זה רק נעליים!!/25

מיון. מיון. למיין. כל מיני.

הרוצה בטוב

לפרק הקודם

 

האמבולנס זלג אל תוך שער החניון לאמבולנסים. הרכב חנה והפרמדיק פתח את הדלת.

מגיש העזרה הראשונה שישב על הספסל ליד נפתלי רכן לברוך. "עכשיו ניקח אותך למיון ברוך, בסדר?"
ברוך הנהן בחזקה ויבבת כאב נפלטה מפיו.
ליבו של נפתלי התכווץ. טוב שהוא אמר לברוריה שהוא יסע עם ברוך באמבולנס ושהיא תגיע ברכב, היא לא היתה עומדת בלחץ הזה.
הפרמדיקים הורידו את האלונקה מהאמבולנס בזהירות ונפתלי ירד אחריהם, כושל בצעדיו.
"אל תדאג אבא, יהיה בסדר. זה לא נראה חבלה מסובכת" אחד מלבושי הלבן עם הסמל האדום ניסה לעודד אותו, אבל לא כל כך הצליח. הוא לא אוהב בתי רפואה. תמיד היתה לו סלידה מהסטריליות, מהשקט ומהפחד והחשש שתמיד לפתו אותו שם. אולי הם נבעו מאי הוודאות שאפף כל פינה בקירות הלבנים של המרכז הרפואי.
הכניסה למיון היתה פשוטה. שום דבר גרנדיוזי לא חיכה לנפתלי בכניסה. זה פשוט היה מיון.
אחד הפרמדיקים פנה לקבלה לפתוח תיק, השניים האחרים הרימו את ברוך בזהירות והעבירו את לכיסא גלגלים. וזהו. הם נכנסו למיון ילדים.

 

"שלום" אח במדים לבן ירוק פנה אליהם בחיוך. נפתלי בחן את התג שלו.
"אני רמי הדר." הוא חייך אל נפתלי ואז פנה לברוך "מה שלומך? שמעתי שעשית תאונה קטנה מה?" הוא קרץ לו בטוב לב.
ברוך הביט עליו בחצי חיוך אבל פניו התעוותו בכאב. הוא חשק שיניים.
"אז בואו נמלא פרטים." הוא הוביל אותם לדלפק האחיות ונעמד מאחוריו.
"ברוך לבובסקי?" רמי החל לירות שאלות על נפתלי. מקווה לא לסחוב אותם זמן רב מידי בפרוצדורות.
"כן"
"גיל?" הוא לא הרים עיניו מהמחשב.
"עשר"
"מה אתה בשביל ברוך?" הוא נעץ בנפתלי מבט ארוך.
"אבא שלו" הוא ענה בחיוך חושש. הלוואי שלא היה צריך להיות כאן.
"אוקי. אפשר את תעודת הזהות שלך בבקשה?" רמי אמר מדודות, מתאים את בקשתו לידו שנשלחה קדימה לקבל את התעודה הכחולה.
"כן בוודאי" נפתלי מישש את כיס החליפה. היא לא שם. הוא בדק בכיס הימני של המכנסיים. לא שם. איפה היא? הוא זוכר שהוא דחף אותה לאחד הכיסים לפני שיצא מהבית ורץ לרכב. הוא הכניס יד לכיס השמאלי. לא שם. איפה היא?
הוא ראה את האח ממתין בשקט, ידו הונחה על הדלפק. לא נעים. כיס של החולצה אולי? הוא שלח יד מהירה לכיס הלבן שלו. היא שם. הוא שיחרר אוויר. ב"ה.
"הנה" הוא הושיט אותה.
"מעולה" האח פתח והקליד כמה דברים במחשב.
"נפתלי?" הוא בירר בדרך אגב.
"כן"

רמי הנהן. כתב עוד כמה מילים והושיט את תעודת הזהות חזרה. נפתלי נתן מבט מעודד לברוך שעצם עיניים בכאב.
"יש לברוך מחלות רקע? תרופות שהוא נוטל באופן קבוע? " האח שאל בקולו הנעים.
"לא ב"ה" נפתלי ענה, שמח בכך. מוצא אור בכל האנדרלמוסיה שהקיפה את ישותו.
"אלרגיה לתרופות?"
"לא שידוע לנו"
"אוקי." הוא הנהן.
"איך זה קרה?"
נפתלי פתח זוג עיניים מבולבלות. "אני לא יודע. זה קרה בבית הספר ולא הספקתי לשאול"
"אני מבין." הוא תקתק במקלדת.

"אז יש חבלה ברגל ימין. איפה כואב לך?" רמי עקף את העמדה ופנה כעת לברוך.
"פה למטה" ברוך אמר בלחש והראה לו על שוק רגלו הימנית.
רמי התבונן בריכוז, "אפשר להרים?" הוא הצביע על המכנס הכחול. ברוך הנהן ורמי קיפל את הבד בזהירות מרבית.
"אחח" ברוך נשך שפה וקריאת הכאב שלו צימררה את נפתלי.
"סליחה. זה כואב לך מאוד?"
"כן" ברוך ענה בציוץ קטן, כמעט בלתי נשמע.
"כמה מאחד עד עשר?"
"שש שבע" ברוך לחש בקושי.
רמי החליף מבט עם נפתלי. הרגל התחילה להתנפח. בדו"ח נכתב שהרגל לא התנפחה כמעט אך עתה היא כמעט היתה כפולה מהרגל השניה. זה לא מצא חן בעיניו.
"טוב. בואו תשבו ונעשה קצת בדיקות." הוא סימן להם ללכת לעבר הצד הימני של העמדה.

רמי נעלם מעיניי נפתלי שגלגל את כיסאו של ברוך למקום שאח סימן ונעמד שם לידו בכבדות. אחרי רגע הוא ראה את רמי חוזר עם מד לחץ דם.
"בוא רק נשים את זה קודם" הוא הראה לברוך את היָדוֹן השקוף. רמי כרך את הצמיד סביב ידו הימנית של ברוך וסגר.
"זהו. עכשיו נבדוק סימנים" האח הגבוה קיפל את השרוול השמאלי של חולצתו של ברוך, השחיל את המד, סגר, ולחץ על כפתור ההפעלה.
שרוול לחץ הדם התהדק סביב זרועו של ברוך ודמעות של כאב ביצבצו מעיניו. בדיקת לחץ דם לא כואבת כל כך בדרך כלל אבל כנראה שהשילוב של הרגל הפצועה והבדיקה הכניעו את הילד הגדול שלא בוכה 'כי זה תינוקי'. ליבו של נפתלי התכווץ שוב. כנראה שממש כואב לו.
השרוול הרפה רמי הסתכל על התוצאות. לחץ דם מאה עשרים ודופק שמונים. הוא נשף בהקלה סמויה.
"הכל תקין" הוא אמר לנפתלי תוך כדי שהוריד את שרוול הבדיקה מידו של בן העשר. הוא גם מדד לברוך חום כפי הנדרש. שלושים ושש חמש. תקין.
"עכשיו ניקח בדיקת דם, זה רק קצת יכאב" הוא הבטיח בחיוך מכיל ונפתלי הקפיד להסיט את עיניו מהמחזה.
"אחח" ברוך פלט בכאב כשהמחט של הוונפלון הוכנסה לווריד בזרועו השמאלית.
"כבר גומרים. אני רק שם מדבקה וזהו" רמי הסביר בנחת, רגיל לתגובה.

 

"טוב." רמי סידר לברוך את השרוול שקצת כיסה את הברנולה, "אתם יכולים לשבת. כבר נקרא לכם שהאורטופד יתפנה" הוא התרחק אל תוך דלפק האחיות, מקבל ילד בן שלוש שהגיעה למיון ילדים.
ילדים.

 

"איך אתה מרגיש ברוך?" נפתלי שאל בזהירות והגיש לברוך כוס מים קרים שהביא מהקולר.
"כואבת לי הרגל" ברוך עיוות את פניו, בֵרך ולגם מעט מן המים. מעט מדי.
"כבר נלך לרופא" נפתלי השתדל להרגיע, גם את עצמו, ולקח את הכוס מברוך שהושיט לו אותה בחזרה.
אחות צעירה התקרבה אליהם. "לבובסקי?"
"כן" נפתלי מיהר לענות.
"הבאתי לברוך משכך כאבים" היא הסבירה לנפתלי. הוא הנהן בשקט.
"ברוך נכון?" היא שאלה בחיוך מעודד.
ברוך הניע את ראשו לאות הן.
"הנה" היא הגישה לו כוס קטנה עם נוזל שקוף.
ברוך לקח את הכוס בשקט ונפתלי הידק שפתיים. כנראה שהוא באמת צריך את זה אם הוא אפילו לא מנסה להתנגד, כי ברוך הוא משונאי התרופות הגדולים ביותר בבית שלהם.
"תשתה את זה, זה יעזור לכאב להרגע".
ברוך בלע את האקמול בכניעה ואפילו לא עיווה את פניו בגועל כשם שתמיד עשה. כאב לו.
"כל הכבוד לך!" האחות החמיאה לו. "כבר תכנסו לאורטופד מר לבובסקי"
"תודה לך"
האחות חייכה ועברה לממתין נוסף שקרא בזעקת כאב.

 

"נפתלי?"
"מה?" הוא הוא הרים את ראשו וקפץ בבהלה "אהה ברוריה, זו את"
"כן." היא אמרה בגבות מעוגלות. "סליחה שלקח לי הרבה זמן פשוט נשארתי לסדר שם כמה דברים עם התלמוד תורה." היא התנצלה והעבירה מבט סוקר ולחוץ על הטריאז'.
"זה בסדר" הוא השתדל להישאר רגוע. משהו בפניה הטריד אותו "קיבלו אותנו, פתחו תיק והכל. עכשיו מחכים לאורטופד" אמר מדודות.
"הבנתי" היא אמרה ושחררה נשיפה עייפה, מתפללת שהיום הזה יעבור בקלות.
"ברוך מה איתך?" היא התיישבה במושב ליד הכיסא גלגלים שלו, לא לפני שהיא נישקה אותו על המצח.
"כואב לי אמא" הוא אמר בחולשה ורעד עבר בו. ליבה החסיר פעימה.
"נתנו לו משכך כאבים?" היא חקרה, מתחילה להבין שהיא צריכה לקחת אחריות ולא לשקוע במסכנות שלה. היא יודעת כמה נפתלי שונא בתי רפואה, הוא בקושי בא לבקר אותה אחרי שילדה.
"כן, לפני כמה דקות. נקווה שישפיע בקרוב." נפתלי השיח, מודאג מברוך וברוריה גם יחד.
"קרה משהו בתלמוד תורה?" הוא שאל את ברוריה בלחש, ניסה לגשש אחר סיבת הטירדה הלא מוסברת שהעיבה על פניה.
"לא משהו מיוחד נפתלי. רק-"

רמי התקרב אליהם. הם ימשיכו את השיחה בפעם אחרת.
"האורטופד התפנה עבורכם." הוא בישר בחיוך מכיל, "שמאלה פה במסדרון, ימינה, ואז בדלת השלישית. ד"ר בר" זה היה התדריך. תדריך גברי במיוחד.
"תודה רבה" נפתלי הודה לו וקם, לקח את הכיסא גלגלים והחל ללכת, ברוריה לצידו.
הם פנו שמאלה במסדרון כנדרש, עברו על פני חמש דלתות ואז הפניה ימינה הגיעה. הם פנו, ובדלת השלישית אכן חיכה להם ד"ר בר.
נפתלי דפק קלות על הדלת שהיתה פתוחה למחצה."שלום?"
"וברכה" ד"ר בר ענה בידידותיות.
"אנחנו ליבובסקי"
"אהה מעולה. באו שבו ונבדוק את ברוך" הוא החווה לעבר שתי הכיסאות שניצבו מול שולחן העבודה שלו.
"הוא עטה את המסכה הכירורגית על פיו ואפו, משך שתי כפפות כחולות מהקופסא שהיתה על השולחן המשרדי והלביש אותן במיומנות.

"שלום ברוך" הוא פנה אל בן העשר הרזה שכסא הגלגלים גרם לו להראות אף קטן יותר ממה שהוא באמת.
"שלום" ברוך החזיר בשקט.
"איך אתה מרגיש?" הוא ירד לברוך , מדבר איתו בגובה העיניים.
"בסדר. הרגל פחות כואבת"
"יופי. אני שמח לשמוע." הוא חייך בטוב לב. "אני יכול?" הוא שאל את ברוך על הרגל.
"כן" קטן וכמעט בלתי נשמע. ברוריה ונפתלי עצרו את נשימתם.
הרופא התבונן ברגל ונגע מעט. "איך זה קרה?" הוא פנה לנפתלי וברוריה.
"ילד דחף אותו בסוף המדרגות בבית הספר והוא נפל" ברוריה עדכנה, גם את את נפתלי. הלוואי שזה היה באמת כל הסיפור, שזה היתה רק טעות של ילד. אחרי שיחה קצרה עם המלמד התברר לה שזה היה קצת יותר מטעות, או יותר נכון זה היה מכוון.
"אני מבין" הוא נגע שוב בעדינות. זעקה נפלטה מפיו של ברוך.
"כואב?"
"מאוד" ברוך הנהן חזק חזק.
"טוב," הוא התרומם והחל להסיר את הכפפות. "זה לא נראה לי שבר מסובך אבל בכל מקרה צריך לעשות צילום לרגל" הוא התיישב מולם. "תפנו חזרה למיון ותמתינו בתור לצילום. אני מקווה שלא תצטרכו לחכות הרבה זמן." הכפפות הושלכו לפח הלבן שנח לצד השולחן. "נחכה לתוצאות. יקראו לכם אלי" הוא תקתק במחשב. נפתלי כבר כמעט לא יכל לסבול את הקול המונוטוני המרגיז הזה.
"תודה דוקטור" ברוריה אמרה בחיוך קצת מעושה והביטה בנפתלי שהחל לקום.
"בשמחה. רפואה שלמה ברוך" הוא איחל בנעימות ונופף לברוך הכאוב לשלום.

 

התור לצילום לרוע מזלם היה ארוך ולפניהם עוד היו רבים. ברוריה ונפתלי נחתו על ספסל ההמתנה בכבדות. הם צריכים הרבה הרבה סבלנות. כנראה שהאקמול השפיע על ברוך כי אחרי כמה דקות כשברוריה הביטה בו היא ראתה את אשמורות עיניו עצומות ושמעה את נשימותיו השקטות.
"אני מקווה שזה לא משהו מסובך, אין לי כח לזה עכשיו" ברוריה פלטה בנשיפה ארוכה.
"אני מבין אותך. אני גם מקווה. אבל גם אם חס וחלילה כן, אז אנחנו נתמודד עם זה ברוריה. הקב"ה שולח לנו את הכוחות המתאימים בדיוק." הוא שוב איכשהו עבר לצד התומך וברוריה לנתמך למרות שהיא החליטה להיות החזקה. איך זה קורה לה? זה לא יפה מצידה להעמיס עליו, גם ככה קשה לו להיות פה.
"תודה נפתלי שאתה פה איתי. מה הייתי עושה אם זה היה קורה לפני שבוע? אני לא רוצה לחשוב על זה אפילו" היא אמרה בכל זאת והתכוונה לכל מילה שהגתה.
נפתלי צחק. "באמת לא כדאי שתחשבי על זה. תנוחי." הוא חייך אליה וקרץ.
"אני אנסה." היא כמו הבטיחה בשובבות מדומה. והיא ניסתה. באמת שניסתה וגם כמעט הצליחה להירדם רק שזה לא כל כך הלך לה. הטלפון שלה צילצל. שוב.
היא נאנחה עמוקות. נמאס לה לגמרי לשמוע את הצלצול שלו. היא גמרה אומר בליבה שמחר היא תחליף אותו למשהו אחר, מרענן מעט.

 

"הלו" היא ענתה ביובש.
"שלום" קול נעים ענה לה. "זו המורה וייספיש. אתם מגיעים? אנחנו פה מחכים"
עיניה של ברוריה התרחבו וליבה קפא. היא הסתכלה על השעון. השעה היתה אחת עשרה וחצי והפגישה בבית הספר של דסי היתה אמורה להתחיל באחת עשרה. איזה בושות! היא שכחה בכלל מהפגישה עם המנהלת וכנראה שגם נפתלי. אם רק היתה זוכרת היתה מתקשרת לבטל את הפגישה ולא מותירה אותם להתייבש. איזה בושות.
"המורה, אנחנו לא נוכל להגיע. אני כל כך מתנצלת פשוט הבן שלנו שבר את הרגל ואנחנו פה איתו במיון." היא לא הזכירה ששכחו, פשוט התחמקה מדברים מבישים. זה כבר פעם שניה שהיא עושה את זה היום.
"וואו, שתהיה לו רפואה שלמה!" המורה איחלה מיד. קולה רעד קצת. "אני כל כך מתנצלת שאני מפריעה. נדבר אחר כך בע"ה ונתאם זמן חדש" אלישבע הבטיחה וברוריה עקמה שפה בתסכול. הבטחה מלבבת. רק על זה היא חולמת כל היום- לקבוע פגישה חדשה עם ההנהלה.
"תודה המורה." היא השתדלה להישאר מנומסת למרות שלגמרי נמאס לה מכל הקשור לשיחות טלפון עם אנשים.
"בטח בטח. אתם צריכים עזרה כלשהי?" המורה התעניינה.
"לא. ב"ה מסתדרים" ברוריה ניסתה כבר לסיים, "רק אשמח אם תוכלי להגיד על זה לדסי ובתיה שיקחו את נחום מהמעון."
"אין בעיה גברת ליבובסקי. אנחנו כולנו פה מאחלים לו החלמה מהירה."
"תודה" היא ניתקה, מנסה 'לחזור' לנוח. עד הצילום.

 

הצילום ב"ה עבר בקלות. ברוך ישב עכשיו ואכל צ'יפס קראנצ' שנפתלי קנה באחת מהמכונות שהיו בכניסה לבית הרפואה. כשהיא שמעה את המחיר של החבילה היא פערה זוג עיניים אבל היא שמחה שהם יכולים להרשות את זה לעצמם בלי לחשוב על חשבון הבנק.
ברוריה קיוותה שלא הולך לקרות עוד שום דבר חריג כי היא לא עמדה בעומס.

 

הדבר החריג קרה אחרי חמש דקות. הטלפון צלצל. או בעצם, זה לא היה חריג בכלל.
היא העיפה מבט על נפתלי וראתה את עיניו נעצמות. הוא באמת לא הספיק להשלים כל כך שעות שינה הפעם. הוא נחת ישר לקלחת הרותחת של הבית. היא תענה.
"שלום"
"וברכה. גברת ליבובסקי?" קול רציני פרץ מהנייד שלה באימתניות.
"כן." היא ענתה בחזרה, מלבישה על עצמה את קולה התקיף כמו תמיד מול קולות שכאלו.
"שלום. זו המורה מרים אנגלמן. אני מלמדת משנה את ביתך מיכל" הקול היה מלא חשיבות.
ברוריה בלעה את רוקה. "נעים מאוד" או יותר נכון, לא נעים בכלל. "במה אוכל לעזור?" היא העדיפה להיות הנותנת, להיות בעמדת יתרון למרות ואולי בגלל שלא היה לה טיפת כח לשיחה הזו, או לשום שיחה בכלל כמו שכבר הצהירה אחרי השיחה עם המורה וייספיש.
"מיכל בזמן האחרון לא שותפה בשיעורי משנה. היא רוב הזמן מציירת והציונים של המבחנים שלה בהתאם. אני מקווה שראית אותם."
ברוריה אחזה את ראשה. מיכל מציירת? טוב לדעת שזה תחום שמעניין אותה. כאב ראש החל להכביד עליה. אין לה זמן אליו עכשיו. היא לפחות ידעה שהיא במקום הנכון להתעלף.
איזה מחשבות מוזרות רצות לה בראש, היא חייבת להתרכז אם היא לא רוצה לעשות לעצמה עוד בושות היום.

"מיכל לא הביאה הביתה אף מבחן במשנה בחודשים האחרונים, אני לא יודעת על מה המורה מדברת" היא אמרה בשקט וחשה איך ענן סמיך מתחיל להתהוות בראשה.
"מה זאת אומרת? אני ביקשתי ממנה להחתים אתכם על המבחן והיא החזירה לי אותו חתום." המורה אנגלמן היתה נשמעת כאילו לקחו לה את כל האוויר לנשימה. הטון המכובד שבו דיברה הפך המום.
ברוריה נשמה עמוק, מנסה להצליל את מחשבותיה. היא מדברת על מיכל שלה? היא הרגישה שהיא לא עומדת בזה יותר.
שיעול חנוּק מחץ את ראותיה ללא רחמים. מיכלי שיקרה? זה לא יכול להיות.
"אני מבינה שמה שקורה הוא בעיה שעכשיו גיליתי. אשתדל לשוחח איתה על הנושא בזמן הקרוב" היא מדדה את מילותיה במשורה בזהירות מקסימלית.

"אני מקווה שגם תעשי ולא רק תשתדלי" המורה החזירה לה בטון מתנשא משהו כמו מוכיח אותה על אימהותה הגרועה.
"המורה אנגלמן, אני מבינה את חומרת העניין ואני אדבר עם מיכל בע"ה פשוט כרגע אני במיון" היא ניסתה להציל את כבודה ואת כבודה של מיכל. הענן בראשה הסמיך ומשום מה היא חשה כתלמידה נזופה.
"אהה אז למה לא אמרת?! לא הייתי מפריעה לך" המורה הכבודה נחרדה ומיהרה להתנצל. ברוריה שהכירה את סגנון האנשים האלו ידעה היטב שזה שקר גמור. היא היתה דורשת ממנה לדבר גם במצב הזה ועוד מוסיפה עליה מילים משוננות שהיו מנסרות את ליבה התשוש.
"רפואה שלמה" היא שמעה את המורה אנגלמן מאחלת לה.
"תודה. שיהיה לך יום טוב." היא לחצה על הכפתור האדום וכמה שיותר מהר.

 

כמות שיחות הטלפון היום עשו לה בחילה. כמה דברים על הראש ביום אחד… החתונה של יהודה, הפגישה על דסי שהתבטלה וצריך לקבוע מחדש, הרגל של ברוך והגילוי שגם עם המחנך שלו צריך לערוך שיחה רצינית, ועכשיו גם מיכל.
מה גרם למיכל לזייף את החתימה שלה? היא חייבת לטפל בהכל כל כך בדחיפות.

"ברוריה, את בסדר?" היא שמעה את קולו של נפתלי במטושטש. תוחשת קבס עלתה בה וגרונה החל לכואב.
"ברוריה?" היא שמעה שוב את קולו קורא אבל לא הצליחה לענות.
היא הקיאה.

שמרי במחברת

לא רשומה עדיין? הרשמי

עוד באותו נושא:

יש לנו קשר טוב

השאלה שלי קצת מוזרה. אבל ב"ה. הכול אנונימי:) אז ככה: יש לי קשר טוב עם אמא שלי. נכון לא נשמע בעיה?? זהו, שזה כן. כי אני מרגישה חריגה. ומוזרה. בכל הספרים וגם המציאות שאני רואה רק

בין החוט למחט.

רק אני יודעת עד כמה אני לא מה שהם חושבים.. כמה שנפלתי ואני כל כך מלוכלכת מבפנים..

געגוע

מתגעגעת לימים טובים יותר. ימים, בהם הייתי חזקה מול העולם הגדול. חזקה, מוכשרת בהכל

הוסיפי את התגובה שלך:

37 תגובות
  1. שליחה הגב

    ראיתי את הכותרת בדף הבית נדלקו לי העיינים.

  2. יחי אדונינו הגב

    ואי מלה זמן לא יצא פרק… חיקיתי לזה! פרק ממש יפה רק שלא היה קטעים אם דסי בחלק הזה…. אבל בכל זאת מהממםם!! את כותבת מטורףף!
    ופליז תעלי את הפרק הבה יותר מהר!! ושהיה שם את הפגישה אם המורה של דסי כברררר:) אני מחקה לזה מלה זמן!!
    תודהההה!!!

    • הרוצה בטוב הגב

      באמת מלא זמן לא יצא פרק… בע"ה בפרק הבא יהיה את דסי.
      ואני עדיין צריכה לכתוב את הפרק הבא, לא יודעת כמה זמן יקח לי.
      תודה לך😊

  3. ללוש🎀 הגב

    יאא סוף סוףף 🤩🤩
    פרק מושלםםםם!!!!!

  4. Harry הגב

    וואו, איזה פרק יפה!
    המון זמן לא עלה פרק מהבלוג שלך, כיף סוף-סוף לקבל.
    ארוך, ארוך, אבל שווה כל כך.
    כתיבה מהממת, כמו תמיד!

  5. .. הגב

    פרק מושלםםם
    סופסוף הוא יצאא

  6. חרמש הירח הגב

    וואו יפהפה ומותח
    ברמות
    וואו

  7. -- הגב

    הווו שהחיינו וקיימנו והגייענו לזמן הזה!!
    סוף סוף יצא עוד פרק.
    ייבשת אותנו.
    כל שבוע מחפשות ומחפשות אם יצא עוד פרק, וכלום. נאדה.
    תתחילי להעלות את זה בתדירות יותר גבוהה למה זה מידי יפה.
    וגם את צריכה לפצות על שלא עלה מלא זמן פרקים..
    אז כל יום תוציאי עוד פרק, טוב?😆

    • הרוצה בטוב הגב

      אהם אהם. דורשת בלי להזדהות?😉
      סתם. תאמיני לי שרציתי לכתוב ופשוט לא יכולתי, פיזית.
      מקווה שיהיה לי מוזה לכתוב.

  8. הגיגית הגב

    או אה שהחיינו
    פרק יפה! ומסתבך:)

  9. #משבצת הגב

    סוף סוף.
    כיף לקרוא🙃

  10. רוצה עוד.-. הגב

    כנללל אפשר גם לקבל?

    • הרוצה בטוב הגב

      חחחח
      אפשר בקצב שלי. עדיף איכות מאשר כמות. זו דעתי. במיוחד שאם זה לא איכותי זה לא בכלל, לדעתי. (כלומר זה אומר שאני לא יודעת מה גיבבתי בפרק חח)

  11. עמית הגב

    אמאלהההה
    כמה חיכיתי לזהההה
    עדיין לא קראתי,
    רצה לקרואא
    בטוחה שזה יהיה מושלם🥰

  12. פרפר הגב

    הרוצה בטוב!!
    אין לך מושג כמה חיכיתי!!!
    פרק מהמם!
    אהבתי את ההתפתחות החדשה עם מיכל, ואת הסוף.
    תודה על הפרק, את מתכוונת לשלוח עכשיו כל שבוע?🙏

  13. קו ארוך הגב

    אווו,חיכתי לזה.
    פרק יפיפה😇

    • הרוצה בטוב הגב

      היי. לא מכירה את השם שלך. או שזה שם חד"פ? 🤔
      בכל מקרה נעים להכיר. (מקווה שאני לא עושה לעצמי פדיחות עם הזיכרון אחרי קורונה שלי)
      תודה רבה לך😊

  14. כל מה שיש לי הגב

    ישש סופסוף

  15. . הגב

    חזרתת🙃 התגעגעתי

  16. במבי הגב

    וואי, הרוצה בטוב. שולחת לך את געגועי הלגמרי כנים לסיפור. סוף סוף יש המשך, מתחת אותנו מלא זמן.
    ראיתי את הכותרת, נכנסתי ישר לקרוא. מדהים, אין לי מה לומר.
    פשוט… מאוד אהבתי שברוריה מתפרקת, ומיכל מתחילה גם כן לזייף.
    אגב, ביררת את כל הפרטים על המיון? למה זה נראה לי מאוד מדויק, ואני אוהבת שלא מזלזלים באינטלגנציה של הקוראים 🙂
    בקיצור, את פשוט אלופה. תעלי את הפרק הבא מהר (בתחנונים. יום כיפור וזה, אל תשיבי את פני ריקם).

    • הרוצה בטוב הגב

      במבי. קבילתי את געגועייך הכנים. ברוריה כבר מפורקת מלאן זמן אבל היא בהחלט עולה מדרגה. ומיכל מתוקה.
      בגשק לאגבך, השתדלתי לברר. אומר לך את האמת שלא ביררתי עד הסוף הסוף חלק מהפרטים כמו למשל איזה משכך כאבים נותנים וכזה.
      אבל חוץ מזה, ביררתי ואחר כך הלכתי לשם לבדוק מקרוב מידי. פעמיים הייתי במיון וגם התאשפזתי באחת הפעמים ככה שהיה לי נסיון עצמי🤦🏻‍♀️ זו חלק מהסיבה שלא כתבתי…
      ותחקרתי את אח שלי שעובד במיון😜

      ואני מקווה לא להשיב את פנייך ריקם אך ני לא אתחייב. אני אעשה את זה בקצב שלי😊
      תודה שהגבת במבי❤

      • במבי הגב

        הו וואה אז עשית מחקר, אין עלייך. זה נותן יותר אמון בספר, ובכלל כתבת את זה כזה מדויק. הרגשתי שכואב לי בשביל ברוך…
        אל תתחייבי, תשתדלי💕
        ובשמחה.

  17. חרמש הירח הגב

    הרוצה בטוב!!
    זאת באמת את??
    התגעגעתי💙

גלילה לראש העמוד

תודה על נדיבות ליבכם!

כיצד תרצו לתרום?