אתגר הטיפות – היום הראשון

אתגר מס' 9:

טיפות קטנות שקופות החלו לרדת משמיים.

באיזו מנגינה את קוראת את המשפט הזה? איך נראה לך שהסיפור ימשיך?

קדימה, כתבי לנו סיפור מעניין שמתחיל כך.

חושבת בקול
טיפות קטנות שקופות החלו לרדת מהשמיים
הן שטפו והרטיבו כל חלקה טובה
אבל הן המשיכו והפכו למטר שנרגע רק מידי פעם הם זלגו בחופשיות,
והיא נתנה להן דרור השמיים, נפלו, שינו הכל וזה קשה, זה חסר מצפון ההרגשה כי השמים הקרקע היציבה השגרתית קמעה מתרופפת
זה עצוב זה חסר מנוח. הדמעות, למה זה קרה איה הסיבה? הישנה סיבה לכך?
קשה לה להירגע לנשום היא בוכה ללא הפוגה
ללא מנוחה קלה כי קשה לה והיא עצובה וכואבת מאוד
אלוקים היי אתה שם אלוקים אהוב שלי
כן כן אני יודעת, אני יודעת שכל מה שאתה עושה זה טוב זה לטובה זה חיובי
אבל קשה לי אני עצובה אני מתגעגעת
אני רוצה סיבה מדוע כל כך הרבה תקוות שלי מתמוססות עכשיו
למה היית חייב לקחת זה אכזרי זה עגום
היא תוהה ובוכה לסירוגין, לרגעים, ההרגשה אכזרית זועקת ללא מילים
גרונה כמו שתק, נדם, נקטע. ידה מונחת תחת ראשה
והיא מביטה לרקיע אל השמים אלה שנפלו קרסו רק קודם עיניה זכות טהורות
השמש המסנוורת נגדעת באחת ואותה מחליפים עננים כהים
הרגשת צמרמורת אוחזת בגופה היא רוטטת לרגע
וטיפות קטנות שקופות החלו לרדת מהשמיים
יותר טוב לה בלב שוכנת שם הרגשה שיש שם מישהו הרגשה מבטיחה אינה זוהרת אך ידיעה כי הוא שומר שומר ואוהב. אוהב
וכמו הכל גם בזכותו קרה שטיפות קטנות שקופות החלו לרדת מהשמיים ושטפו והרטיבו כל חלקה טובה..

#נורמלית
טיפות שקופות החלו לרדת מהשמיים. רעש מונוטוני גובר חדר דרך החלון. הרמתי את הראש, וכאילו הטיפות חדרו גם אלי, לתוך הראש. כאילו גם העננים בראש שלי התנגשו, התפוצצו בזרם חשמל מחדש. הכל נשטף, נשטף בזרם הצליל החזרתי של הטיפות, ומשום מקום זרחה עלי שמש.

דידי
טיפות קטנות שקופות החלו לרדת משמים, נפלו כמו בלי משים על ראשי החשוף, אותו הקוקס שטרחתי להדק כל- כך בבוקר, נהרס.זה לא היה אכפת לי, כמו גם ההבנה שאצטרך להסתפק בקוקו נמוך- חצי רופף. ראשי היה מהורהר מכדי לשים לזוטות שכאלה ואף להתעצבן עליהם. השיפוע במרצפות הרטובות יצר שלולית מרשימה- במיוחד בשביל להקפיץ בה את רגליי מבלי שתרטבנה. מגפי הגומי החדשות עם האבזם שכל-כך אהבתי אתמול, הגנו על רגלי, ורקעתי שוב ושוב במי הגשמים.
חצאית הלייקרה- לא תלבושת שלי, התרטבה לגמרי, פירורי עלים יבשים נצנצו עליה, יש חצאית רזרבה בתיק, המשכתי.
הפעם גם המטרייה הגדולה בצבעי האדום שחור שלי הצטרפה למסיבה.
רק דבר אחר אצליח להוציא אותי משלוותי הקסומה
זאתי, שיושבת מאחורי בכיתה, התקדמה אט אט לכיווני, ואני כמו קפאתי.
אבל היא, במקום לפתוח פה גדול לתפוח שכמעט נפל לי מהיד,
רק צחקה צחוק גדול
והתחילה
לקפוץ בגשם

מושקי
טיפות קטנות שקופות החלו לרדת משמיים.
מה? גם השמים יודעים לבכות?
הסטתי שוב את הווילון השקוף רק בשביל לראות זאת שוב.
כן.
אני לא בודדה כאן.
יש לי שותפים.
ופתאום, הדמעות הקטנות שכלאתי בכח זלגו בשטף מעיני.
דמעות חמות, שקופות, דמעות שיוצאות מלב כואב ושבור.
דמעות שכלאו בתכון רגש, והמון רגש (!) יוצאות אל רחבי העולם.
זהו, הן כבר לא שמורות רק לעצמי,
אם לשמים הגדולים מותר לבכות אז למה שלי יהיה אסור?
והן ממשיכות לזלוג כך בלי שום בושה, ולהרטיב את פני הנוגות.
כי אם גשם שיורד משמים משאיר אדמה לחה ונקיה.
אז גשם שיורד מהלב, ישאיר הרגשה נקיה הרבה יותר!
ואז, אחרי הגשם, ריח מתוק יעלה באוויר, ריח של תחיה של קימה מחודשת.
רגש של רצון להמשיך, לפעול, ולקום מחדש.
ריח שמגיע רק אחרי שגשם יורד.
כי זה היה בסך הכל רגע של משבר.
וכן, גם לשמיים זה יכול לקרות.