משל מפורק לגורמים 2

icon_set_3_48

פרק 2/3

לפרק הקודם

 

ואם לא נדבר על המלך בשדה?

ואם נפרק את המשל הזה לגורמים?

הרכבנו את הפאזל מחדש. השתמשנו בחלקים:

עם

שדה

מלך

פגישה

קירבה

ארמון

בראוניז
במדינה רחוקה, היה מלך גדול. לאותו מלך, היה כל מה שהוא רצה, חוץ מדבר אחד.
לאותו מלך, לא היו ילדים.

המלך והמלכה השתוקקו לילד משלהם.
כשמלאו 20 שנה לחתונתם המפוארת, ועדיין הנסיך המיוחל לא הגיע, המלך כינס פגישה דחופה עם היועץ האישי שלו.

המלך והיועץ היו סגורים בחדר שעה ארוכה שבסופה המלך יצא רגוע ומחייך. אף אחד מלבד שניהם לא ידע מה התרחש בחדר בזמן הפגישה. כעבור שלושה ימים, פרסם המלך כרוז שקרא לכל העם להתאסף בחצר הארמון בעוד שבוע.

תושבי הממלכה היו נרגשים והתכוננו בהתאם. אבל היה גם חלק מוזר בהכרזה של המלך- המלך הודיע שהוא לא מסתפק במבוגרים, אלא הוא דורש שגם כל הילדים בממלכה יבואו. בין אם הם גרים בערים הגדולות, ובין אם הם גרים בכפרים נידחים. ועוד יותר- הילדים, הם יהיו המוזמנים העיקריים של האספה, ונוכחותם חשובה אפילו יותר מנוכחותם של המבוגרים!

התושבים התמהים החלו בהכנות נרגשות לקראת האירוע הגדול, והילדים, שאף פעם לא זכו להיות בקרבת הארמון, היו מאושרים.

אבל, הכרוז לא היה החלק המוזר היחיד בכל הסיפור.

בארמון המלך החלו בהכנות קדחתניות לקראת האסיפה הגדולה, הכנות שכללו בין השאר- בהוראת המלך- הזמנה של מיליוני שתילים קטנים. המשרתים, המנקים ובעיקר הגננים, לא הבינו בשביל מה המלך צריך כל כך הרבה עציצים. אף אחד לא הבין את התנהגותו התמוהה של המלך. אף אחד, חוץ מיועצו האישי והקרוב ביותר למלך. היועץ, שרק בזכותו כל האספה מתקיימת בכלל.

היום המיוחל הגיע.
מליוני תושבים הגיעו בכרכרות גדולות לעיר הבירה.
עיר, שלמרות גודלה העצום, מעולם לא ראתה כמות כה גדולה של ילדים לבושים בבגדים חגיגיים שכמובן נהרסו על ידם 'בלי כוונה' עוד לפני שהגיעו לארמון.

האסיפה מתחילה.
כולם נעמדו ביראה כשהמלך התיישב בכסאו המלכותי שניצב במרכז הבמה הגדולה.

"תושבים יקרים" החל המלך "כולכם יודעים בוודאי שכבר עשרים שנה אני מחכה לילד כמו אלה שהבאתם אתם לכאן. אני והמלכה משתוקקים לילד משלנו. אבל הילד הזה, עדיין לא הגיע, וכנראה שלא יגיע לעולם.
בעצת יועצי, אני רוצה לגדל את אחד הילדים בממלכה כאילו היה ילדי.

אחד מהילדים שעומדים פה, יזכה לקרבה מיוחדת כאילו היה הנסיך, ובעצם הוא יהיה הנסיך ממש והמלך בבא העת"
השקט הפך לדממה. דממה שאפילו הילדים השובבים ביותר לא העזו להפר.

כל אחד רצה שהמלך יבחר בו. כל ילד רצה להיות הנסיך. כל הורה רצה שילדו יהיה הנסיך. כל אחד התפלל בליבו שהמלך יבחר בו.

"את הנסיך העתידי אני יבחר באופן לא רגיל במיוחד" המשיך המלך "כל ילד יקבל שתיל קטן. עציץ עם אדמה שבתוכה מתחבא זרע. כל ילד ידאג לשתילו ויטפח אותו עד שהזרע הקטן יהפך לפרח יפה. בעוד חודש מהיום, כל הילדים יבואו לכאן עם הפרחים, והילד בעל הפרח היפה ביותר יזכה להיות הנסיך!"

כל הדברים שנראו מוזרים בהתחלה נהיו פתאום הגיוניים למדי.

הילדים הנרגשים קיבלו את השתילים בהחלטה נחושה להופכם לפרח היפה ביותר שהממלכה ראתה.

כעבור חודש, חזרו הילדים לארמון כשבידם עציצים עם פרחים מרהיבים. כל פרח היה יפה יותר מחברו.
כולם חיכו בנשימה עצורה שהמלך יתחיל לבדוק את השתילים.
אך המלך, ביקש לרתום את הכרכרה ולבדוק אם נשאר ילד שלא הספיק להגיע לארמון.
המלך נסע בכל רחבי הממלכה ולא מצא אפילו ילד אחד. המשרת שליווה אותו כבר התייאש. איזה ילד יפספס מאורע כזה?

אבל המלך, המשיך לחפש.
לתדהמת המשרת, בשדה נידח באחד הכפרים הרחוקים, הם מצאו ילד קטן יושב ובוכה. ליד הילד, היה שתיל קטן שבתוכו אדמה, בלי פרח.

המלך ירד מכרכרתו אל הילד הקטן ושאל אותו: "למה לא הגעת אל הארמון?" "אין לי למה לבוא" ענה הילד "אין לי פרח, ואין לי סיכוי להיות הנסיך" "ולמה אין לך פרח?" הוסיף לשאול המלך "אתה לא השקעת בשתיל, ולא טיפחת את הפרח?"

בכיו של הילד גבר "מה פתאום. אני השקתי את הפרח ודאגתי לו, אבל הפרח שלי לא גדל" על פני המלך עלה חיוך רחב "בוא, עלה על הכרכרה. אנחנו נוסעים לארמון" הילד ההמום הרים את ראשו "ותביא גם את השתיל שלך"

הכרכרה המלכותית חזרה סוף סוף לארמון. המלך עלה בחזרה לבמה ולהפתעת כולם, עלה אחרין ילד קטן ומלוכלך, עם בגדי איכרים פשוטים, שבידיו יש אדנית קטנה בלי פרח בכלל. "קבלו בבקשה את הנסיך!" הכריז המלך. והעם ההמום, נהיה עוד יותר המום. הוא?? הנסיך??? למה???

"הילד הזה, הוא היחיד מכל הילדים שלא שיקר.

הזרעים שנתתי לכם היו פגומים, ושום פרח לא יכול היה לצמוח מהם. כולכם הלכתם והחלפתם את השתילים והפרחים שצמחו לכם אכן נהדרים, אך הם לא מהזרעים שאני נתתי לכם.

הילד הזה הוא היחיד שלא שיקר, היחיד שנהג ביושר, ועל כן מגיע לו להיות הנסיך!"

Harry
זה היה בצהרי יום קייצי וחם מן הרגיל.
השמש ניצבה ברום השמיים, ושלחה את קרניה הארוכות אל האדמה היבשה, והחיילים מתרוצצים במחנה.

מפקדים וגנראלים נכנסו ויצאו, דיברו בלהט והקשיבו בהסכמה נלהבת, או שתקו בחוסר הסכמה שניכרה בפניהם.
בקרב החיילים הזוטרים ניכרה תכונה.

מחר עם אור ראשון, צבאם, צבא המלך נפוליאון בונפרטה הראשון, קיסר צרפת.
יוצא למלחמה נגד האומה המצרית, צבאו של המלך מוחמד עלי.

אימונים אינטנסיביים נמשכו לאורך כל שעות אור יום, ומפקדים רמי מעלה הגיעו לצפות באימוני היחידה המובחרת של צבאם.

שמעם של אימוני צבא צרפת הלך לפניהם כקשוחים ובלתי מתפשרים.

ריצות לאורך קילומטרים רבים, אימוני סיף מאתגרים, רכיבות סוסים במסלולים כמעט בלתי אפשריים, כל מה שנדרש מהם כדי לנצח במלחמתם נבדק בקפידה.

מששקעה השמש, חשבו החיילים כי עכשיו בוודאי ישחררו אותם להפוגה, לאכול מעט ולפרוש לשינה קצרה שתחזק את גופם לקראת הקרב הקשה שניצב בפניהם.

אך האימונים התמשכו עוד ועוד, כשמפקדם מעבידם ללא הפסקה.

מירמור החיילים נמשך וגבר ככל שעבר הזמן, אך כיחידה מובחרת הייתה להם שליטה עצמית חזקה, אשר עזרה להם להמשיך ולעבוד מבלי להרפות.

בעודם מתאמנים, נכנסו בשערי המחנה שני רוכבים על סוסים, במדים צבאיים.

כשהם ירדו, ראו החיילים כי מדובר בגנראל בכיר על פי דרגותיו, והשני חייל פשוט במדים מאובקים מן הדרך.
החייל הצטרף אל אימונם, ועבד כתף אל כתף ביחד איתם.

בשעת לילה מאוחרת, כשהשחור שלט בשמיים, וכוכבים ניצנצו חלושות, שוחררו החיילים לטעימה קלה, שהייתה קטנה ועלובה עד כדי גיחוך, השתרעו על הדרגשים הקשיחים, וכמו מתורגלים בשינה זו, נרדמו באותו הרגע בו הניחות את ראשם על משכבם.

שעות ספורות אחר כך, הואר העולם באור הבוקר, וקרני השמש ליטפו את החיילים העייפים שכבר עמדו מוכנים במקומם, זקופים במדיהם במסדר יציאה.

הם הבחינו כי החייל שהתאמן איתם אתמול, ואיתו חלקו את לחמם ואת דרגשיהם, נעלם כמו בלעו האדמה.
החצוצרה חיצררה בקול תרועה, והחיילים נעמדו דום במקומם, מוכנים לקבל את הגנראל הבכיר.
אך הם לא ציפו להפתעה אשר יביא איתו.

יחד עם הגנראל ושאר המפקדים, נכנס גם האיש שלמענו הם מוכנים להקיז את דמם, ולהקריב את חייהם, האיש ששמו נישא בהערצה וביראת כבוד בפיות אזרחי צרפת.
קיסר צרפת, נפוליאון בונפרטה הראשון, צעד בין שורות חייליו, כשאור השמש זוהר מכתרו, ודרגותיו הרבות מונחות על כתפיו.

דממת מוות שררה במקום, החיילים כמו נאלמו וקפאו במקומם מבלי יכולת להצדיע למלכם.
לראשונה בתולדות מלכותו, יצא הקיסר מארמונו ובא לביקור של כבוד במחנה צבאי.
לבסוף נעמד הקיסר מול שורות חייליו, וחייך.
הוא הוריד את כתרו, ואת גלימתו המלכותית.
ושאל את היחידה:

"האם מזהים אתם את דמות האיש שניבטת מפניי?".

החיילים הביטו ארוכות בפניו של נפוליאון,
ואז חדרה למוחם ההבנה.

'החייל הפשוט' שהתאמן איתם יחד אתמול, הזיע איתם בשמש הקופחת, ואימץ את גופו באימונים, ישב איתם יחדיו במעגל ואכל ממאכלם, השתתף בשיחתם, וישן על דרגשיהם.
הוא לא אחר ממלכם הנערץ, נפוליאון.

הולכים הם איתו עכשיו לשדה הקרב, ואמונם בו ובניצחונם חזק כברזל.
'תחי צרפת'.

חישוק
היום בבוקר אמא העירה אותי בליטוף, ואמרה שכדאי לקום. השדה מנצנץ בשמש ויש פרחים חדשים לקטוף.

לבשתי שמלה ושיער מתנפנף ויצאתי בחיוך, אמא הלכה אחריי והצעדים שלנו נבלעו ברחשי העולם המתעורר. פתאום אמא עצרה והקול שלה רעד "המלך.. הוא פה."

ונעמדתי גם. וחששתי ללכת עוד, כי אני ילדה קטנה בשמלת תחרה והשיער שלי פזור ובכלל אני לא מוכנה. אבל אמא באה מאחור והניחה לי יד על הלב. נתנה לי יד ולחצה.

"בואי" לקחה נשימה עמוקה והמשיכה קדימה, אני נגררת אחריה בתוך העשב. אמא הפכה את הכאב ודחקה את העצב, הלכה לקבל את פני המלך.

וכמו חלום פתאום עמדנו לידו, מולו. הזקן שלו היה בצבע לבן רך כזה, ועיניו חייכו כשקולו העמוק לחש בשקט מלכותי- "אני לא צריך פגישה מסודרת בארמון כדי לדעת, שאת, ילדה, יום אחד תהיי נסיכה." כך הוא אמר, והיינו כל כך קרובות אליו.. לא הצלחנו לדבר בכלל, ואולי טוב ככה. כי המילים שלי דלות וחיוורות מול הוד מלכות כזה, ואני קטנה קטנה ליד כל שומרי הראש והראש בעצמו.

ואחר כך ירד חושך על העולם. וכשפילסנו דרך הביתה בינות העם הנרגש, המבולבל, המותש מעמל היום- השמיים והכוכבים זרחו עלינו כאילו יום מיוחד, ואספתי פרח ישן אחד אל היד, התנשמתי אל אוויר הלילה.

ומהרגע ששכבתי שוב על מיטתי, והלב שלי היה רחב כמו שהרבה זמן לא היה…
ידעתי גם אני שאהיה, ואעשה הכל ראויה להיות;

נסיכה.

יודעת מנסיון ('חמודה')
מסופר על מלך רם ונישא שנמצא בארמונו המפואר, ורק אנשים שבהם חפץ המלך יכולים לראותו ולהיכנס לפגישה עימו.

וגם למורשים להיכנס יש הגבלות, כניסה עד לחצר החיצונית, פנימית, מסדרון וכו'.

ושאר העם נמצא במחוץ לארמון, וכל בקשותיהם עוברים לממונה שמעביר לעוד ממונה שמעבר הלאה, הלאה והלאה עד שבסופו של דבר הבקשות מגיעות אל המלך והוא ממלא אותם.

אך לפעמים המלך מחליט לרדת אל העם, לשדה. ויש בכך 2 אופנים, האחד שהמלך מתגלה במלוא הדרו רוממותו ומלובשיו ואז גורם לעם להתמלא ביראת כבוד לפניו וממילא לא יבקשו ממנו את בקשותיהם, ויש את האופן השני בו המלך מתגלה לעם בבגדים פשוטים ומדבר עמהם בשפה פשוטה, כך שגם כשהעם יודע שלפניהם עומד המלך הם יותר נינוחים ויכולים לפרוס לפניו ברוגע את בקשותיהם.

ודווקא באופן השני מתגלה עצמותו של המלך, בכך שהוא מוותר מרצונו על כבודו ועל כתר מלכותו כדי לשמוע את עמו, שכך הם מרגישים קירבה אליו ומתאחדים עם עצמותו.

(מקור תורת מנחם, תשי"א, חלק שני, מאמר "התהלכתי בתוככם", קטע ז')

שתפי בווצאפ

עוד בנושא
אתה בוכה על זה כבר שנים
emotion_icon_19

הכוזרית הנודדת

גם אם דמעות לא עולות בי, נשמתי בוכה בלי סוף, זועקת. כל כך מתביישת, מרגישה כמו...
רק אל תסתכל על אמא
icon_42

דומיה נפשי

הרבנית שלי סיפרה את זה אולי כבר אלף פעם אבל רק עכשיו זה הוציא לי ת'דם כתוב שב...
😭😭
6

רגשנית

היי, אני לא חדשה פה באתר אבל אני רוצה להעלות נושא שלא כתבתי בשום שם. ברוך השם...
בעיה בעייתית קטנטנה..🥴🥴
newEmotionIcon_03_42

מרשמלו

כשהכרתי את האתר הזה ממש אהבתי אותו, שאפשר לשתף הכל באנונימיות. הבעיה היא- טדא...
ליקושששש 💔
newEmotionIcon_03_38

נקרעת מגעגועים 💔

ליקוש 💔 אני לא מאמינה, מתכחשת לעובדה. האישה הכי חיה, אין סיכוי שאיננה. לכל מק...
משאלות של מלאכים
9

דומיה נפשי

אבא אם תבדוק את הלב שלי, אתה תמצא שם משהו שבור. שניסיתי לבנות וגמרתי לבכות ור...
גברו עלי
65

הכוזרית הנודדת

מי את. מה את בכלל רוצה מהחיים האומללים שלי. שנזרקתי לתוכם בלי הכנה. מרגישה או...
כואבת התקווה
newEmotionIcon_21

שב"ד🏃‍♀️🏃‍♀️🏃‍♀️

ובכן מה עושים אם נוראאאאאאאאאאאאאאאאאאאא רוצים משהו כמעט משתגעים מרוב רצון. מ...
פוסטים חדשים
אתה בוכה על זה כבר שנים
emotion_icon_19

הכוזרית הנודדת

גם אם דמעות לא עולות בי, נשמתי בוכה בלי סוף, זועקת. כל כך מתביישת, מרגישה כמו...
רק אל תסתכל על אמא
icon_42

דומיה נפשי

הרבנית שלי סיפרה את זה אולי כבר אלף פעם אבל רק עכשיו זה הוציא לי ת'דם כתוב שב...
אמא מורה?
7

אנונימית

היי, אז אמא שלי מורה בתיכון, וקצת קשה לעשות לפעמים הפרדה.. יש לכן טיפים איך ל...
לשאול?
21

קול שפוי👌

האם אתן חושבות שנכון לדון באתר כאן על כל נושא שהוא? כולל על נושאים מהותיים וכ...
שידוכים וליבי קליין-משתלב😆
27

.

טובב אז נתחיל בשאלה על השידוכים.. פליז רק מי שהתארסה וכו שתענה לי. קראתי בכל ...
כלל ראשון להצלחה: טיפשות
newEmotionIcon_22

שירבוטית

כדי להצליח בחיים אדם חייב להיות נבון, אבל להיראות טיפש.הבנת? תסבירי
קשהמאתגר
newEmotionIcon_03_36

תראו אותי:(

הדבר שהכי קשה לך את הכי צריכה לעבוד עליו
אני זו לא אמא שלי. נ ק ו ד ה .
icon_set_3_19

אחת

מתי יבינו שאני זו לא אמא שלי??? נכון, היא מיוחדת, היא באמת נדירה. אבל מה הבעי...

8 תגובות

  1. וואו! כותבות מוכשרות יש לנו באתר.
    בראוניז- כתיבה מדהימה מדהימה. לקחת סיפור מוכר והפכת אותו ליפה כל כך!
    Harry- דורשת סיפורים נוספים! מה זו הכתיבה המשגעת הזו?! הדד ליין שלך- שישי הבא סיפור כתוב.
    חישוקית- וואו. מטורף. מטורף. מטורף.
    יודעת מנסיון- מדהימה! יפה ביותר.

    1. אה, שין?!
      זה הסיפור הכי מביך שכתבתי,
      ואני כוללת פה גם את הסיפור שכתבתי אי אז בכיתה ב'.
      את מתוקה, בלי שום קשר!

  2. סיפורים יפים! מעניין איך כל אחת לקחה את זה לכיוון שלה..
    בראוניז, זה היה מרתק! ואת כותבת יפה!
    Harry, ריגש אותי הסוף, משומה. ואין לי בכלל מה לומר על הכתיבה שלך..
    חישוק, מאוד אהבתי את הסיפור שלך. ציורי ומלא קסם.. והסוף חזק ומבטיח!
    יודעת מנסיון (חמודה), תודה על הווארט החמוד הזה! החכמת.
    איך אהבתי את האתגר הזה! היה מרתק..

    1. בטי, גם את?
      את ושין רקמתן פה קנוניה נגדי, אה?
      הסוף.. ובכן, הוא חמוד במקצת.
      הסיפור עצמו די פתטי, לדעתי.

  3. וואו, בראוניז, הכתיבה שלך ממש חמודה! ואיך שיכתבת ככה את הסיפור המוכר הזה, וואו.
    לייק.
    והארי! מי זאת מי זאת שלא מספרת שהיא כותבת סיפורים! ועוד אילו סיפורים!
    העם דורש עוד.
    וחישוקיתוש, וואה. את לא מבינה אפילו כמה שאהבתי. והכתיבה הזאת שלך, בסגנון תמים ופשוט כמו של ילדה קטנה שמתארת בדיוק מה שהיא מרגישה.. והתיאורים.
    תכתבי עוד, בבקשה.
    ויודעת מנסיון, איזו חסידית ומתוקה את!

  4. בראוניז, זה מושלם!!!
    Harry, זה סיפור אמיתי? לא הכרתי, כתבת אותו מהמם!!
    יודעת מניסיון ('חמודה'), אהבתי שהבאת מקור 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגיות פופלריות