כיבוד הורים

ומה אם?…
רבקה פונה לצאת. השעה רק 8:30 בערב, אבל ההורים שלה מקפידים שהבנות לא יהיו מחוץ לבית בשעה כזאת. אבל היא, בשונה מהתגובה של רוב הבנות בגיל הזה, עושה את זה בשמחה. מבחינתה אין אופציה אחרת, והיא ב-א-מ-ת שמחה לעשות את מה שההורים אומרים. ברור, אין עוד אופציה, לא?…
החברות מסתכלות בהערכה. הכיבוד הורים שלה מדהים, איך היא מצליחה? ועוד בשמחה אמתית וכזאת גאווה… יפה.

יצאנו לים כמה חברות. בדרך התפתח דיון על כיבוד, הורים ומורים. טליה מדברת בלהט של בת-עשרה על כמה שחשוב שיהיה כבוד בסיסי, על ההרגשה הטובה שזה משאיר כשאת מכבדת מישהו באמת, מתוך רצון ולא מחויבות. הכל עניין של בגרות, היא טוענת. ומה מרגיש טוב יותר מלהגיש לאמא כוס קפה מתוך הערכה אמתית?

הכל יפה, הכל נכון וטוב.
אבל למה נצבט לה הלב?

היא מעריכה את רבקה על הכיבוד הורים היוצא-דופן שלה. שמחה בשביל טליה על ההרגשה הטובה ועל הכבוד שהיא רוחשת להורים שלה. אבל— היא אף פעם לא תזכה להרגיש את זה. לא נוח לה בבית. הקשר עם אבא ואמא לא משהו…

היא זכתה בשתי הורים מדהימים, שבאמת רוצים לעשות רק טוב. אבל מה לעשות שכן, בשונה מהסיפורים לא תמיד ההורים יודעים מה הכי טוב לילדים שלהם. ולא תמיד יש קשר חם, זורם ופתוח.

מתי היא זוכה לכבד הורים? רק עסוקה במריבות כל היום… תמיד מאכזבת, תמיד יוצאת חצופה. ותמיד הייתה כזאת.
הפלאפון הרוטט בידה מעיר אותה באחת מההרהורים. על הצג: אבא.

היא לוקחת נשימה עמוקה. אין לה כוח. רק אלוקים יודע כמה היא מרוקנת, ובדיוק היום… יכול להיות שאבא רק רוצה להעביר הודעה משמחת, או לשאול איך עבר היום. אבל עדיין קשה לה, כ"כ קשה לה לענות עכשיו, אם הכעס בפנים.

אין-לה-אנרגיה-לזה!!!

הפלאפון ממשיך לצלצל. עוד מעט והצלצול יגווע. היא כבר יודעת מה היא הולכת לעשות, מה שהיא עושה תמיד בסופו של דבר. היא קיבלה על עצמה.

היא לוקחת נשימה, ממלמלת בשקט "לשם מצוות כיבוד הורים" ועונה מהר בשניה האחרונה של הצלצול.

אבא רק שואל מתי היא תבוא הביתה, הוא ואמא רוצים לדבר איתה על משהו חשוב פנים מול פנים. היא מגלגלת עיניים ושואפת אוויר בשקט.

רק אלוקים יודע כמה היא שונאת את השיחות האלה, כמה אנרגיה זה לוקח ממנה. רק הוא יודע מאיפה היא שאבה את הכוח והאומץ כדי להגיד בסוף "בסדר".

ורק הוא יודע ויידע על כל ההתגברויות הקטנות, הויתורים, האומץ שהיא לוקחת בשביל לשאול, להתייעץ, לדעת שהיא עושה את הדבר הנכון בכל מה שקשור לקשר העדין ביניהם. רק הוא.

מזווית העין היא רואה את טליה ניגשת לאמא שלה. באיזה שמחה היא ניגשת, באיזו גאווה ורצון.
היא כמעט מקנאה, כשמכה בה ההבנה.

רבקה מכבדת הורים בלהגיע בזמן, וטליה מעריכה אותם מאד. אבל היא, היא מכבדת אותם בכל פעם שהיא עונה לטלפון. בכל ויתור, בכל שתיקה.

ורק הוא יכול למדוד את המאמץ של כל אחת. רק הוא יכול לדעת מה וכמה זה דורש מהן. ורק הוא גם ייתן את שכר 🙂
והלוואי, הלוואי שאני אזכור את זה תמיד. כי מה אנחנו יודעות על מה שעובר על הבן אדם מולנו?
לא אנחנו מחלקות את הציונים, ולא אנחנו קובעות מאמץ ושכר.
בואו ננסה להשאיר לו את העבודה. ולזכור תמיד להעריך ולהיות גאה בעצמך על כל מאמץ, ולא משנה כמה קטן הוא בעיני אחרים, כי רק את והוא יודעים 🙂