מרתף

חשוך, ואור בו
שלום למי שנכנסה;) הפוסט הזה ארוך, אבל מבטיחה! הסוף שווה את זה…
אז ממליצה בחום לקרוא עד הסוף…
"כפור כאפר יפזר", זה מה שהרגיש ר' נתן על בשרו בצאתו לעמל יומו, פתיתי השלג כיסו כל פינה במלאחובקה שברוסיה הלבנה. אולי השלג ברוסיה לבן, אך האווירה שחורה משחור… ואיך לא? פחד, חרדה, לא יסומנו בלבן…
מהדק את שולי המעיל, מפלס לעצמו את הדרך בין ערמות השלג, רגליו של ר' נתן כמו שוקעות בהן בכל צעד מחדש. לא רק רגליו שוקעות, גם ראשו שוקע, בהרהורים. הוא חושב על מרדכי שלו… על החינוך של ילדו הבכור. הלא הרבי מסר שחובה להקדיש מחשבה על חינוך הילדים מדי יום, כשם שחובה להניח תפילין מדי יום. בדרכו לעבודה ובחזור ממנה, מהרהר הוא על מוטל שלו, צביטה קטנה בלב 'איך יגדל להיות ילד של הרעבע?' עוד צביטה בלב, כמה התגעגע לרעבע! מכניס את ידיו לכיס המעיל ובולע את רוקו, 'מרדכי הגיע לגיל חינוך חובה ועם בתי הספר כאן ברוסיה…החינוך אמנם חובה אך אינו חינוך…'

……………..

שולח את ידיו הקטנות ומציץ מן החלון 'אבא אמור לחזור, לפני החושך אבא חוזר'. השמש גולשת אט אט, עוד יום שבא לסיומו… 'הנה אבאל'ה' משהו בליבו התחמם. מוטל ניטר לכיוון הדלת והקיף את אביו בחיבוק, אביו הרימו ונשק לו. 'אני מבטיח לך מוטל' הבטיח ר' נתן לעצמו בליבו 'אתה תתחנך להיות חסיד של הרעבע, לא משנה כמה מאתגר זה יהיה לנו…'.

………….

"איך עבר עלייך יומך?" ר' נתן הצמיד ידיו לכוס התה המהביל.
"ב"ה יום יום. נתן, מה מטריד אותך?" היא הבחינה בכך מהרגע שנכנס לבית, אך לא העזה לשאול ליד הילדים, עכשיו הם במיטות נמים בשלווה השמורה רק לילדים…
"בינה יתרה ניתנה לנשים, הבחנת במדויק" הוא החזיר את הכוס לצלוחית הקטנה והישר אליה מבט נחוש, ממוקד.
'אני מכירה את המבט הזה, עניין שקשור ליידישקייט…' פסקה בליבה "מה מעיק על שלוותו של בעלי?" חפצה לאמת את השערתה.
נתן רכן קדימה "מוטל שלנו הגיע לגיל חינוך חובה…"
היא לא זקוקה למילים נוספות, היא הבינה מיד, וגם נתן הבין שהבינה…
"מה עושים?" שאלה במעשיות.
"לפנינו שתי אפשרויות" הוא יישר את מפת השולחן, "או לשלוח את מוטל לבית הספר, בחינת הרע במיעוטו. לבקש ממנו להשתדל לא להקשיב לדברי הכפירה של המורים, לא להתחבר עם התלמידים הגויים, והכי קשה אבל הכי חשוב: לא ללכת בשבת. ומה עושים כאשר מגיעים ביום שני והמורה שואל מדוע לא הגעת בשבת? בשביל זה צריכים להיות מאוד יצירתיים, ובכל שבוע להמציא תירוץ חדש".
היא כלאה אנחה, "מה האפשרות השנייה?" 'מוטלה שלי, גם מבלי לשמוע את האפשרות השנייה, אני יודעת שימים לא פשוטים נכונו לנו ובעיקר, לך…'
"האפשרות השנייה" אמר בקול נמוך, מחשבות דומות לאלו של אשתו מילאו גם את ראשו שלו "מוטל ימשיך ללמוד בבית, אבל-" הוא סקר את פניה, מוודא את השפעתם של הדברים, " הוא ירד למחתרת, הוא יתחבא במרתף ולמעשה לא יראה את אור השמש עד שיעבור את גיל בית הספר, או עד שנצא מרוסיה. הראשון מבין השניים…".

…………

'כל החברים שלי משחקים עכשיו בחוץ, ורק אני תקוע כאן, אוף' מוטל רקע ברגלו על ריצפת המרתף הצר.
'מה אתה רוצה, אתה בחרת את זה' ענה לו קול בוגר יותר בליבו בתבונה של רגע 'אבא שאל אותך מה אתה מעדיף- בית ספר של גויים עם ילדים בלי כיפות, מורים שמלמדים דברים שה' לא אוהב וכועסים עליך אם לא תכתוב בשבת, או להישאר בבית, בעצם, במרתף עד שיהיה חושך בחוץ ורק אז לצאת קצת'.
מוטל ישב עם ספר התניא בידו, הוא משנן שורות של אור במרתף החשוך, בערב סבא יבחן אותו והוא רוצה להספיק…
'רגע' מוטל הרים את ראשו מהספר הקטן עם האותיות העוד יותר קטנות… 'אבא אמר שהיום יבוא מלמד שילמד אותי תורה' הוא נזכר בשיחה שלו אתמול עם אביו.
אבא היה נראה מודאג. "אבא, הכל יהיה בסדר אני אהיה ילד טוב, אני אקשיב לאמא ואני בכלל לא מפחד מהמרתף המפחיד" 'אני כן קצת מפחד אבל אני לא אוהב שאבא עצוב ודואג, אז אני יראה לו שאני כבר גדלתי…'
"מחר, מוטלה שלי, יבוא מלמד מיוחד ללמד אותך את התורה שלנו, הקדושה" משהו קרן בפניו של אבא לפתע 'כנראה שהצלחתי להרגיע אותו' חייך לעצמו מוטל.
ולאמא הוא אמר ואני פקחתי זוג אוזניים "ר' בערל ריקמאן הוא חסיד ירא שמים ו…-" אבא הרים את קולו בכוונה תחילה שאני גם ישמע ובטון חגיגי אמר "חסיד מיוחס… מצד שתי מעלות: א. הוא למד בליובאוויטש שבליובאוויטש!!" ראיתי שאמא ממש שמחה לשמוע את זה, למרות שאני לא ממש הבנתי מה הכוונה…. את הדבר השני שאבא אמר לא שמעתי, הוא אמר את זה בשקט כזה של יראת כבוד ואמא ממש התרגשה-
"הוא למד בחדר בחברותא עם הרבי, אצל המלמד ר' זלמן וילנקין"….

……………..

מוטל שפשף את עיניו המאומצות, שלוש שעות! שלוש! הוא למד חומש עם ר' בערל המלמד.
'המלמד הזה באמת חמודי וגם חסיד כמו שאבא אמר' הוא סוקר במבט מעריך את המלמד המזוקן זקן אבות, את הקסקט החסידי, את הציציות הארוכות, את הפנים האלו, עם יראת השמים החסידית 'הוא מזכיר לי את סבא' פסק לאחר רגע. 'הוא גם אוהב אותי כמו סבא, כי גם הוא צובט לי את הלחי'
המלמד החסידי סגר את החומש ונשק לו, מוטל עשה כמהו.
"נו, הגיע הזמן לארוחת צהרים" קבע המלמד ומוטל הנהן בראשו בהכנעה ובחיוך קטן, הוא שמח לחזור אל אמא, אלו היו השעות הראשונות בחייו שלא היה ליד אמא, אך למלמד היו תוכניות אחרות…
"יינגלעך, לך תביא את האוכל מאמא, ונאכל כאן יחד" המלמד אמר, לא משחקים עם זה…
מוטל הביא את הסנדוויץ' מאמא והמלמד הוציא מתיקו את הכריך שהביא מביתו.
הם אכלו יחד מלמד ותלמיד, חסיד ותינוק של בית רבן, שנים שלא נתנו לאף משטר עריץ, לדכא את רוח נשמתם.
ברכת המזון, ר' בערל ומוטל החלו לברך מתוך הסידור. מוטל סיים את בירכתו ראשון. הוא הרים את ראשו מהסידור והביט במלמד שלו, "בליובאוויטש שבליובאוויטש" והוקסם, המלמד בירך בקול רך, מילה במילה, ניתן היה לספור את המילים. מוטל עקב אחריו קורא את הברכה, ומחשבה ילדותית שובבה התגנבה לליבו. הוא פתח את סידורו שלו, שהספיק כבר לסגור… ועקב אחר מילותיו של המלמד 'אם הוא יתבלבל אוכל להפגין את הידע שלי…' חייך לעצמו וסקר את השורות.
'הנה!!' התרגש מוטל 'מצאתי!! בסיום הברכה הרביעית הוא הוסיף שורה שלימה שלא הופיעה בסידור…כשיסיים אסביר לו שהוא טיפלה התבלבל' קרץ לעצמו בילדותיות.
"המלמד" אמר מוטל בקול נמוך "ר' בערל, סליחה, אבל אתה אמרת משהו שלא כתוב בסידור…"
ר' בערל הרים באחת את מבטו, שלח עיניים בורקות בצפייה לתלמידו רך השנים "מה שמעת?"
מוטל חזר על השורה הזו שלא נכתבה בסידורו ונאמרה משום מה "הרחמן הוא יברך את אדוננו מורנו ורבינו"….
המלמד הנהן בראשו בהתרגשות, במבע ירא כבוד אמר "בשביל זה רציתי שנאכל יחד, כדי שתשמע את המשפט הזה…."
שקט במרתף, מלמד חסידי ותינוק של בית רבן קטן.
"יש רעבע, יש רעבע בעולם" אמר ואמרו עיניו לעיניים שעקבו אחריהן בשקיקה, "יש רעבע והוא הכל בשבילנו" הוא בלע את רוקו ומצמץ קצת בעיניו. אצבעו נצמדה על פיו כמרמזת על שקט, "אך, כאן ברוסיה, אסור לדבר על זה, זה חייב להישאר בסוד"
יש רעבע יש מנהיג לבירה זו. המילים כמו הדהדו במרתף הקטן.
שקט במרתף, וחשוך.
רק פעימות לבבותיהם של שני חסידים מפיגים את הדממה, רק האור בעיניהם מאיר את החשיכה כלבנה.
יש רעבע ויש חסיד אחד, מזוקן, ועוד ילד אחד, קטן, שלא ראה את הרעבע ושמע עליו רק במרתף החשוך, כאן.
יש רעבע ויש מוטל אחד, שמוכן למסור את נפשו, את ילדותו, את חרותו, מוכן למסור את דם ליבו, לרבו שלא ראה מעודו.