אוהבים אותי /1

לאהבה שפות רבות

אפשר להביע אותה במילים, במעשים, אפשר להרגיש ולא להביע…

מה גורם לך להרגיש שאוהבים אותך?

היזכרי מתי הלב שלך חש מלא, אהוב

ilanit- אילנית.
אהבה זה מושג בלתי ניתן לפישוט.
אהבה בשבילי היא נצח.
אוקיינוס רחב, שוטף ומלטף בקסמו.
שמיים שטופי בהירות והכלה.
אהבה בשבילי היא ההתחלה, האמצע והסוף בו זמנית.
ואולי, אתן יודעות מה? אולי אהבה היא אפילו לא הביטויים המליציים והספרותיים…
אולי אהבה בשבילי היא בכלל, השיחות העמוקות אל תוך הלילה. מבטים שמשדרים הכל. חיבוקי זרם מאחד לשני. נתינת מקום. פתיחת פתח מילוט.
וכן. אפילו ארוחת ערב סתמית בשבילי היא אהבה. אהבה פשוטה אמנם, אבל יפה ומשכרת, מהממת בתמימתה.
אהבה זה מושג בלתי ניתן לפישוט.
אבל אולי עכשיו קצת הצלחתי…

עלה ברוח
מהי אהבה?!
מילה טובה
מחווה
הקשבה
כשמשקיעה בי מחשבה
כשאת לי מגיבה
משיבה
חיוך מגניבה
אותי מעודדת כשעצובה
שלא גורמת לי להרגיש עזובה
שמרפאת כשאני כאובה
שאוכל מביאה כשאני רעבה
כשלפסיכולוגית את מקצועך מסיבה
שעוזרת לי כשאני לא יציבה
כשצריך את תמיד בסביבה

וגורמת לי להרגיש אהובה

משקפי שמש
ואנשים חושבים שזה מספיק
לא מספיק לדעת
צריך לגעת
להרגיש את הלב
נמשך
זורם פנימה
וגם כשזה קשה
והלילה עובר בשנייה
בסוף כל יום השמש חוזרת
שבה לזרוח
מעולם לא שוכחת לבוא
ושם
מול הזריחה
ברגעים השקטים
לא צריך להוסיף מילים
יד תומכת
מחבקת
נוגעת
מזיזה דברים בפנים
הלב גדוש
מרגיש מחובר
אין על האמת הזו
דקה של שתיקה
אהבה

קו ארוך
אהבה, מילה עם הרבה פירושים.
הרבה מאוד.
לפעמיים מרגישים אותה .
והרבה פעמיים לא.
ששואלים, מתעניינים לא סתם מסננים.
למה לא הגעת, ושמסתכלים עליך שאת בשקט בהפסקה.
או סתם, מה נשמע.
מתעניינים, ושלא מסננים.
תסתכלו תמיד, ולא רק שנראה שצריך.

lilush
למען האמת, הפעם האחרונה שהלב שלי כאב ושרף, מרוב שאהבו אותי אהבה שלא הגיעה לי, ושכל כך הייתי צריכה, הייתה לא מזמן.
חברה נדירה ומדהימה, כתבה לי אחרי וידוי כואב מצידי –
"לילוש, את בסדר אהובה?"

בזכותך אני עוד אמצא את הכוח. הכוח להיות ולהשאר כאן עד הסוף. הכוח – פשוט להיות. כי להיות, זה לא פשוט בימינו…

שולחת מכאן אלפי חיבוקים ותודות,
לכל החברות המדהימות, שמקשיבות, מכילות ומעודדות, – אין כמוכן!!
ולחברה הספציפית שלי – (מי שמרגישה כמוה, אני מסכימה לך להקדיש את זה לעצמך—)
יקירה, את אחת ויחידה, את מדהימה מכדי שאוכל להחזיר לך יום אחד…

מהיטבאל
הרגשתי אהובה כשנפרדתי מחברות שלי, וגיליתי כמה אהבתי אותן.

נייר מקופל
אהבה.
אהבה זה משהו גדול מדי, עמוק מדי, נוגע מדי, בשביל לתמלל אותו בתיבת טקסט לבנה עם ציור של ילדה בחולצה ורודה מעליה.
אפילו בהייקו. בשיר. בקטע. בסיפור. בסתם שורות לא מחורזות או ספרותיות בכלל.
וכמה שהאופציות האלה מנסות לגעת בה, באהבה, הם מצליחות לתמלל רק שביבים.
פירורים קטנטנים של האהבה האמיתית.

אהבה היא עולם. עולם שלם וטהור.
וכמה קשה לתמלל את העולם הזה, הטהור, לתוך כמה מילים. לקפל חיים שלמים, רגש שלם, תהליכים שלמים, ולכתוב מה זו אהבה בשבילי.
אהבה היא שמיכה, פלומתית ונעימה ועוטפת. לפעמים.
אהבה מהסוג הנעים היא דבר מחמם. כל כך מחמם.
היא נמצאת אפילו בברכת 'לילה טוב, ילדה' פשוטה. אפילו ב'התגעגעתי' אחד.
אפילו, אפילו בנקודה. קטנה ושחורה שמצליחה לקפל כל כך הרבה בתוכה.
היא נמצאת בחיבוק. במחשבה של מישהי עלייך. בידיעה הזאת שמישהי חושבת עלייך, ואוהבת אותך, ורוצה שיהיה לך טוב.

אהבה בשבילי היא הר. היא דרך. של נפילות, ופצעים, וסיבוכים.
היא טיפוס, היא חיפוש שלם עד שמצאתי אותה. עד שהצלחתי להכניס אותה אלי ללב.
לפעמים היא כואבת. צובטת בשקט בשקט ומזכירה שלא הכל ורוד בה.
כאילו שלא ידעתי.
לפעמים היא הולכת. משאירה בי חור שחור וריק ואיום ונורא שבוכה בקול ולא מצליח להתנחם באבק הכוכבים שהיא השאירה אחריה.
וקשה לו אז, לבור הזה, וחשוך לו נורא.
וכמה מילים טובות שאני מנסה לומר לו, הוא לא מצליח להתמלא.
רק גוש גדול של געגוע, חנוק ואוורירי אבל גם דחוס – נמצא בו, בבור. צועק משם הכל, מייבב בדואט עם הבור את צעקת הלב הבודדה.
וככה הוא נשאר, ריק וחשוך ומלא בדמעות, עד שהאהבה חוזרת אליו.
בבת אחת נדלקת המנורה, מתייבשות הדמעות, והחור מתמלא בפלומה נעימה ומלטפת. עד לפעם הבאה.
לא תמיד אני יודעת במי זה תלוי, מה שגורם לאהבה ללכת.
לפעמים בי. לפעמים במישהו אחר. ולפעמים.. סתם היא הולכת ממני.
אולי כי נמאס לה. אולי כי אדיש לה. אולי כי לא יודעת למה.
ולפעמים אני לא יודעת למה היא הולכת.

אהבה היא קרח, לפעמים.
אדישה וקפואה ומקררת לי את הלב. תולה עליו שלט 'אין יציאה' ועוד שלט 'וגם כניסה', בונה בו חומות מגושים קפואים.
והאבסורד הזה גדול כל כך, כי אהבה היא אש בכלל. אש במהות שלה.
וכשקרח עוטף אותה, כולא אותה בקוביה א-סימטרית אטומה שלא חושבת להינמס בכלל, ומהקרח הזה מקיפות לי חומות את הלב – אין דבר יותר אבסורדי מזה.
אהבה שהפכה לקרח.

אבל זה רק לפעמים. אל תדאגו.
הלב שלי מכיר גם את הפעמים שאהבה היא אש, האש בעצמה.
גם את הפעמים שהוא מואר, ומחומם, וטוב לו.

אהבה היא טובה.
אהבה היא צורך, היא רצון נואש של כולנו שמישהו יאהב אותנו.
יסתכל עלינו. יקבל אותנו כמו שאנחנו. פשוט.. יאהב.
כולנו רוצים אהבה. צמאים אליה. משתוקקים אליה. לרוח המלטפת שהיא תביא בכנפיה.
זה אנושי. זה לגיטימי. זה הכי טבעי בעולם.
כולנו צריכים אותה.
כולנו מרגישים בודדים כשהיא איננה, כשהיא מחליטה ללכת או כשהיא הופכת לקרח או כשהיא בכלל לא נכנסה מעודה אל הלב.
וזה עצוב, הרגעים האלה. כשלבד לך וריק לך וחסר לך כל כך.
ואז, לפעמים, את בוכה.
לפעמים הדמעות זולגות רק בתוך הלב, לפעמים הם מעזות גם לצאת החוצה.
לזלוג על הלחיים, לנופף לעולם 'היי, אנחנו כאן, רק באנו להגיד שלבד לנו כרגע וכואב כל כך. יש מצב למישהו שיבוא ויחבק אותנו?'

אהבה היא ברזל.
חזקה. מתלבנת באש. ורק נהיית עמידה יותר, יציבה יותר, עם כל ניצוץ שפוגע בה.
רק כתמי החלודה שבאים עם הזמן הורסים את האידיליה.
אבל גם אותם צריך לדעת איך לשפשף, איך להתיז מסיר שומנים ולצחצח במרץ.

אהבה היא… המון.
וכמה מילים שכתבתי פה, גם הן לא באמת הצליחו להעביר משהו.
אהבה נמצאת גם בנקודה. קטנה ושחורה שמצליחה לקפל וכו'.
אולי אני פשוט אשים אותה, את הנקודה הזו, ואולי ככה אני אצליח לבטא חלק ממה שהאהבה בשבילי.

.