אני אוהבת אותך

icon_set_3_44
אלופה

חור שחור.
פעם אחת היתה ילדה. ילדה קטנה וחמודה, שנולדה וחיה עם חור שחור וקטן בלב.
בהתחלה החור היה ממש קטן. לפעמים הוא גדל, לפעמים קטן, אבל הוא תמיד היה שם.
לפעמים הוא היה כל-כך קטן, שהיא אפילו לא ידעה שהוא קיים. היא רק הרגישה משהו קטן וקצת כבד בלב, אבל החיים היפים והרעש מסביב לחצו עליו כל כך עד שהוא התכווץ' והיא שכחה מקיומו.
ואז היא הייתה מאושרת.
והיה פעמים שהוא כל-כך גדל, שהיא כמעט נפלה לתוכו. הוא פשוט בלע אותה אליו.
היא התנדנדה על הקצה, מנסה לא ליפול. היא כל – כך פחדה ליפול לתוכו, שהיא פשוט הפסיקה להרגיש. ואז לא היה יותר חור שחור, אבל גם לא היה דברים אחרים, נחמדים יותר.
אבל היא כל כך פחדה. היא ידעה שאם נופלים לבור, אפשר לטבוע.
כי היא כבר היתה במקום הזה פעם, כשהיא נפלה. והיא עדיין זוכרת כמה זה היה קשה לנשום שם, בבור. ואיך היא כמעט, כמעט נחנקה וטבעה. ואיזה כוחות היא הייתה צריכה בשביל לנסות להחזיק את הראש, לנשום בקושי ולא לתת לעצמה לטבוע. ואפילו – אפילו להצליח לצאת מהבור הזה, בסוף.
אבל החור אף פעם לא באמת עזב אותה. הוא המשיך לחיות בתוכה, בלתי-מנוצח.
אבל היא כבר פחדה לטבוע.
היא הבינה שהוא מדי גדול עליה. היא צריכה שמישהו יעזור לה לנצח אותו, לצאת ממנו לתמיד. כי היא לא מצליחה יותר לבד.
אז כשהיא סוף סוף יצאה ממנו, היא ניסתה לבקש עזרה. לא היה לה הרבה אמון באנשים, אבל היא לקחה את הסיכון כי היא הייתה נואשת. היא לא יכלה לתת לעצמה לטבוע שוב.
אבל המציאות צחקה לה בפנים. כי לא, לא היה מי שיעזור לה.
היא התייאשה מעזרה, והיא הבינה שאם אף-אחד כבר לא יעזור לה, אז היא חייבת לעזור לעצמה. לנסות.
אז היא מצאה כל מיני צורות להתמודד עם החור.
לפעמים, היא כעסה על עצמה כשהיא התחילה להרגיש רע. כי אולי אם היא רק תתחיל להיות קצת עצובה, היא תיפול לחור, ואולי אפילו תטבע.
והיא כל כך פחדה לטבוע, שוב.
לפעמים היא ניסתה לכסות את החור. בכוח. היא הייתה עסוקה בכל דבר אפשרי, עד שלא נישאר לה זמן לחשוב, או להרגיש.
לפעמים היא ניסתה למלאות אותו, כדי שיתפוצץ וילך.
לפעמים היא ניסתה להוציא אותו ממנה.
אבל הוא היה עדיין היה שם, כ"כ חונק ולא משאיר לה אוויר לנשום.
ואז היא שוב נפלה, כמובן. ויצאה. שוב. אלופה בליפול ולקום.
ושוב, היא ניסתה לבקש עזרה. כמו טיפשה. היא לא יכלה להתמודד עם החור יותר.
אבל צחקו לה בפנים, שוב.
היא כבר לא האמינה יותר באף אחד.
שום מבוגר לא היה שווה את הלב שלה, את הרגשות והמחשבות.
אף אחד לא יכול לראות כמה הלב שלך בוכה כשאת צוחקת.
רק את יודעת שרע לך, ורק את יכולה לנסות לעזור לעצמך, ולהחזיק את הראש מעל המים. לנסות לנשום.
היה זמנים שהיא כמעט ושכחה מהחור. הוא היה שם, אבל היא היתה בחוץ, כמעט ולא מרגישה אותו. מדי פעם, כשהוא ניסה להזכיר לה על קיומו, היא פשוט ברחה ממנו, הכי רחוק שהיא יכלה.
פחדה ממנו.
ואז היה לה טוב, כך חשבה. כי היא ברחה מהחור, אבל לא הייתה בתוכו. היא עמדה בחוץ, חסינת-טביעה.
רק עד שהבריחה המתמדת הובילה אותה שוב – ישירות אליו…
מעגל שלא נגמר.
זה איך שהחיים שלה נראו: נפילה, קימה, נסיון לבקש עזרה, שבירת אמון, בריחה, עוד בריחה, ושוב – נפילה…
היא התפללה, כל יום.
שה' יעזור לה להתמודד עם החור, לנצח אותו, אחת ולתמיד. כי הוא היה מפחיד, והרבה יותר גדול וחזק ממנה…

עד שיום אחד קרה הנס.
ביום אחד, סגרירי, היא כמעט ושוב נפלה.
החור השחור גדל, וגדל וגדל. לא הפסיק לגדול, לקחת לה עוד ועוד אוויר. לחנוק אותה.
היא כבר היתה מותשת, למודת בריחות ומלחמות. עייפה כל כך.
היא הרימה את הראש. ופתאום, בפעם הראשונה בחייה, היא העיזה להסתכל… לתוכו.
לא עליו, אליו.
הוא היה חור, והוא היה שחור. נכון.
אבל הוא היה חלק ממנה. בתוכה. והוא לא רצה שילחמו בו, ויסלדו.
הוא רק רצה מישהו שיכיל אותו, שיקבל אותו.
הנס קרה. היא הצליחה לראות אותו, סוף סוף…
ראתה אותו כמו שהוא. ראתה כמה הוא עייף, ונואש.
'סליחה, חור שחור' היא לחשה.
החור השחור שתק בחזרה.
ו- התקטן, קצת.
הוא כמו שתק את כל המלחמות, שהיא ניסתה להילחם בו.
את הבריחות, הריצות, הפעמים שהיא לא הפסיקה לברוח ממנו.
ובכל פעם כזאת – הוא רק גדל. כאילו רק רצה להזכיר לה ש-'היי, אני גם קיים. ואני גם רוצה שתאהבי אותי. ואני חלק ממך, ילדה, לעולם.'
בפעם הראשונה בחייה, היא התקרבה אליו, מפוחדת.
הוא התקטן שוב.
החור השחור כמו נהייה שחור פחות, זוהר יותר.
הוא שמח כל כך.
סוף סוף הגיע היום שהוא חיכה לו כל השנים.
היא רואה אותו, עם השחור שלו. היא מקבלת אותו, עם הכאב והסבל שהוא מכיל בתוכו. היא אוהבת אותו, עם הדמעות ועם החנק.
כמו שהוא. לא מפחדת להרגיש אותו יותר.
הוא חלק ממנה, והיא לא יכולה להילחם או לברוח יותר ממנו, מעצמה.
היא הושיטה את ידה, וליטפה את החור בעדינות.
הוא חייך אליה חזרה.
הם השלימו, סוף סוף.
ומעכשיו הם ימשיכו את המסע, ביחד. לתמיד.
לעולם לא תעזוב שוב, תנסה להילחם.
ורגע לפני, היא עוד הספיקה להתכופף, ללחוש;
'אני אוהבת אותך, חור שחור'.

שתפי בווצאפ

עוד בנושא
אבדה תקוותנו
20

ציפור בלי כנף

ילדה בת 8 עיניים גדולות ירוק חמוץ נמשים קטנים מתחת לעין וקמטים, הרבה קמטים כמ...
מהיטבאל/ מ. קינן *הלוואי*
15

קוקטייל אביבי

סדרת הספרים שהכי אהבתי היא 'ממלכה במבחן' של מיה קינן. הכתיבה, העלילה, הגיבורי...
צבועה בלילה
newEmotionIcon_21

חביתה מקושקשת

ובלילה אולי בידיים שרוטות מאכזבה אוריד מסיכה אולי לא אולי היא לא תירד דמעות ל...
חיים את הזמן /מצורע
73

דרשנית בהתהוות

הפרשה שלנו עוסקת בדיני נגע הצרעת ומפרטת אותם. אחת ההלכות היא שאם אדם נטמא בצר...
אש האהבה
28

דומיה נפשי

אבא אתה לא צריך אותי. אבא אני צריכה אותך! אבא לא צריך אותי, אותי כן. אבל לא ת...
תותים זה טעים
newEmotionIcon_21

מאמית אחת

חברות תקשיבו אני לבד. אבל כ"כ מוקפת.. בה בזמן האחרון התחלתי להעריך את עצ...
י״א ניסן רעיון כללי
emotion_icon_30

מפג

פורסם לראשונה: ח׳ בניסן תשפ״ב רבי-קשר-אני? הבדל בין חסיד לרבי היא אינסופית א...
ספרי פאדיחה:)
62

צופיה

יש לך סיפור מצחיק?? משהו הזוי שקרה לך? סתם פאדיחה? פליז תשתפי אותנו, שכולנו נ...
פוסטים חדשים
אבדה תקוותנו
20

ציפור בלי כנף

ילדה בת 8 עיניים גדולות ירוק חמוץ נמשים קטנים מתחת לעין וקמטים, הרבה קמטים כמ...
מהיטבאל/ מ. קינן *הלוואי*
15

קוקטייל אביבי

סדרת הספרים שהכי אהבתי היא 'ממלכה במבחן' של מיה קינן. הכתיבה, העלילה, הגיבורי...
צבועה בלילה
newEmotionIcon_21

חביתה מקושקשת

ובלילה אולי בידיים שרוטות מאכזבה אוריד מסיכה אולי לא אולי היא לא תירד דמעות ל...
חיים את הזמן /מצורע
73

דרשנית בהתהוות

הפרשה שלנו עוסקת בדיני נגע הצרעת ומפרטת אותם. אחת ההלכות היא שאם אדם נטמא בצר...
אש האהבה
28

דומיה נפשי

אבא אתה לא צריך אותי. אבא אני צריכה אותך! אבא לא צריך אותי, אותי כן. אבל לא ת...
תותים זה טעים
newEmotionIcon_21

מאמית אחת

חברות תקשיבו אני לבד. אבל כ"כ מוקפת.. בה בזמן האחרון התחלתי להעריך את עצ...
י״א ניסן רעיון כללי
emotion_icon_30

מפג

פורסם לראשונה: ח׳ בניסן תשפ״ב רבי-קשר-אני? הבדל בין חסיד לרבי היא אינסופית א...
אוהבת את עצמך באמת ורוצה לעזור? כנסי😉
פתק 12

אחת. שנמאסה. על עצמה. איך שהיא.

אוף. תקשיבו. יש לי קטע מעצבן שכשאני כועסת וקצת עולים לי הפיוזים(אני גי'נג'ית....

15 תגובות

  1. וואו.

    אני אוהבת אותך, את באמת אלופה אחת.
    אפשר ללחוש לך רק, שאת אדירה? יהלום זוהר, וענק.

    ו..ו..הפוסט שלך אדיר, ונוצץ.
    אני צריכה לקרוא את זה שוב, לעצמי. להקשיב למילים, לחבק אותם.

  2. את מדהימה, את אדירה!
    וואו איך אהבתי את הפוסט הזה, את הכתיבה היפה הזו ואת התמימות והיופי ששפכת כאן בכמויות.
    הלוואי שגם אני יום אחד אצליח לאהוב את החורים השחורים שלי, את הצלקות השורפות.

  3. וואו אחותיייייייי, אין עלייך בעולם
    -"אני אלוף העולם
    בליפול ולקום…"-
    לכל אחד יש מן חור שלו עמוק בפנים, ויש לו אינסוף שמות וצורות.
    ולכל אחד יש את ההתמודדות האישית שלו עם החור הזה…
    אוהבת אותך:)

  4. אני עם דמעות.
    מי את, ילדה עם כתיבה מכושפת, ואיך את יודעת לתאר כל כך מדויק.
    אני פשוט אשתוק וזהו, ולא אוסיף עוד שום דבר.
    ביי

  5. אמאלה ואבאלה איזה צמרמורות עשית לי.
    עם כתיבה מכושפת כמו שהגדירה קלידו, מילים שמהדהדות לי באוזן, מחבקות, מנגנות שיר קסום ואמיתי כל כך.

    למי מאיתנו אין חור שחור, עמוק, שואב. ואינסוף ניסיונות להתמודד איתו.
    ואף אחד שיכול לעזור לנו להחלץ ממנו, כי הוא נמצא בתוכנו, פנימה.

    וואו כמה שזה אמיתי. וואו כמה שהיטבת לספר את הסיפור הזה, שלי. של הילדה הקטנה מול החור השחור, המאיים.

    תודה שסיפרת לי גם את הסוף הטוב, שבוא יבוא- – –
    זה היה יפה, וטהור כל כך.

  6. מה זה היה?????
    אמאלה את כותבת נדיר.
    אלופה שאת.

    ואיך את תיארת בצורה מדהימה את הסיפור של כולנו; עד כדי כך שהתחלתי לבכות.

    1. וואו, איך אני שמחה לשמוע שזה נגע בך. בכן.
      ואני… אני שמחה שזה גרם לך לבכות.
      שמחה שהצלחתי לגרום לך להצליח להרגיש את החור השחור שלך, גם כשהוא כואב כל כך—-

  7. אלופות אתן, כולכן.
    אני רוצה לשבת לכתוב לכל אחת בנפרד בחזרה, אבל במקום זה אני רק יגיד שכל תגובה ותגובה פה נגעה בי, וריגשה.
    האמת – שהתלבטתי מלא אם לפרסם את הפוסט הזה…
    הוא היה אישי, וחשבתי שלא יצליחו להבין את העומק שלו, את המסר-
    לכן שמחתי כל כך לראות שזה נגע בכן,
    שהצלחתן לקחת את זה כל אחת למקום שהיא נמצאת בו ולסיפור האישי שלה, ולהתחבר.
    תודה לכן, אהובות.
    ❤❤❤

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגיות פופלריות