את לא תגידי לי ! – 5

"את לא תגידי לי!" צעקתי וטרקתי את הדלת.
מה היא חושבת לעצמה?
אני שונאת את ימי שלישי. שונאת!

נסי לשלב את שלושת המשפטים הללו בכתיבה משלך. הצלחות!:)

פייגל'ה

אפרוחית
ושוב אני אצלה. בביתה הקטן והחמים, שתואם לאווירה הנינוחה והמקבלת.
יהודית. המשפיעה האהובה. האדם הקרוב אלי ביותר אחרי ההורים. ואולי גם לפניהם? לה אני מספרת הכל. כל מה שעל ליבי, כשלונות, הצלחות, חוויות ורגשות.
היא מלווה אותי בנאמנות כבר שנתיים וחצי. תומכת בי בטלטלות החיים, שלא אפול. ותמיד בשבילי. אוהבת אותי, מאמינה בי, ונותנת לי את הכלים והעזרה בשביל להמשיך, ובשמחה.
אוהבת אותה כל כך. את חכמת החיים שלה, את הפשטות והענווה, את הגישה החסידית ואת מידותיה הטובות. ומוקירה את כל מה שעושה למעני.
ושוב אני אצלה. בפעם הלא יודעת כבר. לא סופרת. יושבת ומביטה בעיניה.
חוככת בדעתי אם לשתף, אם לומר את כל האמת. ובסוף עושה את זה.
"את מבינה יהודית? הגיעו מים עד נפש!" יהודית מביטה בי ושותקת. אני מרגישה שהיא לגמרי איתי, נכנסת לחוויה שלי.

"כל פעם הסיפור חוזר על עצמו. אני רוצה משהו. מתכננת, קובעת ומסכמת. ואז באה אימי ומתערבת. מביעה את דעתה באגרסיביות, ולא מאפשרת לי בחירה. פשוט מאלצת אותי לעשות כרצונה. זה קורה עם בייביסיטר, שלדעתה לא נכון שאלך אליו. היא מאיימת שאם לא אבטל היא תתקשר בעצמה לגברת, ותסביר לה שאני עסוקה ושלא תפנה אלי יותר. והיא אכן עשתה זאת בעבר, כך שזה לא איום סרק. וזה קורה גם עם חברה שלא מוצאת חן בעיני אימי. היא לא מאפשרת לי לדבר איתה בטלפון או להזמינה הביתה. בטח שלא לבוא אליה. וזה כובל אותי. כל דבר צריך לעבור דרכה. אם לא, אחר כך אאלץ לבטל את התכנית ולחוש אי נעימות רבה.
זה לא חדש, אני כבר רגילה למצב. אבל אתמול משהו התפוצץ. נגמרה לי הסבלנות.
נמאס. כמה אפשר להתכופף ולבטל את כל מציאותי? להיות רגל של אמא? אני מציאות עצמאית, אמא, איני ברחמך כבר שנים רבות! ואיני ילדה קטנה. אני בחורה בוגרת עם דעות והחלטות אישיות. והגיע הזמן שתכירי בכך!"
יהודית מהנהנת בהבנה. אכן, המצב לא תקין.

"אז אתמול נשברתי. קבעתי עם חברה לצאת לטיול נחמד. סיכמנו להיפגש באמצע הדרך. כבר עמדתי בדלת לצאת, כשאמא עצרה אותי בהחלטיות: "את לא הולכת. אני לא מרשה להסתובב בחוץ כשכזה קר. תראי את העיניים שלך, מבריקות. תשמעי את השיעולים שלך. לא מרשה". לא אמא, אל תעשי לי את זה. נחמי כבר יצאה מזמן, וודאי ממתינה לי באמצע הדרך. היא לא תבין למה לא באתי. תכעס. לא, אמא… את כל זה חשבתי. ידעתי שלא יעזור מה אגיד, החלטתה הנחושה לא תשתנה. זה מה שהחליטה, וזהו.
נמאסססס. "את לא תגידי לי!" צעקתי וטרקתי את הדלת. מה היא חושבת לעצמה? שלעד תשלוט בי ובמעשיי? אני צריכה לעשות לזה סוף. יצאתי בצעדים מהירים, מקווה שנחמי לא תכעס על האיחור.
כל הדרך פחדתי. מה יהיה כשאחזור הביתה. איך אמא תגיב על חוצפתי הרבה. היא לא רגילה לקבל התנגדות. היא מכירה את הבת הכנועה והצייתנית, שעושה מה שאומרים לה בקבלת עול, גם כשזה לא נעים. הלב שלי דפק במהירות, לא יכולתי להנות מההליכה עם נחמי … כשחזרתי כבר היה מאוחר ואמא ישנה. חמקתי בשקט לחדר, מתפללת שעד מחר הסיפור יישכח…" סיימתי את סיפורי. דמעות עמדו בעיניי. דמעות של גוזל שגדל ורוצה לעוף, אך אמא יונה לא נותנת לו. שלא יצטנן, יאבד או ייטרף. גוזל קטן שרוצה לחיות. אבל לא רוצה לשרוף קשרים עם אמא. כי בכל אופן היא אמא שלו.
יהודית שם איתי. אני רואה את מבטה, את תנוחת הגוף שלה.
מחכה לשמוע מה יש לה לומר. והיא אומרת. ומסבירה. שכדאי להידבר. לקבוע שיחה בזמן נוח לי ולאמא. לשבת על כוס קפה ולשוחח בידידות. ואז לדבר על הקשר ביננו. על מקומה של אימי בחיי, על הרגשתי ועל הצורך שלי בעצמאות. לא בכעס, לא מתוך האשמה. רק שיתוף כן ופשוט, מתוך הלב שלי. אמא הרי חפצה בטובתי. אולי אם אסביר לה היא תבין? שאני גדולה וחכמה. וגם אם אני טועה, זה חלק מהגדילה. ולטובתי, נכון לתת לי חופש בחירה.
מנסה לתאר לעצמי את תגובתה של אמא. היא לא תאהב את זה. שאני באה ומאלפת אותה בינה. אולי שיהודית תעשה את זה בשבילי? משאלה כמוסה. שתתמודד עבורי עם כל הבעיות. היא הרי חכמה ומנוסה, ויש לה אומץ.
אבל. צריכה לנסות. לתת צ'אנס לאמא. וגם לי. לנסות לדבר בפתיחות ואהבה, ולהגיע למסקנות שיהיו מקובלות על שתינו. כן, אמא צריכה לעשות עבודה עם עצמה. לחתוך את חבל הטבור מבת הזקונים שלה. וגם אני – צריכה ללמוד להביע את עצמי נכון. לא להתפרץ, לא לצעוק. לדבר יפה וברור, בכבוד וגם באסרטיביות.
תודה יהודית. מילותייך קצרות. עצתך פשוטה ונבונה. את רואה את הדברים מהצד, אינך שקועה במערבולת, אינך טעונה רגשית. יודעת לכוון אותי לצעדים מועילים, לפתרונות ראויים. ותודה שאת איתי לפני ואחרי השיחה עם אמא. בהקשבה, במילה טובה ובעצה בונה. כמעט תמיד. חוץ מכשאת נוסעת לבקר את הורייך, מידי יום שלישי. אז את איתם ועבורם באופן מוחלט. לא לוקחת את הפלאפון אפילו.
שונאת את ימי שלישי, שונאת!
עצם הידיעה שלא אוכל להיעזר בך במידת הצורך מפחידה אותי. למרות שייתכן שלא אזדקק לכך כלל. ולמרות שבלילה מאוחר תחזירי לי צלצול, כשתחזרי. אבל אני זקוקה לך, נשמה, יותר משאת מתארת לעצמך.
או שאת כן יודעת?
בכל אופן, את השיחה עם אמא אערוך בכל יום חוץ מיום שלישי.
או אולי, מבזיקה בי מחשבה מפתיעה. יום שלישי הוא היום המתאים? יום שבו אאלץ להיות עצמאית בשטח? להינתק ממך, העוגן והמשען, ולעמוד על שתי רגליי? באומץ, מתוך אמון ביכולתי. ובביטחון מלא בה' שישים בפי את המילים הנכונות, ויתנני לחן לחסד ולרחמים.
ייתכן שהסגידה שלי אלייך אף היא תלות? תלות מסוג אחר, תלות שאני חפצה בה. הישענות מוחלטת שמסירה ממני עול ואחריות?
את יודעת מה? נקבע זמן לדבר על כך. בנחת, על כוס קפה. נלבן את מהות הקשר בינינו, ואיך הוא אמור להיראות.
הפנמתי את עצתך, אה?