זה רק נעליים!!/29

הלם.

הרוצה בטוב

לפרק הקודם

 

הנסיעה עברה עליהם בדממה.

ברוריה הרגישה שהיא צריכה את השקט הזה, את הניקוי. נפתלי מצידו שמר על שתיקה, מכיר את הרגעים האלו שלה שכמעט תמיד מתעוררים לה כשהם נוסעים לירושלים. איכשהו.
השמש כבר היתה במערב ושלחה קרניים ורדרדות על האמירים, מלטפת אותם בזוהרה הרך, האצילי.
מבטה של ברוריה היה מהופנט, שואבת חום אל ליבה העמוס, מנסה להרגיע את מצפונה שייסר אותה לאחרונה דרך קבע. פניה היו מהורהרות משהו.

"אתה חושב שהן מסתדרות שם עם ברוך?" היא שברה את השתיקה רק בהתחלת העליות אל העיר הקדושה. מבטה ריפרף על המכוניות מסביב.
נפתלי בלע את רוקו. "אני חושב שכן. ביקשתי מדסי שתיקח גם אחריות" הוא אמר בשקט, כמעט בלחש.
"תודה נפתלי" פניה של ברוריה אורו "טוב שלך היא עוד מקשיבה" אמרה באנחה דקה.
"גם לך היא עוד תקשיב ברוריה" נפתלי השתדל לנחם, לנסוך כח. כח שהולך ומתדלדל.
"אני לא יודעת." היא נשפה ארוכות, עוצמת עיניים.
"יהיה טוב ברוריה" נפתלי אמרה לאט, הברה אחרי הברה.
היא נאנחה וחזרה להתבונן בנוף המתחלף, ממלאת את ישותה בטללי שמש כתמתמים ותכולים, באור.
"ברוריה" נפתלי קרא לה פתאום.
"אהה?" היא שאלה, בוהה.
"הטלפון שלך מצלצל"
"מה? אהה" היא התנערה, קולטת לפתע את הצליל הדק. כנראה שהיא עדיין לא התרגלה לצלצול החדש ששמה, אחרי שהקודם נמאס עליה כליל.
היא הביטה בצג, מותחת שפה.
"מי זה?" נפתלי שאל בשקט, מרוכז בכביש.
"המחנכת של דסי" היא אמרה בקול חלול, והצלצול המלא והעשיר הדגיש את זה.
"את רוצה להרים?" הוא התעניין ברכות.
"לא. אבל ארים. אני אצטרך להתמודד עם זה מתי שהוא" היא אמרה בחצי אנחה חצי חיוך.

הצלצול נדם. היא נאנחה עמוקות "אחזור אליה. אני מעדיפה לסיים עם זה" חיוניות ננסכה בקולה ונפתלי חייך לעצמו, שמח לשמוע אותה חוזרת לעצמה קצת. "קשה לי יותר עם האי וודאות הזו לגבי דסי שהכל איתה גם ככה לא וודאי"
"רק תשימי על רמקול, אשמח גם לשמוע"
"תודה נפתלי. זה יעזור לי"
היא נכנסה לשיחות שלא נענו, חוזרת למורה וייספיש.
"הלו" קולה הנעים של המורה השתפך מהפומית.
"שלום" ברוריה ענתה לאחר רגע, עוצמת את עינייה.
"שלום גברת ליבובסקי, מה שלומך?" הקול שאל אותה בהתענינות כנה ועוטפת שעד היום חשה לעומתה זלזול והיום התמסרה אליה, אבל רק לרגע אחד. לא יותר.
"בסדר ב"ה" היא ענתה, נשימתה רטטה.
"יופי. ומה שלום הבן?" המורה שאלה אותה בחיוך שנשמע דרך הטלפון.
"עם גבס בבית" היא קיצרה. לא חושבת שהיא צריכה לגולל את כל קורות הארבעה ימים האחרונים.
"לא פשוט" המורה וייספיש אמרה בהשתתפות, "אני מפריעה עכשיו או שאפשר לשוחח איתך כמה דקות?" ברוריה צחקה לעצמה. אם היא חזרה אליה סימן שהיא יכולה, לא? בעצם לא. גם אם היתה עכשיו בשיא המקלחות בבית היא היתה חוזרת אליה, מתוחה מהבאות.
ברוריה נשמה עמוק ושחררה, "אפשר"
נפתלי סימן לה. היא הנהנה. "גם בעלי פה מקשיב אם זה בסדר" היא שאלה רק לשם הנימוס, חצי קובעת עובדה.
"אין שום בעיה גברת ליבובסקי" המורה וויספיש אישרה והמשיכה בעדינות, "רציתי לשאול מתי נוכל להיפגש? מאוד חשוב לנו שתגיעו למרות המורכבות".
נפתלי העיף אל ברוריה מבט קצר וחזר להתמקד בכביש. ברוריה נשכה שפה, מנסה להפיג את הלחץ ואי הנעימות.
"מתי תרצו?" ברוריה שאלה בקול עצור, רק רוצה שהשיחה הזו תיגמר.
"מצדנו אפילו מחר. שעה שתיים עשרה תתאים לכם?" המורה שאלה בהתעניינות רכה וברוריה הודתה על כך בליבה.
נפתלי הנהן. "כן, זה מתאים לנו" ברוריה השיבה.
"טוב מאוד" אעדכן את המנהלת והיועצת." המורה וייספיש אמרה ברצינות "שמחתי לראות את דסי היום בכיתה"
"גם אנחנו שמחנו שהיא הלכה" נפתלי השיב וקולו הגברי מילא את הקו. "אנחנו מודים לכם על שימת הלב והרגישות"
"תודה לכם על הנכונות, זה לא מובן מאליו. המשך ערב נעים"
השיחה נותקה, הקולות נדמו וכתיפה של ברוריה שחו.
"אני מעריך אותך על האומץ" נפתלי אמר אחרי דקת דומיה.
"תודה. מקווה שגם אעריך את עצמי".

 

הם עלו במדרגות לאט, נפתלי נרגש מהפגישה עם כל אחיו, מהדסה הבכורה ועד רבקה הזוצי"ת שהתחתנה לפני פחות משנה.
"נכנס?" הוא שאל את ברוריה כשהגיעו אל הדלת.
היא הנהנה, אוספת את עצמה לכדי משהו שדומה לה, קצת פחות שבורה וסדוקה.
שתי דפיקות ונפתלי פתח את הדלת.
"ברוכים הבאים" אבא שלו עמד שם, קורן, מהנהן לקראתם.
"ברוכים הנמצאים" נפתלי השיב בראש מורכן. ברוריה הנידה בראשה.
"בואו תכנסו. הגברים במרפסת והנשים בסלון" דבורי שקטנה מנפתלי רק בשנה וחצי הופיעה עם חיוך מתבונן.
"דבורי. איזה כבוד לפגוש אותך. גם שמואל הגיע?"
"לא" קולה הפך מעט מאוכזב, רק מעט. "יש לו פגישה דחופה בתלמוד תורה עם הורים. אולי הוא יגיע יותר מאוחר"
"נקווה" זוויות פיו של נפתלי התרוממו מעט באהדה, "איפה אמא?"
"היא במטבח, מסיימת להכין עוגת שמרים" מבטה של דבורי הפך מבודח.
נפתלי הביט בברוריה ונענע בראשו. אמא שלו פשוט לא מסוגלת לא לארח את כולם.

"אתם מדברים עלי מה?" דינה, אמו של נפתלי הופיעה פתאום מהמטבח.
"אמא! מה שלומך?" נפתלי ניגש לאמו. היא משכה אותו לנשיקה וחיבוק עוטף. הוא נבוך.
"ברוריה. אני שמחה כל כך לראות אותך" היא עטפה גם אותה בחיבוק חזק וברוריה התמסרה אליו. אפילו עם אמא שלה היא לא מתחבקת וגם עם חמותה רק לעיתים רחוקות. לא נעים לה להטריח.
"התגעגעתי אליכם. אתם צריכים לבוא יותר" דינה אמרה אחרי שסקרה אותם מכף רגל ועד ראש.
"נשתדל בלי נדר. אני אמור לטוס בשבוע הבא אז אני לא בטוח שיסתדר"
"את מוזמנת לבוא עם הילדים גם בלי נפתלי, אם מתאים לך כמובן"
ברוריה חייכה. "בע"ה."

"יופי יופי. רגע, אתם עדיין לא שתיתם." דינה קלטה פתאום, נחרדת. אחרי שלושים וחמש שניות שניהם היו כבר במטבח עם כוסות מים ביד ופרוסת עוגת שמרים חמה.
"תודה אמא. התגעגעתי לעוגות שלך"
"בשמחה נפתלי. בשמחה."
"שלום שלום לך" רבקה, אחותו הצעירה של נפתלי נכנסה פתאום גם.
"אוהו, רבקה!" הוא קרה לעברה. "אז מה איתך?"
"זו לא שיחה על רגל אחת. חכה אחרי שכולם ילכו נדבר"
נפתלי הרים גבה. רבקה החזירה לו פרצוף תמים. הוא צחק.
"נלך לסלון לארגן?" רבקה הציעה לברוריה בקלילות.
"כדאי" ברוריה הנהנה.
נפתלי נשאר עם אימו במטבח והן פנו לסלון. "שלום מינדי" ברוריה חייכה.
"ברוריה! איזה כיף שבאתם!" מינדי שמטה את הכוסות שאחזה ובאה עד אליה.
"כן, ב"ה, שרי הגיעה?"
"כן, היא עורכת את השולחן במרפסת."
זווית עינה של ברוריה עלו מעלה בחיוך. שרי הטובה. היא כזו שתקנית ועדינה עד שהרגישה שהיא לא מכירה אותה באמת. רק העריכה אותה כל כך. מתאימה לגמרי לעקיבא העדין.
"ברוריה?" נפתלי קרא לה פתאום.
היא הסתובבה לכיוונו.
"אני קופץ לתחנה להביא את אלחנן"
"בסדר גמור" היא אישרה, שמחה שאמר לה לפני שיצא. זה לא היה נעים אם היתה מחפשת אותו והוא לא היה.

"ברוכים הבאים!" שוב שמעה את ישראל חמיה ואחרי שתי דקות ראתה את הדסה, האחות הבכורה של נפתלי עם בעלה אברהם.
"הדסה.כמה טוב שבסוף היה לכם זמן להגיע" דבורי קראה לקראתה מקצה הסלון.
"כן. ב"ה" הדסה התיישבה על הספה בנינוחות.
"מה שלום ציבי?" מינדי שאלה בהתעניינות, מתיישבת ליד הדסה.
"ציבי ב"ה מרגישה מצויין. הם זוג כזה חמוד" היא התמוגגה.
"טוב לשמוע" מינדי שמחה וברוריה שבדיוק סיימה את עריכת השולחן קלטה פתאום שהפעם הקודמת שבה כל המשפחה נפגשה היתה בחתונה של ציבי של הדסה לפני חצי שנה. הזמן רץ מהר.

היא הוציאה את הפלאפון שלה, מסתכלת אם הילדים התקשרו.
כלום. הכל שקט. כנראה שמיכל ודסי משתלטות שם על המצב. או לפחות ככה היא מקווה. היא כל כך מקווה גם שמחר הכל ילך חלק בבית ספר של דסי, מתפללת בשקט שלא תגלה דברים שיחסלו את שהתאמצה לבנות בשבוע האחרון.
"ברוריה, בואי שבי איתנו" קולה של חמותה חדר לתודעתה והיא קלטה שהיא עדיין עומדת ליד השולחן.
היא התיישבה על יד רבקה ושרי התיישבה בצידה השני, מחייכת אליה במאור פנים. ברוריה החזירה חיוך, יודעת שזו הדרך של שרי לומר שלום.

 

היא שמחה כל כך לפגוש את כולן. והמתכונת של רק זוגות היטיבה איתה הפעם.
הדלת נפתחה ואלחנן, השני מהאחים, נכנס וחנה חצי שניה אחריו.
"מזל טוב אמא" הוא אמר בפניו הרציניות.
"תודה אלחנן. רוץ תגיד לאבא שהגעת. הוא כבר דאג" דינה זרזה אותו והזמינה את חנה לשבת איתן.
ברוריה החליפה מבט עם נפתלי שנכנס אחרי דקה. איזה טוב לב נפתלי. כמה היא מעריכה אותו.
"מזל טוב ברוריה, שמעתי שאחיין שלך נהיה חתן" דבורי קראה אליה, מנערת אותה מהשרעפים.
"כן, ב"ה"
"וואו, אז איפה החתונה תהיה?" זו מִינדי עם קולה הגבוה.
"כנראה בבני ברק, שתי המשפחות משם"
"וואו, כל המשפחה שלך בבני ברק, נכון?" הדסה שאלה בעניין.
ברוריה הנהנה.
"כל הכבוד לך שאת מצליחה לשרוד רחוק כל כך הרבה שנים! אני גרה עשרים דקות מאמא שלי וכל כך קשה לי" המשיכה מינדי, אשתו של מרדכי שהיה גדול מרבקה בחמש שנים.

"גם חנה ואלחנן גרים רחוק, איך אתם באמת חוזרים חנה?" דבורי פנתה כעת אל חנה.
"אנחנו ישנים פה אצל ההורים ונחזור מחר בעזרת השם" חנה ענתה בשקט, מהורהרת.
"זה באמת קשה כשאין רכב, כל הכבוד שהגעתם. רחלי שומרת שם על החבורה?" רבקה החמיאה ושאלה, כמו מציירת מול פניה את משפחתו של אלחנן.
ברוריה ראתה את חנה מהנהנת כלאחר יד. לא מרוכזת.
"את רוצה מים?" ברוריה שאלה את חנה בעדינות והיא הנהנה קלות, בוהה בנקודה מעל ראשה של רבקה.
ברוריה קמה, יצקה מהקנקן אל הכוס מים בטעמים והגישה לחנה.
"תודה" היא אמרה אחרי רגע קצר. כאילו באיחור כזה.

השיחה המשיכה בענייני חתונות וילדים וברוריה שהשתדלה להיות חלק ממנה לא הצליחה להעתיק את מבטה מחנה. היא היתה כל כך שונה מחנה שראתה בחנוכה. כאילו תהומות של כאב ועצבות נפערו בעיניה וקמטים זעירים נחרצו בזוויות פיה, כמו מעידים על חורים שחורים של כאב.
"כן? לי היו המון בחילות בחודש השלישי. כמעט הקאתי מול התלמידות" ברוריה קלטה פתאום את רבקה משתפת, מניחה יד על ביטנה ההריונית ומחייכת בחולמניות. היא צריכה יותר להקשיב. היא לא רוצה לצאת המוזרה.
'ברוריה, תרגעי. פה זה לא הבית שלך. אם תהיי קצת לא מרוכזת אף אחד לא יעשה מזה עניין' היא הרגיעה את עצמה וחזרה להתבונן בחנה, מאזינה בחצי אוזן לשיחה המשיכה להתנהל.
"תמיד זה ככה הריון ראשון, תופסים את כל הצרות" מינדי טענה. ברוריה נטתה שלא להסכים איתה, למרות שהריונות היו ממנה והלאה בכל מקרה.
"אני מקווה שלציבי יהיה יותר קל ממני כי לי גם היו הריונות קשים" הדסה השתתפה.

לפתע ברוריה הבחינה בחנה קמה עם הטלפון שלה, יוצאת אל המטבח וסוגרת את הדלת אחריה. הרעש שהדלת הקימה תפסה את תשומת ליבן של כל הבנות והן כמו נאנחו בהתאמה.
"קרה משהו?" ברוריה מצמצה, תוהה בקול.
"מסכנה" מנדי פלטה לאחר רגע.
"לא פשוט. ממש לא פשוט" דבורי הנהנה ונענעה בראשה בעצב.
"רואים שכואב לה. זה ממש קשה" רבקה הוסיפה בכאב.. הדסה הנהנה ושרי זעה באי נוחות.
"מישהי יכולה להסביר לי מה קורה פה?" ברוריה ביקשה. גבותיה התעגלו.
"לא שמעת?" רבקה תמהה.
"מה לא שמעתי?" שאלה, זהירה.
"ואולי זה היתרון בלגור רחוק. מוסיף דעת מוסיף מכאוב" הדסה הביטה על ברוריה במבט רחמני משהו.
"אתן יכולות לדבר ברור?"
"לא שמעת על לאה שלהם?" דבורי לבשה ארשת רצינית. לוקחת אליה את האחריות.
"מה קרה ללאה?" היא פלטה באינסטינקט. איך דסי לא סיפרה לה אם קרה משהו. כאילו היא מספרת לה משהו בכלל.
"לאה ירדה מהדרך ברוריה" דבורי הנמיכה את קולה.
עיניה של ברוריה נפערו.
לאה. לאה שדסי שלה נפגשה איתה בחודשיים האחרונים.
המילים נתקעו לה כמו סכין בלב. היא חשבה שהיא עומדת להתעלף. היא לא עומדת בזה אלוקים.
"לאה של אלחנן??" היא הזדעקה כעבור רגע, מנסה לנער ממנה את המידע הבלתי נתפס.
כולן הנהנו בעצב. היא חיפשה נואשות את חמותה בעיניה. היא לא היתה בסלון. לאן היא נעלמה? למה היא לא מוחה?
רקותיה הלמו בכאב וכל החדר הסתחרר סביבה במחול שדים. דסי שלה. לאה. דסי. לאה. דסי. לאה. דסי. לאה. דסי. לאה.
שמותיהן התערבלו לה בראש לעיסה חמה ודביקה, מסמאות את עיניה. "אתן בטוחות??"
"כן" דבורי איכשהו הגיעה עד אליה והניחה יד מנחמת על כתיפה, כמו מבינה את הסערה, רק שהיא לא הבינה כלום. ברוריה טלטלה את ראשה ופניה החווירו.

החרם על מיכל, ההתחמקות של דסי, השקית התמידית, הקול המשונה של לאה בטלפון כשענתה לה פעם, ההתנהגות המוזרה של דסי. המבט העצוב של חנה. הכל התחבר לה לתצרף אחד גדול ומסובך, גורם לתחושת קבס לעלות במעלה גרונה.
"גם אני לא האמנתי בהתחלה" רבקה ניסתה לנחם את ברוריה אבל היא אפילו לא שמעה אותה.
"קחי מים ברוריה" שרי הושיטה לה כוס מלאה וברוריה קיבלה אותה בתודה.
"מאיפה שמעתן על זה?" היא התנשפה.
"מימנדי. מינדי נסעה לאחותה לאשקלון וראתה שם את לאה לבושה כמו…"
ברוריה טילטלה את ראשה שנית. בבקשה שהכל זה רק חלום. בבקשה אלוקים.
אבל זה לא היה חלום. היא ידעה את זה. הכל היה מוחשי מידי. הספה, הכיסאות, האוכל הדיבורים. הכל. אז מה זה אם זה לא חלום? זו לא יכולה להיות המציאות. פשוט לא.
"כן. חשבתי בהתחלה שאני מדמיינת. הגעתי לאחותי כולי מבוהלת ורצתי ישר למרדכי וסיפרתי לו. הוא התקשר לאלחנן והתברר לי שלא טעיתי בזיהוי"
"אז למה לא סיפרתם כלום?" שאלה נואשות. לא מאמינה שזה קרה לה. שזה קורה להם.
"אלחנן בקושי הודה בפני מרדכי. הוא ממש ביקש שלא נספר למי שלא יודע ואני כבר הספקתי לספר לחצי משפחה…" והם לא היו מהחצי הזה. כמה טוב.
"כל הכבוד להם שהם ככה ממשיכים לחיות ולא להתפרק. זה לא מובן מאליו." רבקה אמרה פתאום אחרי שתיקה ארוכה.
"נכון. כשאחת מהבנות בכיתה שלי ירדה מהדרך ההורים שלה התגרשו בסוף בעקבות זה" מנדי שיתפה.
דוק של אבל עמד באוויר, חוסם לברוריה את קנה הנשימה, מתווסף לסחרחורת שסובבה את החדר סביבה כמו בקרוסלה.
כעס הציף אותה פתאום. על עצמה שהיתה כל כך תמימה ועיוורת. על דסי ששיקרה כל הזמן ועשתה הכל מאחורי הגב שלה. ושל נפתלי. על אלחנן וחנה שלא סיפרו ועל מינדי שבחרה דווקא לה לא לספר.
"את בסדר?" שרי שאלה אותה כמעט בלחש.
ברוריה בכלל לא שמעה אותה. הכעס סתם את אוזניה.
היא קמה. לא מסוגלת להמשיך לשבת כאילו
לא קרה כלום. היא חייבת שקט ועכשיו. היא פנתה למטבח ופתחה את הדלת בדחיפה.

"חנה??"

שמרי במחברת

לא רשומה עדיין? הרשמי

עוד באותו נושא:

יש לנו קשר טוב

השאלה שלי קצת מוזרה. אבל ב"ה. הכול אנונימי:) אז ככה: יש לי קשר טוב עם אמא שלי. נכון לא נשמע בעיה?? זהו, שזה כן. כי אני מרגישה חריגה. ומוזרה. בכל הספרים וגם המציאות שאני רואה רק

הוסיפי את התגובה שלך:

23 תגובות
  1. עמית הגב

    יוהוווו
    כמה חיכיתייי
    תודההה!!
    זהו אפשר להתחיל לקרוא😂❤️

  2. אייס קפה הגב

    יאוווו אמאלה

  3. כתב סתרים הגב

    זה לא רק נעליים😉
    זה סיפור מרתק שאני עוקבת אחריו ומחכה לכל פרק שעולה!
    הרוצה בטוב- אני ממש אוהבת את הכתיבה שלך ואת הסיפור בכללי🥰

  4. בתו המנגינה🎵🎻 הגב

    כמה שאני אוהבת אתזהההה

  5. חובבת מושבעת הגב

    מ ט ו ר ף
    ואי מחכה כבר לשיחה בביתספר של דסיייי
    זה הולך להיות מעניייןןן:)
    תותחית אחת הרוצה בטוב!😘
    ולגמרי מסכימה עם כתב סתרים

  6. משקפיים ירוקות🕶 הגב

    אמאאאאאלהההההה
    דדייייי פליז שברוריה לא תעשה משו מתוך כעס

  7. פרפר הגב

    ישש הרוצה טובב
    רק לזה נכנסתי🤩
    דיי אני חייבת את ההמשך.
    נורא מעניין אותי לדעת מה תהיה התגובה של ברוריה לדסי.
    מחכהה

  8. מקליד/ה... הגב

    איזה כיף לקרוא!
    כמה שבהתחלה לא סבלתי את ברוריה, עכשיו אני כבר יותר מבינה ומרחמת עליה…
    מחכה כבר להמשך!

    • הרוצה בטוב הגב

      גם אני בהתחלה לא אהבתי יותר מידי את ברוריה אבל הבנתי שהיא בסך הכל בנאדם, ולמזלנו אדם שתפס את עצמו.

  9. רוצה לרצות הגב

    את משתפרת בזמן האחרון עם הקצב חח
    פרק יפה מאוד

  10. במבי הגב

    אני מריחה צרות מקילומטרים.
    בבקשה, רק תגידי לי שברוריה לא תיקח את התפקיד של השוטר הרע ותצרח על דסי, תשלחי את נפתלי שידבר איתה. טוב?

    בטח עכשיו היא הולכת לדבר עם חנה שיחת נפש של שעות🤪 סתם ניחוש מסכן.

    נ.ב.
    אני לא בטוחה שאני זוכרת נכון, אבל בפרק שעבר לא כתבת שהם נוסעים לכותל?

    • הרוצה בטוב הגב

      נו נו, יש לך חוש ריח דיי טוב. רק שרני עדיין מתלבטת מה לעשות באמת. אמממ לא שעות🤣 זה היה לי קשוח לכתוב את זה אני ממש בהתחלה.
      ולא, היה כתוב שהם נוסעים ליומולדת של אמא שלו

  11. טיל שיוט🚀 הגב

    מתי יוצא חלק הבא???
    שנים לא יצאא

גלילה לראש העמוד

תודה על נדיבות ליבכם!

כיצד תרצו לתרום?