעורר כעת. מיני יצאה מהחדר, והתאבנה על מקומה. באמצע הסלון עמדה מגרפה. זה היה מוזר, מאוד אפילו, מיני לא הבינה איך זה ייתכן. מעולם לא נכנס אליהם הביתה אף אחד מן כלי הגינה, הגורמים לכל כך הרבה לכלוך. עבורם בנו במיוחד מחסן בקצה החצר.

היא הסתובבה וחזרה חרש למיטתה, נשכבה, וקלטה עוד משהו שהציק לה, אמא לא בסלון!! קרה משהו?

צרחה. ציטי פקחה עיניים, מבוהלת, והזדקפה במיטתה במהירות. "מ זה היה???" היא הביטה במיני, המבועתת גם היא. "אני.. חושבת שזה הגיע מהחצ—" צרחה נוספת קטעה את תשובתה. היא זינקה ופתחה את החלון, מעיפה את הוילון הצידה. קפצה החוצה, לשחר שכבר התחיל להעיר. אין כלום, שום דבר.

חזרה ונכנסה מן הדלת הראשית של הבית, אמה קידמה אותה בכניסה "מיני?! מה קרה? ממתי יוצאים לחצר בכזו שעה?" היא הביטה בה "רוצי להתארגן ללמיודים, מאוחר, ויש לך היום התעמלות עם לוסי על הבוקר, לא תרצי להפסיד, נכון?" זרזה אותה. מיני רצה להתארגן וכמה דקות מאוחר יותר כבר ניצבה בפתח האסם הגדול של הכפר, שם ערכה לוסי את ההתעמלות לבני קבוצתה.

"הו מיני! את האחרונה, בואי הצטרפי. כעת, כל אחד מוצא לו בן זוג, ויחד תתאמנו בתרגילים שנתתי לכם בפעם הקודמת" היא המתינה שכולם ימצאו שותף לאימון, ושרקה. מיני והילי, חברתה, פצחו בביצוע התרגילים, קפצו, ניתרו, דילגו, רצו וטיפסו. צווחה פילחה את האוויר, והרחש בחש של הפיטפוטים השקטים שליוו את הפעילות השתתק מידית. מיני בהתה בהלם בדם שזרם ממצחה של הילי, שהלכה והחווירה.

"הילי נפלה! יורד לה דם! לוסי, מהר!!!" לוסי המדריכה הגיעה בריצה, המשרוקית נופלת לה בדרך, ותפסה את הילי, משכיבה אותה על ערמת תבואה, ובוחנת את הפצע. "אני חושבת שזה עמוק, היא חייבת טיפול. אני ארוץ איתה לד"ר, אתה הארי" פנתה לאחיה של הילי "רוץ וקרא להוריך! כל השאר, חזרו לבתים, השיעור הסתיים, ניפגש בפעם הבאה".

מיני בהתה בכל הלחץ והצעקות סביבה, לא קולטת דבר. ציטי ניגשה אליה "מיני? את באה? תיכף כבר מתחילים הלימודים, לא נספיק לאכול" מיני שילחה אותה בתנועת יד. לפתע התעשתה, בחנה את המגרש הריק, שנותרה בו לבדה. התכופפה, נטלה את המשרוקית, והלכה.