גלות או "עוד שניה גאולה"?

החוויה שלנו מאוד תלויה בכותרת שאנחנו נותנות לה בראשנו.

ניסינו לכתוב את המבט ה"כמעט גאולתי" על סיטואציות שליליות, במקום לראות אותן כשבר גמור.

הצלחנו? באופן מרגש.

ליטל
אני אתייחס לאירוע מביך שקרה.
שבוע שעבר התרחש הפיגוע המחריד
שבו נהרגו 4 יהודים השם יקום דמם.
עכשיו קבלו את הקטע העצוב/מביך
בלוויה של דורית חיבס (אחת מהנרצחות)
נשא דברים שר הביטחון עמר בר לב
אותו שר
בשמץ של נדיבות וחמלה למשפחה
הבטיח שיתפוס את המחבל, והמחבל ישלח לכלא לשנים ארוכות
אך המחבל חוסל (על ידי אוטובוס)
מה זאת אומרת?
זאת אומרת ששר הביטחון לא באמת מעודכן בפרטים האמיתיים מהשטח
המקרה הזה רק בא להבהיר ולהראות עד כמה כולם מבולבלים.
שר הביטחון שאמור להיות מעודכן בכל המודיעין לא יודע דבר
ואנחנו מבולבלים בתות עצמנו
המקרה הזה בא להראות לנו שהעולם מאבד את השפיות שלו
ומשיח חייב להגיע עכשיו!!

מושקי
לא ידעתי אם צריך לרשום את זה סיפורי או לא, אז בבקשה אל תשפטו אותי…
האמת שאני משארת שצורת המבט המסוימת הזו אצל עוד הרבה אחרים, בל בכל זאת אני ארשום…
כמו שרשום במשימה, לצערנו באמת לא חסר מקרים ודברים עצובים שקרו לאחרונה כמו לדוג' המקרה עם אוקרינה ורוסיה, שמלא פליטים יהודים מאוקרינה על הגבול והם מנסים להכנס לארץ וגם ליהודים ברוסיה יש צרות, [למי שלא יודעת יש קרובים של הפליטים באוקרינה ברוסיה ובגלל שהם מתקשרים איתם הרוסים מפחדים שהם מרגלים וכאלה אז הם לוקחים אותם לכלא, ואפילו ילדים קטנים שמים בכלא…] או פטירת הרב חיי'ם קניבסקי זצ"ל ולצערנו יש עוד…
אבל, ידוע שרגע לפני הגאולה היצר הרע מנסה להעציב אותנו ולעשות לנו רע וקשה, אבל צריך לזכור שזה רגע לפני הגאולה!
אז באמת קשה בתקופה הזו, אבל צריך לזכור "שהנה זה משיח בה!"
אז… ניפגש בגאולה ותגידו לי איך יצא לי…
[טיפ שלי, תכניסו את תוף מרים לילקוט, לכל מקרה שלא יהיה, אני כבר הכנסתי…]

מי שזה לא יהיה
המוזיקה מפסיקה באחת. צווחות כאב מחליפות את האווירה השמחה, המרחפת כמעט… אנשים נמחצים, מתים כמו זבובים, מוות וחיים משחקים בתופסת.

אני בוהה בשידור. למה, למה, למה?! איפה רבי שמעון? איפה כל מי ששמח בשמחתו באמת ובתמים? איפה כל מי שרק רצה למלא את צוואתו של מחבר הזוהר הקדוש?

הדמעות זורמות בלי להפסיק, העיניים שלי צורבות, ואז, זה מגיע. משום מקום מציפה את העולם תקיעת שופר, שהולכת ומתחזקת מרגע לרגע. תקיעה אחת, ארוכה, ואור. אור שאי אפשר שלא להסתנוור ממנו אבל אני, משום מה, לא מסתנוורת.

אני יוצאת החוצה כאילו מגנט ענק מושך אותי לשם ונדהמת מהנוף שהשתנה בבת אחת. במקום שורות העצים והבניינים שאני רואה בכל יום אני עומדת למרגלות הר שעליו בית ענק ומפואר יותר מכל ארמון שנבנה אי פעם, ומשולשים קטנים וחדים על גגו. זה באמת קורה?! אני ממצמצת כדי לוודא שאני באמת רואה נכון ומגלה שאני לא לבד.

ים של אנשים זורם מכל כיוון ואני עומדת שם ומרימה את העיניים שלי למעלה, מרגישה אהבה שאי אפשר לתאר במילים.
אבא, תודה.