משל מפורק לגורמים 1

פרק 1/3

ואם לא נדבר על המלך בשדה?

ואם נפרק את המשל הזה לגורמים?

הרכבנו את הפאזל מחדש. השתמשנו בחלקים:

עם

שדה

מלך

פגישה

קירבה

ארמון

נסיכה לעם היהודי??
אדמונד נסיך בן שמונה, בן יחיד ומפונק העושה את כל אשר עולה על רוחו, גר במדינה רחוקה, במדינה בה החוק שולט אך ורק על ידי המלך ומשפחת המלוכה.

מה שקרה זה שאימו המלכה נפטרה כשהיה בן שנה, אביו המלך קארל נהרג במלחמה האחרונה, ואדמונד החליט (הוא הרי ממשפחת המלוכה) שהוא הופך כעת למלך.

אתן יכולות לתאר לעצמכן כיצד הממלכה הייתה נראית…

דבר ראשון הוא פיטר את כל יועציו והתחיל לחיות בתענוגים ולא דאג כלל לממלכה.

מחנך הנסיך ניסה לדבר איתו, ולהסביר לו שלנהל ממלכה צריך יועצים, אך אדמונד הקטן הסתכל עליו במבט שולט ואמר: "אתה לא יודע שלדבר עם המלך צריך לקבוע פגישה?" אמר ולא יסף.

העם מאס בשלטון של המלך אדמונד והחליט לפתוח במרד.

קבוצת המורדים התכנסה באחד מן הימים בשדה שמול הארמון והתחילה להפגין.

אט אט הצטרפו גם החיילים הממורמרים מהשלטון הכושל, להפגנה וברגע שזה קרה, הכניסה לארמון הייתה פתוחה, ללא השומרים שהיו בה תמיד.

המפגינים החלו להיכנס לארמון, אך בכניסה הראשית הם נעצרו על ידי הנזיר.

אותו נזיר היה אחיו של המלך קארל המנוח אביו של אדמונד, ובצעירותו לא חפץ בקירבתם של בני אדם, לכן התבודד בעליית גג שבארמון.

(זהו, הכנסתי את כל המילים, אני לא צריכה להמשיך נכון? סתםםם)

כששמע את המפגינים נכנסים לארמון, שיער שהגיע זמנו לצאת מעליית הגג וללכת לעזור.
המפגינים התייחסו לנזיר בכבוד וסיפרו לו על מעלליו של אחיינו אדמונד. הנזיר ביקש מהם לחזור לביתם והוא יטפל בעניין. המפגינים חזרו (אמרנו כבר שהייתה להם כבוד לנזיר) לביתם, והנזיר נכנס לחדרו של אדמונד.

אדמונד הכיר את דודו ופחד מהרגע שבו ירד מעליית הגג. הוא ידע שלדודו יש יותר סמכות ממנו, ואם ירצה, יוכל אפילו לשולחו מהארמון.

ואכן, דודו ניצל את הסמכות, אך לא שילח אותו מהארמון, אלא רק הוריד אותו מדרגת המלך.

הנזיר התיישב במקומו על כיסא המלוכה ונהיה למלך. הוא כמובן לא שכח את אחיינו, בכל זאת הוא יורש העצר, אך במצב כזה, אינו יכול לתת לו להיות מלך.

לכן דאג ושכר לו את המחנכים הכי טובים שבעיר, והוא עצמו פיקח על החינוך.
כך, כשהנזיר מת לאחר 8 שנים שהיו טובות מאוד לעם, אדמונד נהיה למלך.

מלך בגיל 16, אך מולך בצורה הטובה ביותר כמו מלך בן 30.

חני
תשרי.
חודש של קדושה

וכשאת בתשרי אצל המלך-פי כמה! אדם, זמן ומקום אלוקיםםם (אואואואווו)
מרגע שהגעתי להחלטה שאני טסה, הכל החל לרוץץץ
שיחה עם הסוכן נסיעות 'כרטיס ב800$ כולל ביטוח?? סגרתיייייי'

נרשמת לדירות של אחות, שיחה לחברה 'חניייי נרשמת כבר לקבוצה? כן כן ברור שאחו"ת! את התשרי הזה אני מנצלת עד הסוף!'

בזאת תבוא האחות אל הקודש-אל המלך. זה האדם, זה המקום, והאדם הנשגב!!!

זורעת באלול כמו שצריך! אני חייבת לקצור כמה שאפשר מתשרי הקרוב!

אורזת מזוודה, מקבלת קוד ומגיעה לשדה, בוחרת מושב במחלקה הראשונה, מקבלת מכתבים מאחותי, מדמיינת את תשרי בגאולה ומתפללת לראות באמת.

ויזה בתוקף? דרכון אימלה איזה תמונההה בעע בדיקת קורונה והיום המיוחל מגיע.

שדה התעופה הומה אנשים. מרגישה קירבה עצומה לכל הסובבים אותי. אנחנו בדרך לאותו יעד! עם שלם שהגיע להתחבר. להתקשר בפנימיות בעצמות. להתפקס על דבר אחד! על הרבי.

פגישה מרגשת עם כל האחיות במטוס. יש לנו 12 שעות להתכונן. עוברות שוב על קונטרס בית רבינו. לא מצליחות להרדם מרוב התרגשות. נחיתה. התרגשות בשיאה. דמעות של געגוע. הביתה. 770. ארמון המלך. למולי.
רעבע! אני שלךךךךךךך (אני אני שלךךךך)

(בסוגרים סוגרים קטנטנים – לא טסתי עדיין לתשרי ובשנה הקרובה גם לא לצערי. מקווה לזכות בכך שנה הבאהה. חברות אהובות שלייייייי תקצרו מלאאא תאספו לי קצת מהעוצמות והחיות ותביאו גם לי אותם!)

שין
זה היה יום מבלבל.
יום מבלבל וכבד. כמו המחשבות שלו.
בעוגמה משפשף דומי את עיניו. מקווה להשיב צלילות ויופי.

כל אחד היה שמח בדפיקות הקצובות הללו, שהלמו היום על דלתו. כל אדם בעולם מתרגש משליחים עם מדים. והצעה.
והוא לא שונה מהם.

באדנות מה הם נכנסו לביתו, שטחו מילים וקסם. נתינה ותמורה. ובסופה של הפגישה לא היה מאושר ממנו.
הוא, דומי, אדם די פשוט, זוכה למכור את תבואת שדהו למלך!

טוב, לא למלך ממש. סביר להניח שהוא אינו יודע דבר מן העסקה, אך החיטים הזהובות שלו, היפות, תעלינה על שולחנו!
אח. הוא שמח כל כך. יצא על שטחי הגידול שלו. בחן את יופיים. ליטף שיבולים זקופות, גאה.

בצהלה סובב, פנה לחלוק את אושרו עם טוחן הכפר, עמו העביר ימים ולילות, והקרבה בינם הייתה יותר מאשר שני בני מקצוע.
"מה אתה אומר!" קרא מר לונד, הטוחן, ונימת קולו אינה ברורה. "אז שליחים מן הבירה טרחו להגיע עד לכאן! בשביל כמה שקי חיטים מצויות!"

עיניו של דומי התרחבו בחיוך: "אכן כן! הם הגיעו. עד אליי. הו, כמה מרגש זה היה…!"

לונד צחק אף הוא. "שווה להם העמל הזה? עם כל הכבוד לחיטים הנחמדות שלך- – -" צחוקו מלגלג.
דומי נפגע. "אתה לא מאמין לי, וחבל".

"לא. לא מאמין. או שאתה תמים או שאתה משקר. המלך לא צריך את החיטים שלך. יש עוד המון איכרים ב*עם* הזה עִם *שדה* של חיטים".

וכל הקסם של היום הזה נמוג.

בעצב הוא משרך רגליו. יכול להיות שהוא תמים? יש סיכוי שזה עוקץ קטן ומסוכן?
באומץ רב הוא ניגש אל האכסניה היחידה. שני האנשים הללו עוד שם, מדיהם זוהרים.
הוא שואל. הם עונים. "בוודאי! אנחנו שליחיו!".
באמון מסויג הוא פונה אל ביתו.
חושב.

*

בבוקר דומי מצליח להחליט: הוא יצא, עוד היום, אל עבר הבירה. אולי, אולי שם יצליח לברר?
הדרך ארוכה והחמור כבר זקן.
שלוש פעמים הוא נאלץ לעצור בשול הדרך, לנוח עם הבהמה כמה שעות טובות, ורק אז להמשיך.
אבל המאמץ משתלם, וכבר מרחוק הוא מצליח לראות גג זהוב וגדול.
הארמון.
זקיפים ניצבים בפתחו, פניהם חתומות.
"אני צריך להיכנס", הוא מבקש.
השומרים לא נעים.
"אני…" מנסה בשנית, "אני צריך לשאול אותו משהו. את המלך".
"קבעת פגישה?"
אממ. לא. הוא לא קבע. "אבל אני חייב לדעת אם- – -"
"אי אפשר להיכנס אל הארמון ללא אישור", קוטע אותו אחד הזקיפים.
בייאוש הוא שואל: "והשר, השר הממונה על החיטים, היכן הוא?"
השר הממונה על החיטים! מבלי לרצות מגחכים שומרי הסף. תמימות של בן כפר…
נבוך, הולך משם דומי.

ומה יהיה על חיטיו? הוא אינו רוצה ליפול בפח. אבל כמה הוא כל כך לתת משלו-איש קטן- אל מלך גדול.
רעיון עולה במוחו.
הוא יכתוב לו, למלך!

*

והמלך?
מכתב מגיע לארמון, כמו רבים נוספים.
ואדם פשוט כותב על רצון. על שדה. על חיטים.
בתמימות הוא נכסף, אחד מן העם, לתת.
רק רוצה לדעת-
זה באמת המלך, שמבקש?

שיינא
כשאת חולמת בהקיץ על טיול לארמון עם שדות…

כשאת שוכחת שאת בת של מלך, להיות/לא להיות.

כשאת קובעת ברעד ובלחץ פגישה עם בן תורה…

כשאת מחפשת אי שם את ההבנה, אהבה, הקירבה.

את עדין את.