הלכת. ולא הספקנו לדבר.

מכתב לאיש שלא הכרתי
שלום לך.
מעולם לא נפגשנו. ובעולם הגלותי בו אני חיה, גם לא ניפגש. לא בטוחה שבתחיית המתים נדבר, אבל פגישה קטנה ולא רשמית אולי תקרה.
בהתחשב בכל הנ"ל, אני כותבת לך.
אתה סתם בן אדם שנקטף בדמי ימיו. לא אמור לעניין אותי. אמנם כל יהודי שנפטר, ועוד צעיר, זה עצוב מאוד. אבל בד"כ לא מדי שייך אלי…
אתה איכשהו כן.

ולא, לא התפללתי עלייך ברגעים האחרונים. לא ידעתי כשעברת מן העולם. אין לי כל קשר משפחתי אליך, וכמדובר לעיל, גם לא נפגשתי איתך.

אבל עדיין, בדרך לא דרך, נקשרו חיי במותך. ומי שהיית (או מי שאני חושבת שהיית), השפיע עלי מאוד.
יש שיאמרו יותר מדי, יש שיאמרו לא מספיק. אני אומרת תנו לי לחיות ולזרום.

*

למדתי ממך לפתוח את הראש. הכרתי תורות וחסידויות חדשות. קראתי, ראיתי, ושמעתי, תכנים מדהימים בזכותך. תודה.
גרמתי ל גם להרבה צער. הרבה יותר מדי. בכיתי עליך המון. על הילדים שלך. על החיים שהיו להם, ושיהיו…

זהותך הלא ממש ידועה לי, היוותה חידה ואף מקור לחרדה. האם טוב לאלמנתך? אין היא מתגעגעת בכל פסע? והרי אין להשוות בין נישואין לאהבת נעורים צעירה וראשונה, לבין נישואין לאדם מבוגר, למוד סבל ונסיונות, בעל חלומות פרטיים, שאיפות משלו וחיים שלמים לפנייה…

אשתך לשעבר, הייתה רגילה לחיים משותפים מהזן החזק ביותר. הכל הכל משותף. התחלתם יחד את החיים.. לא הכרתם דבר אחר.
והיא נזרקה לשם, בעל כורחה. לעולם שבו אין מי שיטפל לה בבנק ואין מי שידבר עם פקידים. אין מי שיעשה ביטוח, ואפילו עזרה בפיזור הילדים, אין.

ואז, היא נכנסה לחיים חדשים. עם אדם מקסים שכבר חווה את העולם שנים רבות. שמכיר את החיים מכל הכיוונים. שגדול ממנה, בראש, בגיל, ובשנות רווקות…

אדם, שגם אם ינסה מאוד, לעולם לא יוכל להיות לה אותה זוגיות טרייה.
שניהם כבר היו מבוגרים, מבינים.

*

אם בפעם הראשונה, איתך, היה זה שידוך בדרגה גבוהה, הרי שהפעם שניהם ניהלו את העסק. אולי זה נשמע מפתה, אך בעיניי זה מלחיץ ומאיים. איך זה בעיני אשתך לשעבר? (נקודה מעוררת פחד למחשבה: האם היא גם אשתך לעתיד?)

בכיתי עליה. בכיתי על השלושה שהשארת פה. בכיתי על חבריך. בכיתי על הוריך. על אחיותך ואחיך. וגם, גם בכיתי עליך.

כי, אני יודעת, טוב לך למעלה, מלא נחת וקרבת אלוקים אמיתית. אבל, אתה לא זוכה להיות עם הילדים בגידולם. התינוקת קוראת אבא, ולא מתכוונת אליך.. העולם אט אט שוכח ממך. מקיומך. או שלא, אני מקווה שלא… צורת פטירתך הייתה טראגית. אין יותר טראגי מזה… ועוד צעקת, וביקשת עזרה. ואף אחד לא היה שם להציל אותך.

ובסוף, כמה אירוני, דווקא אתה, שלא ניצלת, נמצא במקום הטוב ביותר. ואנו, שחיינו לנו שלל, חולמים לפעמים על היום בו לא נינצל.
אינני יודעת מדוע פניתי אליך במכתב הזה. לא תיכננתי לו תוכן, וגם לא היה לי משהו חשוב לומר. אני פשוט רוצה, שתדע שאני קיימת. קיימת בעולם הזה.

ושתדע שנכנסת לי לחיים, למרות ובגלל מיתתך.
מקווה שיש לך נחת מהשהות המשותפת והקשר שלי עם ילדיך. ומתפללת לעילוי נשמתך.
בתקווה שבקרוב נזכה ל'ויקיצו וירננו שוכני עפר' ותיפגש עם היהלומים שלך (ואולי גם איתי, בקטנה, מהצד).
על החתום, ליבי.