מהגיגיה של תשראית.

ד' תשרי
אז הגיע ראש השנה.
בלילה התפללתי כמו שצריך. הלכתי לקינגסטון (שלמי שלא מכירה זה הצד השני של העזרת נשים של 770). קיוויתי שיהיה יותר מקום, שאני אראה משהו, התבדיתי.

עמדתי מאחורה על רגליים של מישהי?. לא ראיתי כלום חוץ מהגב של זאת שמקדימה שהיתה בגובה 2 קומות אגב?.

האמריקאיות תפסו את כל המקום. יצאתי משם קצת מאוכזבת, אבל לא נורא, יש עוד הרבה תפילות.

הלכתי לאכול אצל משפחה שזה המקום להזכיר את הצדיקות שלהם, הם מכניסים לסעודה חצי מהישראלים שהם כל כך לא אוהבים את ההתנהגות שלהם (אממ אופס?) ואין להם סעודה אחת בלי אורחים במשך חודש. חלק מהמשפחות בכלל לא יודעות עברית, מה שמקשה עוד יותר…

בכל אופן, קמתי יום למחרת חדורת מטרה להיות מקדימה. חשבתי שקמתי מוקדם אבל אני באה ל770 ואני רואה אותו מפוצץ!

לא התייאשתי, התחלתי להדחף שם, אבל בעדינות?. איכשהו תפסתי לעצמי מקום בשורה הראשונה! הייתי בשוק שהצלחתי! הדחיפות הגיעו לשמיים אבל זה היה כלום לעומת הבנים?.

איזה מכותתת. קיבלנו הצגה בתמורה לדחיפות לשורה ראשונה?. אחד מקפץ על כל האנשים, השני נותן לו אגרופים וכו' וכו' אבל ראיתי רק את מה שלמעלה. השאר שחור מכובעים מנוקד בלבן של טליתות.

היתה התפילה הכי יפה בחיים שלי. לא ישבתי דקה אבל היה שווה. ראיתי את התפילה, שמעתי את החזן, שמעתי את התקיעות אבל הכי חשוב, קיבלתי את ההתעוררות שכל כך חיכיתי לה, הרבי ענה לי מהר.

בין התפילה לתקיעות כדי שאנשים והנשים יוכלו להספיק להגיע כנראה, היה סדר ניגונים. היה כמה ניגונים מרגשים ממש. אבל אז הגיע ארבע בבות. זה היה וואו! אי אפשר לתאר! כל מילה תהרוס.

היה לי צמרמורות, העיניים שלי לחצו חזק.
והבבות עולות עם הלב שלי, הייתי בעננים כפשוטו!
אבל עוד לא הגענו לשיא.
מכאן והלאה שמרתי מקום מראש לכל התפילות. הגיע היום האחרון של ראש השנה. אכלתי ברובשקין ורצתי לשמור מקום להתוועדות.
אגב, כל מה שכתבתי היה עם חברות, אבל כתבתי אישית.

אז שמרנו מקום אחת לשנייה.
גם פה, הצלחנו לשמור מקום בשורה הראשונה.

חיכינו 4 שעות בסך. היה שווה כל דקה. גם כשחיכינו נצלנו את הזמן, אז יש לי חוויה גם מההמתנה והשמירת מקום (אממ לא נעים לומר אבל גם מההתווכחות עם האמריקאיות שסוף סוף לא יכלו להגיד שהם קנו את המקום?).

בכל אופן, שום דבר שאגיד לא יתאר את האורות שהיה שם. אי אפשר להסביר. אתאר חלקים מסויימים.
כשהבנים שרים אסדר לסעודתא הם צורחים "וישא בת זוגא"?
הכובעים של הבנים מהפרמידות שהגיעו אלינו ליד.

הבנים שזרקו לנו חוטים וגארטלים כדי שנקשור לעמוד שלא יפלו.

הפחד של הבנות וחוסר הפחד של הבנים מאסון מירון 2 כשהם התנפלו על הפירמידות שעשויות מכמה חתיכות עץ שעומדים עליהם 50 בחורים. וואי זה באמת היה מפחיד.

הריקודים של הבנות עם הרגליים כי זה החלק היחיד שהבנים לא רואים.
הבקבוקים שעפו באוויר. כמו הכובעים והאנשים.

את החלקים היותר יפים אני לא יכולה לתאר, סליחה.
אבל באמת הרגשתי שהשנה תהיה מתוקה.
אז שנה טובה שותפות?
אוהבת.