לפעמים זה מרגיש כאילו לקחנו את גיל ההתבגרות וזרקנו עליו את כל האשמה. נניח יש בת שכותבת שקשה לה אז בתגובות תראו:
”הכל טוב נשמה את בגיל ההתבגרות” וכו…
רציני עכשיו, כל פעם כשאני במצברוח דאון זה בגלל הגיל? כל פעם כשקשה לי זה כי אני עכשיו נקראת ”טיפשעשרה”?
כאילו אולי יש פעמים שאנחנו כביכול אומרות שזה לא באשמתנו ומתנערות מאחריות? נניח ואני רואה סרט ואז אני מבואסת על עצמי פצצות כי אני יודעת שזה לא מתאים אז המצברוח בדאוווןן ובאלי רק לישון. זה לא כי אני ”בגיל ההתבגרות” והמצברוח שמשתנה זה תסמין ידוע ענארף.. זה מאה אחוז אשמתי נכון? טוב אולי זו לא הדוגמה הכי טובה אבל ברעיון
כאילו אולי אנחנו צריכות ללמוד לקחת אחריות על עצמנו ועל המעשים שלנו ולא לזרוק את הכל על הגיל?
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
16 תגובות
מסכימה לגמרי!
גיל ההתבגרות מביא אותנו באמת להרבה מאוד מצבים לא הכי בסדר, לדיכי ועוד כל מיני דברים.
אבל זה דווקא כן באחריותנו, כן.
אני לא חושבת שזה נכון להאשים את הגיל בהכל.
כי אם נמשיך להאשים אותו בהכל לא יצא מיזה כלום…
נשאר בגיל הזה לכל החיים…
זה לא משנה מה אחרים אומרים.. זה משנה רק מה את מרגישה!!
אם את מרגישה שזה בגלל משהו לא טוב שעשית והגיוני שיהיה לך בגלל זה התקף (חוסר) מצב רוח אז כנראה זה מה שקרה..
אם הייתי סופר קפיצית ואנרגתית (ככה כותבים?) ופתאום יש לי התקף חמור של חוסר מצב רוח וכל מה שבא לי זה לחזור למיטה ולא לצאת ממנה בחיים- ככל הנראה זה תופעת לוואי של גיל ההתבגרות..
הי הי הי.
מה קורה?
תראי, זה באמת נכון להאשים לפעמים את הגיל.
יש מלא אי איזונים, בשכל, רגש, ועוד הרבה דברים.. זה גורם לנו להיות לא יציבות רגשית, הכל כזה מתבלבל ונהייה סימן שאלה אחד גדול.
זה באמת הגיל, מה תעשי?
עדיף לא לקחת אחראיות מהסיבה שזה נותן לגיטימציה לרגשות האלו.
כשאת אומרת לעצמך זה גיל וזה יעבור את פחות מתעסקת ברגשות את פשוט אומרת לעצמך זה חלק מהתהליך וזה באמת עובר ועוזר לחשוב ככה.
יש דברים שהם נגיד בעיה מסוימת שאת רואה שזה לא עובר הרבה זמן לא משנה כמה את עובדת על זה וזה באמת דורש טיפול…
יאווו שטערני. אם תהיה תגובה שלך שאני לא יסכים איתה- זה יהיה שיא שיכתב בספרי גינס.
אני לגמרי לגמרי לגמרי איתך.
וטיכאל, אני בשונה מהרבה, מסכימה ברמה עם השורה התחתונה שלך:)
יאווו אוהבת אתכן שותפותתתת!!
סתם כי זה התפרץ הרגע
יש במה שאמרת המון.
זה בכל דבר בחיים.
אני בדיעה שצריך להיות קשובות לעצמנו, לשאול את עצמנו- מה אני מרגישה עכשיו? למה? מה הסיבה האמיתית?
ושמגיעים לשורש אז קל יותר לדעת אם זה באמת כי אני רוצה להתנער מאחריות או כי באמת זה מצברוח של הגיל או כל דבר דומה.
אל תהיי קשה עם עצמך, מותר לך להרגיש הכל הכל הכל.
רק לקחת אחריות על מה שאת עושה כשצריך.
שיהיה לך בוקר נפלא:)
בתור עובדה, גיל ההתבגרות מביא לבלבול, אי וודאות. חוסר יציבות נפשית וכו'.
ועדיין את יכולה לבחור איך לנתב את המצב הרגיש הזה, זה לא עניין של גיל אשם, יש לך שליטה על המעשים שלך.
היחידים שאפשר לומר עליהם "הגיל אשם"
זה תינוקות , שלא מסוגלים לבחור נכון לבדם הם חסרי אונים, וצריכים עזרה.
זה מאוד מאוד מאוד מאוד תלוי. ואם תרצי פירוט של הפירוט או התלוי, תגידי.
מה אכפת לך? עד שיש לנו מישהו להאשים אותו גם את זה רוצים לקחת לנוו??
חח סתם אבל באמת שזה נראלי עובר עם הגיל?
כילו ככל שמתבגרים אז מבינים שצריך לקחת אחריות אל תדאגי?
ויש דברים שזה באמת הגיל
מה לעשות.. הגוף עובר שינוים.. הנפש עוברת שינויים..זה ידוע.. בפרט לנו, הבנות..
נכון נכון נכון…
למרות שיש בזה משהו מנחם…
אני יתן לך שיטה טובה לדעת אם זה גיל ההתבגרות או את.
תחשבי אם היית מתנהגת ככה לפני גיל 12.
זהו.
לא נכון כל כך, כי לגיל יש בהחלט הרבה משקל בהתנהגות שלנו והוא זה שמשפיע לרוב על המצבי רוח שלנו שמשתנים בקצב מהיר ומחריד
ולגבי הסרט אם נלך על הדוגמא הזאת אז בעצם אין פה שאלה כי תכלס ראית את הסרט בגלל הגיל, גיל ההתבגרות הוא מלווה בהורמונים מטורפים של סקרנות ולגלות דברים חדשים, אפקט האסור?
אבל תכלס שורה תחתונה אין על הגיל הזה בעולם!!!
ראית פעם את אחותך בת תשע בוכה ולא כי חברה רבה איתה או הציקו לה?
מתסכול ומחוסר אונים..
לי יש כמה אחיות, ואצל אף אחת לא ראיתי תסמינים כאלה..
רק אצלי ?
נקודה למחשבה.
וואלה יש בזה משו…
אני ממש מסכימה איתך
נשמה, כשתגדלי תביני.
כל גיל והשלב שלו. זה בסדר, גם השאלה עצמה אולי נובעת מגיל ההתבגרות. תגדלי קצת. לבינתיים תאשימי את גיל ההתבגרות, מותק!