נקודת פתיחה 2

לפרק הקודם

השבוע את מוזמנת לתאגר כתיבה חופשית בתנאי אחד בלבד. עליך לפתוח את הקטע במשפט מאוד מסויים והוא:
"ושוב נפגשנו ליד שער האשפות, השמים היו מעוננים אותו יום"

חיה
ושוב נפגשנו ליד שער האשפות.
השמים היו מעוננים באותו יום. מעוננים יותר מכל יום אחר.
כאילו הזדהו איתי. כאילו הציבו מולי מראה, ולחשו לי 'את לא לבד'. כאילו חיבקו אותי באובך סמיך של עננים, ולא נתנו לי לפול.
אבל כל זה היה רק בכאילו.
עננים לא יכולים להוות כחברה, לא יכולים לנחם באמת, לא יכולים להרגיע, למחות דמעות, להסיר כאב. הם לא יכולים להשכיח מאורעות שמכאיבים, הם לא יכולים למנוע מהמלח להיזרות על הפצעים. או, שאולי הם כן יכולים. אבל אותי-לא.
טיפות קטנות ניקזו בינות העננים האפורים, מייחלות לרגע שירדו להן לאדמה, שישקו ויצמיחו ויפריחו את היקום כולו. הפעם עייני היו אלו שהזדהו עימם. דמעות קטנות ניקו מהם, מחכות לרגע שרק אמצמץ, והן יוכלו לזרום בחופשיות בלחיי.
אבל אני לא אתן להן לרדת. לא פה.
נפגשתי אני עם אני. אני האמתית, שמייחלת לאהבה, שבולעת בשקיקה כל מחמאה קטנה, כל עידוד קטן. אני האמתית, שנפגעת מכל דבר, אני, שיכולה להיכנס לשיאי גינס בתור 'בעלת הלב הרגיש ביותר על פני כל היקום'.
נפגשתי עם עצמי.
על הדמעות הייתה לי איזו שליטה, אך על המחשבות והרגשות, לא.
הן סערו כסופת טייפון הרסנית, שלא פוסחת על כל חלקה טובה, שאולי ועוד שרדה איכשהו בתוכי.
נשברתי.
לגמרי.
גשם התחלי לרדת, ודמעותי יחד עמו. בכיתי. על העבר, על העתיד. על כל מה שהיה, שיהיה.
התחלתי לרוץ. לשומקום.
רצתי בין ילדים קטנים, דילגתי מעל שלוליות, קפצתי מעל גדרות נמוכות. ורצתי.
בסופו של דבר נפלתי.
מין הפח את הפחת.
כאילו שמצבי לא היה יותר טוב אילולי השלולית הבוצית הזו.
נמרחתי כולי בשכבה סמיכה ודביקה של בוץ חום.
דמעות ירדו על לחיי, מפלסות להן דרך בין גושי הבוץ שכיכבו על פני.
קנאתי בהן. להן, יש מסלול מוגדר, הישר מהעין, לעבור על הלחי, ולהיספג בסוודר הדק, שממילא היה ספוג מים.
התיישבתי, מיואשת על גדר קטנה בגן משחקים עזוב.
חתולה אפרפרה ייללה בקול דק ומעורר רחמים. הזדהתי איתה. היא, כמוני בודדה, עזובה.
ואז, כאילו משום מקום עלתה לי במוח מחשבה חדשה, 'מה? אני כמוה? כמו החתולה הזו? כמו הבעל חיים הקטן והעלוב הזה? לו, אין משמעות מהותית בעולם, אין לו נשמה, אין לו חלק אלוקי.
ולי יש!
אני חלק אלוקי! ה' הוא אבא שלי, יש לי תפקיד בעולם הזה! יש לי מטרה, בדיוק כמו הדמעות! הדרך שלי סלולה, והדבר היחיד שאני צריכה לעשות, זה לעבור בה. החיים שלי מלאים בתוכן, אני בת של ה'! אני ילדה יהודייה!
"ומתר אדם מן הבהמה"' נזכרתי בפסוק שהבדיל אותי לגמרי מאותה חתולה אפרפרה ועזובה, ומיד עלה לי החלק השני באותו פסוק, '" כי הכל הבל, לבד הנשמה הטהורה!" ולי יש את אותה נשמה טהורה! אני לא לבד! אני לא עזובה, אף פעם! ה' איתי תמיד!"
לא משנה מה עבר עלי, מי עזב אותי או כמה כאב יש לי בלב. יש לי אבא! אבא שאוהב, שרוצה שיהיה לי אך ורק טוב! אבא שמגן, ששומר, שאוהב אותי.
רק בגלל שאני ילדתו.
אני יכולה לחזור.
לבית שלי.
לבית של העם שלי.
לאבא שלי.
שמחכה, שמצפה.
לשובי'.

דיאן
ושוב נפגשנו ליד שער האשפות, השמיים היו מעוננים אותו יום.
שלי התקדמה לעברי, מעבירה יד על זנב הסוס החלומי שלה, נרגשת, "ידעתי שתבואי!"
נבוכתי, "למה שלא אבוא… הרי קבענו."
שלי בהתה בי, משועשעת, "סחתיין, נעמי, איזו כבדה!" היא ציחקקה בקול, מנפחת את המסטיק הירקרק בפיה לבלון נפוח, "זרמי, ילדונת, תהיי קצת גזעית!"
עכשיו היה תורי לבהות בה. רוח קרירה החלה לנשב וטיפות קרירות החלו נושרות עלינו.
"וואי, גשם, איזה באסה, דווקא עכשיו," שלי דיברה בדרמטיות, אך נראתה רחוקה מלהיות מבואסת, "אבל עזבי, בואי נכנס לאיזה בית קפה באזור."
"בית קפה???"
מגפוניה של שלי החלו לצעוד בקלילות, "אני יכולה להלוות לך, נעמי, הכל בסדר."
הנעליים שלי נתקעו על הרחבה החלקלקה, "דיברנו על הליכה, שלי."
"הליכה, כן בטח, אל תדאגי" היא צחקה, "קודם כל נצבור קצת שומנים, שיהיה מה להוריד…"
נכנעתי. 'אם אימא תדע לאיפה אני הולכת, ועם איזו נערה…'

שלי המשיכה לקפץ בעליזות, מספרת עלילות על הטיול שלה באילת עם יריב ועל הכתם ש-

"יריב?" אני נתקעת שוב, "מי זה?"
"אה, סתם" שלי מפטירה, "בחור מעפן בלחץ…"
…………….
וכאן עצרתי בסיפורי המפעים, וכל אחת יכולה לקחת אותו להיכן שהיא רוצה…

רוגלך?
זה מרגיש לי כאילו האתגר הזה נכתב במיוחד בשבילייי

ושוב נפגשנו ליד שער האשפות, השמים היו מעוננים אותו יום.
ושוב, רק רציתי להתפלל שם, בסך הכל רציתי להתפלל.
ושוב היית שם, מנעת זאת ממני,
שוב חשדת בי על כלום
על זה שמה? שרציתי להתפלל? שרציתי את בוראי להלל? ליד שער בית מקדשו, ליד שער החצר של ביתו.
לדבר עם אבי, ופתאום אתה נדחפת. ביקשת פרטים, הפרעת, ניתקת,
ושוב אני פה, מחכה לשיחרור, מתי יושיעני אבי המסור.
מתי. מתי תהיה גאולה? מתי נעלה ברינה, בגילה?
בקרוב.

lilush
"ושוב נפגשנו ליד שער האשפות, השמים היו מעוננים אותו יום… טיפות רבות עמדו בשמי מרום, כאילו ממתינות רק לנו, שנתפוס מחסה, והן תוכלנו לטפטף על העולם… אולם אנו לא שמנו ליבנו לקוצר רוחן המתגבר והולך, עסוקות היינו עד מאוד…
מחר שוב מתחילים הלימודים בשעה 09:45 במקום ב09:50 כבכל יום שני בשבוע, ואנו החלטנו שפשוט לא נאפשר לכך לקרות. ואז," עיניה נצנצו באור יקרות, זוהר, "ואז החלטנו על תוכנית פעולה נועזת. שם המבצע היה; 'ירושלים של זהב'.
אכן, לא היה שם מתאים ממנו. המבצע היה מתוכנן עד לפרטי פרטיו, כיאה לצמד בנות מתוחכמות כמונו, חברות כמעט זהות שתמיד יחד, בדרך למזימה הבאה…
הכל היה נראה מושלם, תפור עד לפרטים הכי קטנטנים, אולם, לפעמים, כשמתמגנים מפני כל ענן קטן,
מחמיצים את הסופה הגדולה—" היא נעצרה בפתאומיות, שוקעת אל עבר אפל של זכרונות עתיקים.

משקפי שמש
ושוב נפגשנו ליד שער האשפות
השמים היו מעוננים אותו יום
כמו מראים על דרך אחרת
וגם שם ברגע הכמעט שקט
הגשם ניתך ארצה בעוז
משאיר חללים
מתי אנשים
כבר לא ידעו אם אכן מקומם בחיים

אנה
ושוב נפגשנו ליד שער האשפות, השמיים היו מעוננים אותו יום.
יהודה ואני, אני ויהודה.
פגישה חמישית. זהו, כמעט סגרנו, אבל ההורים שלו התעקשו על עוד אחת.
נו, טוב, בסדר.
מדברים, אתן יודעות איך זה… די זורם, כמעט ואין שתיקות.
יהודה מטבעו קצת שתקן, אמרו לי שהוא עבר ילדות לא פשוטה. אולי זה מה שגורם לי כל כך להתחבר אליו.
אני מזמינה הפוך ומשתדלת לנהוג בנימוס ונעימות.
יהודה מתחבר אליי. רואים.
זה זה, אני כבר יודעת.

בסוף זה לא יצא.
למה?
ככה.
הם לא רצו, התחרטו פתאום.
בפגישה החמישית!!!!!
אני עדיין נאכלת. מה הייתי לא טובה?
מה עשיתי, מה?
למה- זה -מגיע- לי???

שולי ושולה;)
"ושוב נפגשנו ליד שער האשפות, השמים היו מעוננים אותו יום"
כנראה שגם לה התפקיד בבית הוא לזרוק את הזבל- אם לא, למה כבר פעמיים שאנחנו נפגשות בסטואציה הזו בלי לתכנן מראש?! שער האשפות- (למי שעוד לא מכירה את המושג בשכונתינו) זה המעבר הצר שליד פח האשפה ה-צ-פ-ר-ד-ע הירוקה (כן כן, אצלינו עוד לא החליפו לפחים מוטמנים) עכשיו עוד כמה תיאורים על המעבר ששמו כמובן-שער האשפות:
1. רקע- המעבר מבושם בריח מעורר חדווה ורינה
2. חתולות מהלכות בו יותר מבני אדם
3. המעבר לא מוביל לשום מקום-סתם פאשלה של העיריה הרווח הזה בין הפח לקיר
4. הפח לא מלהיב במיוחד מכל הסיבות הנ"ל כך שבערך פעם ביובל תזכו לראות בשער האשפות בן אדם-עומד מצומק ונאבק בשקית זבל אימתנית עד שמצליח (בעזרת החתולות כמובן) להעביר את השקית מרשותו לרשות הצפרדע הירקרקה.

ובכן, לעיניינו
בגלל חוק מרפי השנואי על כולנו, בשניה שיצאנו ממתחם שער האשפות גשם זלעפות החל לרדת ושטף את שתינו במי זבל טהורים.
רצנו מבוהלות לכיוון היציאה מהמעבר כדי למלט את נפשותינו מגורל ריחו של המן לאחר הגיעו למשתה עם אסתר, אך כל זאת לא עזר לנו מאחר שנתקלתי בשקית זבל מצחינה ונפלתי מלוא קומתי ארצה, חברתי לצרה לא היססה ועזרה לי לקום ממרבץ הזבל, עד שהגענו בלב נרגש אל היציאה אך לפתע, ברגע שנחו רגלינו על מפתן שער האשפות- הגשם עצר מרדת!!! רציתי לשאול את חברתי החדשה למה איך כמה מתי אך מישהו הקדים אותי והדליק את האור בחדר. ״בוקרררר שולייי קומי כבררר כמה זמן צריך להעיר אותך למען ה׳! לכי לבד לבצפר ביי״

מירי ר
"ושוב נפגשנו ליד שער האשפות, השמים היו מעוננים אותו יום"
"ושוב דברנו על חוסר הפרות בשוק"
ואז התחיל לרדת גשם אז נכנסנו לאחת החנויות הקרובות היה שם בשורה מפתיעה ליד מדף הפילפלים היה שלט עליו רשום
בקרוב פרות בשוק למהדרין מין המהדרין
תאמת איתעזבנו מעכשיו לא היה לנו על מה לדבר אבל בהמשך המודעה היה כתוב משהו שהציל אותנו קצת
מחסור בחלב ובטישו
"אז היה לנו על מה לדבר" אמרנו שנינו בשניה אחת