מה אתה רוצה ממני

מי ביקש ממך

מישי חמודה

היי חברות שליי
ממצב

כתבתי פוסט לפני הרבה זמן (מהותיקות פה יע) – "גם שם מצאתי אותו" לוידעת אם מישי זוכרת או לא, הנה הקישור –

גם שם מצאתי אותו

לא יודעת למה, התחשק לי פתאום להמשיך אותו, אז בקשה:)

4:37 לפנות בוקר.
שוב משנה תנוחה, האוזניה לא נוחה כששוכבים עליה. בוהה במכשיר שלפני ומתאימה פרצופים למה שאני רואה, ככה אני. קוראת על מישו מחייך – אני אחייך. רואה בסרט מישו מרים גבה – מרימה גבה.
מסתכלת דקה לבדוק מה השעה.
כבר 5:23.
לא אין לי גבולות. נוזפת בעצמי. ככה את הולכת לשרוף כל לילה? וצהריים? (בבוקר בצפר) וערב?
טוב יאלה לישון. רגע, אולי מישו העלה סטורי לאינסטגרם. בחמש בבוקר? כן, אולי.
לא, אף אחד לא העלה וגם לא יעלה בזמן הקרוב. מה יש לך?

מישו נכנס לחדר. להחביא מהר מתחת לכרית ופנים ישנות. מזל שבדיוק הפרצוף לקיר.
אבל מי נכנס אלי בחמש בבוקר?
הדלת נסגרת. הצצה קטנה בפלאפון מראה לי שכבר שש וחצי. אמא כנראה עושה ספורט, ואני רואה סרטונים ביוטיוב, צאק.
לחיצה קטנה על הכפתור הקטן שבצד המסך והעיניים עצומות וישנות.
10:12 (כן כיף לי לתקוע מספרים בלי קשר)
אני מתעוררת ורוצה לחזור לישון. מסתכלת על השעון. לא שוב. המורה כבר שבעה איחורים. (אנחנו לפני הקורונה;)
רגע איזה יום היום?
כבר הכל מתבלבל לי, היום הוא מחר ואתמול הוא היום? רגע מתי היה שבת? לא זוכרת.

קפיצה זריזה מהמיטה, הבית שקט. תלבושת, חצאית תלבושת אין, המורה תתמודד. או שלא. גם איחור וגם חצאית. טוב, וואטבר.
דוחפת איזו ליקרה ומערכת. איפה המערכת? טוב אני אקח מחברה. גם ככה הלך חצי יום.
יוצאת לתחנה על קוצים והרב קו ביד. אוטובוס יקר תבוא כבר.
באיחור לא קטן נכנסת בשערי בית הספר. איזה יופי, הפסקה. יצא לי טוב הפעם.
הולכת דקה למראה, לא הספקתי כל כך להציץ אליה הבוקר.
"בוקר טוב לישנה שלנו מה קורה?" חברות פתאום באות.
"סבבה איך הולך?" למה באתי לבצפר. אין לי כח.
"מאיפה לך השיר שזמזמת קודם?" חברה פותחת אלי עיניים. אופס.
"אה, את יודעת.." באלי לשים ת'אמוגי של הקוף עם ידיים על העיניים.
"וואלה? את?"
טוב. את ההלם הראשוני של החברות עברנו. נראה את התגובה לבגדים החדשים שהזמנתי בשיין. או שעדיף שלא נראה…

 

הבגדים הגיעו מזמן אבל האומץ ללבוש אותם לא. לא ככה.
אבל זה מה שאני רוצה. נראלי.
אני רוצה ללבוש את הבגדים האלה? כן. אפילו מאוד. מאוד מאוד.
אז למה אני לא לובשת? כי אני פוחדת מהתגובה של החברות.
למה אני פוחדת? כי כל החיים שלי זה מה יחשבו. מה יגידו.
ומה איתי? איך אני ארגיש עם זה? זה יעשה לי טוב? אוף. לא יודעת.
כל הזמן ככה, עושה דיאלוגים עם עצמי. שואלת שאלות, עונה, ואז עונה הפוך, ואז זה כבר ממש הופך לוויכוח סוער. ואני מתעצבנת. על מי? עלי.
זהו, החלטתי. לא מזיז לי מה תגידו, העיקר שלי יהיה טוב. זה טוב? כרגע כן.

 

סך הכל היה בסדר, החברות לא כל כך הגיבו למעט כמה שעיקמו את האף. אבל בסדר, איך שבא להן.
וגם חלק שאלו למה לא באתי להתוועדות בשבת. אני? התוועדות? לא. כבר לא. לא בשבילי.

גדלתי קצת. עכשיו זה נכנס קצת יותר עמוק. אני צריכה להבין לאן אני הולכת, איפה הדרך שלי. כי אני לא רואה את עצמי בשומקום, כמו עכשיו.
לא יודעת מאיפה להתחיל. לחפש לשאול לברר. אוף. אולי אני אבודה וזהו.
בנתיים לוקחת את הזמן ולא מתקדמת לשום מקום. והשאלות רק עולות ומציפות יותר, הכעסים על השם מתגברים, המחשבות מציפות ואני בתוך מבול, כבר לא מוצאת את עצמי. נאבדתי. אני לא אני.

 

בום.
בלאגן מסביב לעולם, הקורונה מתפשטת, עשרות חולים, אחר כך מאות, אלפים, מליונים. אנשים מונשמים, מאושפזים, מתים.
תופעות לוואי, אין טעם אין ריח. מה קורה?.
יופי השם, באמת
עכשיו הבנתי.
לא אני לא הבנתי.
מה אתה רוצה?

זהו נשבר לי.
הלכתי.

שמרי במחברת

לא רשומה עדיין? הרשמי

עוד באותו נושא

האם מותר לשנות?

היי שאלה קצת מוזרה… איך בעצם אנחנו בתור נשים לומדות תורה? "כל המלמד את ביתו תורה כאילו לימדה תיפלות" וכתוב גם איפשהו שכן צריך ללמוד אבל רק חלק מההלכות… הבת של רש"י הניחה תפילין והזמנים השתנו,

כע אני דתייה

אני מזכירה לעצמי שבעצם אני גם דתייה. חרדית אפילו חב"ד. אבל בתכלס מזלזלת.

נמשכת להיות חרדית

אני חב"דניקית, ממשפחה שחזרה בתשובה. לומדת בחב"ד, טסה לרבי, ולומדת חסידות. כשאני נתקלת בנשים "מבחוץ" אני גאה במי שאני, ובמשפחתי. לחב"ד יש שם טוב בציבור הכללי. אבל הבעיה שלי היא שרוב הזמן אני מתביישת בכתר של

הוסיפי את התגובה שלך:

12 תגובות
  1. racheli הגב

    כמה כנות אלוקים.
    איזה מתנה ענקית יש לך.
    הכתיבה שלך לא מתאמצת להרשים אלא קלילה ופשוטה.
    איך שאהבתי.
    ומותק,
    טוב לך עכשיו? טוב לך עם הדרך שלך? את מרגישה שאת ממצה את עצמך?
    אם נוח לך תעני.
    אני אכנס לפה עוד כמה פעמים במהלך היום בעז"ה.

  2. בת עין הגב

    באמת את מישי חמודה!! לא הצלחתי להפסיק לקרוא, והיה חבל לי שנגמר, למרות שאני מסמיקה לומר לך אבל לא הזדהיתי… איזה אומץ זה ככה לפרוק את הלב.
    אבל תגידו, שאלה, אם עובר חודש עד שפוסט עולה, ובזמן הכתיבה היית סוערת ורותחת, עכשיו אחרי חודש זה אותו דבר? או שהפלוס הגדול הוא לראות איפה הייתי מונחת לפני חודש?…

  3. Human הגב

    וואו. כמה פשטות וכמה אמת.
    את מדהימה.

  4. גלים מתנפצים הגב

    אני באה איתך.

  5. תוכו רצוף אהבה הגב

    אחחח
    למה? למה אנחנו כאלה?
    למה אני לא יכולה להיות כמו הרבה מהחברות שלי, שהכל הולך להם בגיל הזה? למה רק לי יש שאלות ואתגרים??
    שונאת את הימים האלו שונאתתת!
    (סורי שהוצאתי את העצבים על הפוסט שלך, זה נובע מזה שכתבת כזה יפה 😉)

  6. אני הגב

    וועאוווווווו

  7. יפוש הגב

    אני אוהבת את הכתיבה שלך, ומחכה לשמוע שעכשיו יותר טוב 💗💗💗
    באמת שאני מחכה.

  8. רוצה לרצות הגב

    לא הולכים בלי לקרוא לי, ראי הוזהרת😉

  9. יהלום מלוטש💎 הגב

    אימאלה שאת מהממת
    אני ממש זוכרת את הפוסט הקודם שלך
    וואי אין לי מה להגיד לך.. קשה
    אבל את מהממת ואת תצליחי למצוא את הדרך שהכי מתאימה לך בעולם בעז"ה!
    💖💖

  10. חוי הגב

    מושלםםם איזה כתיבהה!!!
    תמשיכייי

  11. דיני הגב

    ואווו, אמאלה כתיבה מטורפת.
    פליזז כתבי המשך, אבל בתנאי, שהסוף הוא סוף טוב1
    בטוחה בזה יקירה*)

גלילה לראש העמוד

תודה על נדיבות ליבכם!

כיצד תרצו לתרום?