זה רק נעליים!!/16

תתמודדי לבד

הרוצה בטוב

לפרק הקודם

 

שמחה עלתה במדרגות לאט, מנסה לשמור על העליזות שהיתה באבריה אבל משהוא כמו השתלט עליה ומנע ממנה להרגיש את הקלילות שהיתה בה, הקושי. הקושי הזה שעוטף אותה בזרועותיו החונקות ולא נותן לה להשתחרר, שרק הלך וגבר עם כל יום שעבר.

היא נאנחה. תמיד כשהיתה מגיעה הביתה מצב רוחה היה משתפר פלאים גם אם באותו יום קרה לה דבר שהוציא אותה מדעתה ממש והכעיס אותה. הבית היה מחזיר אותה לשמחת חיים הרגילה שלה זו שהיתה ידועה אצלה. הריחות, האחים, קולות הצחוק והחיוך המאיר של אמא… געגוע עלה בה.

כמה זמן לא ראתה את אמא מחייכת… חודשַיים אולי, חודשַיים שלא ראתה אצל אמא אפילו לא צל צילו של חיוך. אמא היתה כל כך שקועה בעצב, ביגון, באבל וזה השפיע על כל הבית. ריחות בישול כבר לא היו, רוב האוכל היה קנוי ומספר המנות החמות שאכלה שמחה מאז הפטירה של ירוחם עלתה על זו שהיא אכלה כל חייה. אחיהּ בקושי היו בבית, הם העדיפו להיות אצל חברים ולשכוח מהמציאות העגומה אליה הושלכו של אמא שלא מתפקדת בכלל, בקושי אוכלת ובוהה כל היום בקירות הבית הלבנים. היא לא האשימה אותם אבל זה היה לה קשה הנתק הזה שהם יצרו מאמא או שאמא יצרה מהם או שגם וגם. קולות צחוק כמעט לא נשמעו בבית כי האווירה לא אפשרה את זה, היא היתה אפורה כזו, מלנכולית ומלאה בצער. עכשיו הבית מחזיר אותה לעצבות ולנטל של ניהול הבית ודווקא בית הספר גרם לה לשמחה, כמה אירוני.

אהה, היא נשפה בייאוש ונעמדה מול דלת ביתה החומה. השלט הוורוד עם הכיתוב הזהב של שם משפחתם, לוזון, היה נראה כזה… וורוד, אוּפוֹרי ולא רמז דבר על המתרחש בפנים. שמחה צחקה לעצמה במרירות, היה צריך להחליף את השלט לשלט אפור או לפחות את הכיתוב לצבע פחות עליז.
היא לקחה נשימה ארוכה ופתחה את הדלת, נכנסת לתוך הבית המבולגן והמלוכלך שתמיד היה מסודר ומתוקתק. כל חמשת אחיה שהיו בגיל בית ספר היו בבית בתנוחות כאלו ואחרות. צבי ונתנאל קראו ספר , יונה ועדי שיחקו והוסיפו לבלאגן ששרר והודיה ישבה ועשתה שיעורי לשם שינוי.
שמחה הניחה את תיקה בחדר בשקט, מנסה לא להפריע לכולם.

"שמחה!!" היא שמעה את עדי קוראת לה בשמחה ושניה אחר כך קפצה עליה וגרמה לשמחה לחוסר יציבות רִגעי.
"עדידוש" היא חייכה במאמץ מתגברת על הרגשות שאחזו בה. כמה שהיא מרחמת על עדי על זה שהיא עוברת את כל הטלטלה הזו של אמא לא מתפקדת ומדוכאת, היא בסך הכל בכיתה א'…
"שמחה," פניה של עדי השתנו באחת נהיות עצובות ודאוגות, "יש לנו מסיבת אותיות בעוד שבוע ביום שני," היא בלעה את רוקה ושלפה ממקום עלום דף קצת מקומט שהודיע על האירוע, "את חושבת שאמא תבוא?" שאלה מצפה לתשובה שתעודד אותה.
שמחה נאנחה. "אני לא יודעת" ענתה בכנות וליבה נישבר שראתה את עיניה של עדי נכבות. שמחה קלטה פתאום שאמא לא נמצאת בבית. היא ליטפה את עדי ליטוף אחרון שהשתדל לנחם ופנתה לחיפוש כלומר, לבירור איפה אמא נמצאת.
"הודיה, איפה אמא?" שאלה מוטרדת אחרי שחיפשה בכל פינות הבית. אמא לא יצאה מהבית מאז השיבעה חוץ מהאזכרה של החודש, לאיפה היא נעלמה בדיוק היום?
הודיה הרימה את ראשה מהמחברות "היא הלכה עם אבא" ענתה לקונית וחזרה למחברות שהיו יותר לא כּתוּבוֹת מאשר כּתוּבוֹת.
"לאן?" שאלה שמחה בחשש.
"מאיפה אני אמורה לדעת?" הודיה משכה בכתפה בזעם חסר סבלני.
"אבא היה פה?" שאלה שמחה למרות הזעם המתגבר של אחותה שנראה על פי שרירי פניה שהכווצו.
"רוצה להפסיק לשגע אותי? אני מנסה לעשות פה שיעורי בית אחרי שהמורה בלום צרחה עלי שאם אני לא אעשה שיעורי היא תעביר את זה לטיפול המחנכת שלי" צעקה בעצבים ועיניה היו מתריסות. עכשיו שמחה הבינה למה הודיה יושבת עם המחברות שלה במקום לקרוא ספר או לטייל עם חברה…
"מתנצלת, לא רציתי להפריע." המורה בלום הזו עיצבנה את שמחה גם כשהיתה בח' בדומה למורה למדעים עכשיו, המורה גולד.
הודיה החזירה לה בפרצוף זועף.

שמחה נאנחה, למה היא צריכה להיות גם האמא של הילדים האלה? לא מספיק זה שהיא אחותם הגדולה? האחריות הכבידה עליה. היא רצתה לברוח, לצאת מהבית כמו שכל האחים שלה עשו אבל היא ידעה שהבית יקרוס בלעדיה וזה הדבר האחרון שרצתה שֶיקְרה.
כדי להוכיח לעצמה כמה שהיא אחראית לשלמות הבית הזה היא הלכה למטבח והחלה לבשל פסטה עם רוטב אדום פשוט והכניסה שניצל תירס לתנור. ארוחה לא בריאה המיוחד אבל עדיפה על כל החטיפים שכולם יאכלו אם לא תכין צהריים שהיו בזמן האחרון בבית שלהם בשפע. בינתיים בזמן שהכל התבשל היא החליטה שהיא חייבת לנקות קצת את המטבח כי הוא היה נראה מתחת לכל ביקורת. ערמות של כלים בכיור, שאריות על השיש, אוכל זרוק על הרצפה ומה לא… טוב שלא היו מקקים מתים וזו גם מעלה כי אם היא היתה צריכה לפנות אותם היא היתה מקיאה.

פתאום היא נזכרה שצריך לקחת את אייל ונועה מהמסגרות והיא היתה, איך לומר… קצת עסוקה אז היא ביקשה מהודיה בקול הכי נעים שהיא הצליחה להפיק "הודיה, יש מצב שאת הולכת להביא את אייל ונועה? אני עסוקה פה…"
"עוד פעם את?" אמרה הודיה בזלזול. 'כן, עוד פעם אני' ענתה בליבה להודיה אבל לא העזה לומר את זה בקול.
"כן, מתנצלת, אני מנקה פה" אמרה מהססת משהו. למה היא מפחדת מאחותה הקטנה?
"טוב," הודיה ניכנעה "אבל כדאי לך שכשאני יחזור האוכל יהיה כבר מוכן." היא קמה ויצאה נעלמת בחדר המדרגות.

כשהודיה חזרה כולם כבר ישבו לאכול והיא ושני הקטנים הצטרפו.
"תודה שמחה" חייכה עדי עם שלל השיניים שנפלו לה. שמחה חייכה בחזרה ובדקה שכולם אוכלים ושלא חסר להם דבר. כמה זמן הם לא אכלו ארוחת צהריים נורמלית… מאז הפעם האחרונה שהיא הכינה אחת כזו היתה לפני שבוע וחצי כי היא לא הספיקה מרוב עומס של מטלות וגם בית הספר נגמר מאוחר הרבה פעמים.
כשהם סיימו לאכול מרץ חדש זרם בשמחה והיא הכריזה בתאטרליות "אנחנו היום מבריקים את הבית! מי מצטרף אלי?" שאלה משתמשת בכל כח השכנוע שלה ואז היא חשה את עצמה טיפשה. למה שהם ירצו לנקות בכלל? אבל הסתבר שהמרץ שלה הדביק אותם וכולם ללא יוצא מן הכלל נרתמו ליוזמה כולל את נועה בת השנתיים שהתנדבה לסדר את הלגו.
כל הבית רחש זימזומי פעילות ושמחה היתה מרוצה אבל היא החליטה שצריך קצת יותר אנרגיה אז היא הדליקה מוזיקה מקפיצה בטייפ מספיק בקול כדי שישמעו אותה גם בקצה השני של הבית. היא ראתה את עיניהם של כולם נדלקות בזיק של שמחה ותנועותיהם נעשו קלות יותר ורק הודיה כיווצה את שפתיה בכעס וידה התהדקה על הסמרטוט שאיתו ניקתה את השולחן הסלוני שלהם.

"מה קרה?" שאלה אותה שמחה בדרכה לחדר כביסה. היו לה שם ערמות על ערמות של כביסה שחיכתה לטיפולה כבר יומיים.
"את לא חושבת שזה מוגזם לשמוע מוזיקה ככה אחרי שדוד ירוחם נפטר?" הודיה שאלה בהתרסה ופניה האדימו מכעס עצור.
"לא, אין בזה בעיה הודיה אפילו אמא כבר לא באבל כי זה רק חודש" הסבירה את עצמה באופן חלקי משתדלת לשמור על יציבות קולה ועל רוגע מקסימלי. היא קיוותה שזה ישכנע את הודיה שעמדה בתנוחה תוקפנית קצת ואז כדי להוכיח את דבריה של הודיה שהמוזיקה עברה את הגבול הילדים התחילו לקפוץ ולנתר בכל רחבי הבית וגם קצת על הספות.
"אני הולכת לכבות את המוזיקה, זה ממש מוגזם" ירתה בזעם והחלה ללכת לכיוון הטייפ.
"עזבי אותם" שמחה תפסה את ידה של הודיה, מונעת ממנה לבצע את שרצתה "תני להם להנות ולשחרר אחרי כל החודשיים האלה שהם סבלו".

"אל תטיפי לי על סבל" אמרה בזלזול, הביטה בעיניה של שמחה בכעס ושמחה השתדלה להחזיר לה מבט יציב. הודיה השתחררה מאחיזתה של שמחה בכוח וכיבתה את המוזיקה.
"רדו מהספות מיד!" הודיה צעקה לעבר החבורה העליזה והם נרתעו ממבטה הרושף ומהפתאומיות בה המוזיקה כבתה. הם מיהרו לחזור לנקיון ולשקט הדכאוני שהיה בבית, מבכים בליבם על השבתת השמחה.
"הודיה, זה היה מעשה לא נכון" שמחה נעמדה מאחורי הודיה ואמרה את זה בקול שקט עד בילתי נשמע.
הודיה הסתובבה בחדות ואיבדה את עשתונותיה "את לא תגידי לי מה לעשות, הבנת?" צווחה בכל כוחה.
שמחה נאלמה דום. ההתנהגות הזו לא מתאימה להודיה. הלחץ הנפשי כנראה עשה בה שמות, התערובת של הבית ובית ספר יצרו מטען נפץ שהתפוצץ פה מולה בחזקה וזה הדאיג את שמחה.
"קרה משהו?" שאלה שמחה מנסה לעזור בקול רך ודואג, רחמני מעט.
"לא" ענתה הודיה חסרת אונים על סף בכי אחרי ההתנסות בפיצוץ מטען חבלה "לא קרה שום דבר" המשיכה להכחיש ואז סכר הדמעות נפתח ואיתו גם דלת הבית ושְׁנַיים נכנסו בה, אבא ואמא.
"מה קורה פה?" נבהל אליהו לוזון ורץ לעבר הודיה שהתיישבה על הספה ומיררה בבכי. הוא התיישב לידה ושלח פרצוף מאשים לעבר שמחה שעמדה שם נטועה על מקומה בהלם.

מירב לוזון הלכה יותר באטיות פניה חסרות הבעה כתמיד והיא פנתה לחדר, מתעלמת כרגיל מכל מה שקורה סביבה.
אליהו הניח יד רכה ומנחמת על כתפה של הודיה "שמחה מה קרה פה?" שאל בקול חמור ומאשים באחת ומבטו הפך מצמית.
דיבורה של שמחה נעתק. היא הניעה את שפתיה מנסה לומר שהיא לא התכוונה שזה מה שיקרה אבל היא פשוט לא הצליחה לדבר. הסיטואציה הזו של להיות האשמה לא היתה מוכרת לה. היא תמיד היתה האחראית, הבוגרת, לא הקטנה והקטנונית …

 

את ארוחת הערב שמחה בישלה עם דמעות בעינים. היה לה כל כך הרבה מוטיבציה להוציא קצת את הבית מהדיכאון הזה שריחף באוויר אבל הנסיון שלה נכשל כמעט לגמרי. אבא כל המשך אחר הצהריים הביט בה במבט מאוכזב, אמא כמובן היתה חסרת הבעה, הודיה התעלמה ממנה בהפגנתיות וכל שאר הילדים נישארו עם העינים הכבויות והמיואשות. טעם מר עלה בפיהּ וגרם לציפס שטיגנה להראות לה כמיותר. בשביל מה היא משקיעה כל כך בבית הזה? היא מפסידה בלויים עם חברות, היא מאחרת לבית הספר כי היא צריכה לארגן את כל האחים בבוקר והיא לא מספיקה ללמוד לאף מבחן כמעט. לְמה היא עושה את כל זה כשמה שהיא מקבלת בחזרה זה כעס וכעס ועוד קצת כעס, ולעיתים נדירות גם איזו מילת תודה קטנה מאבא? היא הרגישה כאילו מישהו סוטר לה בפנים אחרי שעשתה עבורו את כל מה שביקש. אבל למרות הכל, היא ידעה שהיא עושה את זה כי היא חייבת. כי אם גם היא תוותר לעצמה אז כל הבית יקרוס ואז אחיה יַחְווּ את המשבר הזה בצורה הרבה יותר קשה. אין ברירה. היא תחזיק מעמד והיא תשתוק ותקבל את המציאות כמו שהיא, כבר עבר זמן המשחקים בו היא יכולה להתחמק מאחריות.

אחרי ארוחת הערב שבה אפילו אמא תרמה את נוכחותה אבא קרא לה.
"שמחה," הוא שאל בקול חמור "תוכלי לבוא רגע? אני רוצה לדבר איתך." אמר בטון בעל משמעות שגרם לליבה של שמחה להאיץ את פעימותיו.
שמחה שהקריאה סיפור לנתנאל ויונה הכמעט תאומים קמה באטיות, סגרה את ספר וניגשה לאביהּ.

"שמחה," הוא החל כשהתיישבו בפינת אוכל של המטבח שהיתה מעוטרת בטביעות ידיים של קטשופ מארוחת הערב וקולו היה עייף ושברירי פתאום. "היה לי ממש חבל שככה את התנהגת להודיה. קשה לה לא פחות ממך" ציין בקול מוכיח וקצת מאוכזב.
"אני יודעת אבא. סליחה שציערתי אותך" התנצלה כמבוקש.
"סליחה תבקשי מהודיה לא ממני" אמר ביובש כאילו לא רצה שתבקש גם ממנו סליחה ושמחה קלטה היטב את התוכחה ופניה הסמיקו בבושה. היא הנהנה בראשה מתחייבת לבצע את שהוטל עליה, כמו תמיד והיא ידעה שבזה נסגר הדיון בנושא.

"אני רוצה לידע אותך בכמה דברים" אמר אבא אחרי רגע של מחשבה, אולי ניסה למצוא ניסוח נכון ואולי בכלל חשב להתחרט מכוונתו לשתף אותה. כך או כך ההתלבטות ניכרה על כל תו בפניו.
"אני ואמא הלכנו היום לכמה בדיקות. אנחנו מקווים שיהיה בסדר בע"ה" הוא עצר רגע, מחכה לאישורה של שמחה שהוא יכול להמשיך ומשזה הגיע המשיך בשקט "אני ואמא יוצאים עוד יומיים לנופש כדי להתאוורר קצת מהאווירה ומכל מה שקרה" הוא עצר שנית נותן לשמחה לעכל את הדברים המעט קשים לעיכול. הוא קיווה שהיא תבין את הצורך שלהם ולא תכעס על זה שהם משאירים אותה לבד במערכה לכמה ימים. הוא ידע היטב כמה קשה לה אבל בגלל אופיה החזק סבר שהיא תשרוד את הנטל.
שמחה הביטה בו במבט בוגר ומבין "אז בגלל זה כעסת כל כך על מה שקרה היום?" היא שאלה כמעט בלחש.
"כן, את תצטרכי להיות רוב הזמן עם הילדים וכדאי שתהיי ביחסים טובים עם הודיה בשבוע הזה"
"אני מבינה" אז אמא כנראה לא תוכל ללכת למסיבת אותיות של עדי כי היא פשוט לא תהיה באזור בכלל.
"טוב מאוד." החמיא לה בקול רציני מתכוון לכל מילה. "דודה מלכה תבוא לעזור לך כמה שתוכל אבל רוב הזמן זה זה יהיה אַת עם הילדים." הוא השתדל לתת לה תמונת מצב ברורה כדי שלא יהיו לה הפתעות.
"אני מבינה" אמרה שוב עם המבט הבוגר שלה. היא ידעה שהיא תעשה את זה על הצד הטוב ביותר והיא תשתדל בעצמה לאוורר את הבית גם פיזית וגם אווירתית למרות ובגלל מה שהיה היום אבל רק דבר אחד הפריע לה.

"אבא," היא החלה בקול מהסס. היא חששה שהוא יכעס עליה שוב, "תוכל לדבר עם הודיה גם? אני חוששת שהיא…" שמחה לא מצאה מילה מתאימה שתבטא את מה שרצתה לומר בלי לפגוע באחותה ומבלי לצאת עם עוד נזיפה מאביה התשוּש ממרדף החיים.
"שהיא מה?" בירר אבא ופניו נעשו חשדניים פתאום.
"שהיא לא תיתן לי לשנות את האווירה ה… ה… הזו" אמרה לבסוף וקפצה את שפתיה מתחרטת על זה שהתחילה עם זה בכלל. היה מוטב לו היתה שותקת אבל את הנעשה אין להשיב.
אליהו צחק בתערומת מהולה בהפתעה ואז פניו הרצינו "שמחה," הוא לא חייך כשדיבר "אני מבקש ממך לא לחדור לחייהם של האחים שלך. את לא אמא של הודיה" הוא הדגיש "את רק אחותה ואת חייבת לכבד את הרצונות שלה" קולו היה שקט ומתרה. שמחה ידעה שאם תיכשל במשימתה אבא יהיה מאוכזב והוא יכעס מאוד מאוד.
שמחה השפילה את עיניה בכניעה, אבא צודק והיא ידעה את זה. היא תנסה לשמור על רוגע ולא לעצבן ולהתערב להודיה אבל הבעיה היא שהודיה מתוחה כקפיץ וכל מילה שלה יכולה לפגוע בה גם בלי ששמחה תחוש בזה כלל.

אבא שלח בה מבט אחרון, קם ויצא מהמטבח משאיר את שמחה להתמודד עם המציאות שקבע לה.

שמרי במחברת

לא רשומה עדיין? הרשמי

עוד באותו נושא:

יש לנו קשר טוב

השאלה שלי קצת מוזרה. אבל ב"ה. הכול אנונימי:) אז ככה: יש לי קשר טוב עם אמא שלי. נכון לא נשמע בעיה?? זהו, שזה כן. כי אני מרגישה חריגה. ומוזרה. בכל הספרים וגם המציאות שאני רואה רק

יתום ואלמנה-

כולם מחובקים, כולם מחייכים. ואיש אחד. במרכז התמונה. האב של המשפחה

הוסיפי את התגובה שלך:

23 תגובות
  1. ******** הגב

    למה אין עדיין תגית של 'זה רק נעליים'?

  2. שולינקה הגב

    הרוצה בטוב! אני חייבת אבל חייבת לומר לך. כל פעם שעולה פרק של רק נעליי ם אני קוראת אותו בשקיקה! את לא מבנה איזה יפההה וכל פעם אני שוכחת לכתוב לך. הכי הכי אני אוהבת את הקטעים עם לאה. ירידה מהדרך וזה… אולי תעשי שהיא מתחתנת עם מישו? כאילו איזה קאצ' בסיפור!
    בקיצור זה מושלםםםםםםםםםםםםםם ב
    באמת! מחכה לעוד מלאאאא
    את אלופה
    כותבת מושששש
    אוןהבת שוניקה

  3. . הגב

    אוף אני עצבנית
    שמחה אמורה לספר לאבא שלה מה קרה ולא להיכנע
    ואת כותבת מהמםם
    הקטע הזה קצת הרבה הציק לי

  4. מיש הגב

    חחח פרק הזוי בתוכן, כן?
    הכתיבה עצמה מהממת, מתחברת לכל נקודה בסיפור שזה מדהיםם

  5. הגיגית הגב

    אני כועסת על האבא הזה
    מסכנה שמחה הזאת

  6. אניוואן הגב

    איזה חלשת אופי, כמו איזה כלבלב.. 'כן אבא כן הודיה סליחה מה שתרצו צודקים טעיתי כן כן מצטערת'
    האמת שנראה שהזדהית עם מה שכתבת.(הגיוני?!)

    • הרוצה בטוב הגב

      חשבתי על מה שכתבת ולא, אין לה אופי חלש לדעתי אבל הוא גם לא חזק במיוחד. יש המשפט בפרק שכתוב 'היא תחזיק מעמד והיא תשתוק ותקבל את המציאות כמו שהיא, כבר עבר זמן המשחקים בו היא יכולה להתחמק מאחריות.' מקווה שזה מסביר לך.
      וטנקס לך כל התגובה אניוואן!

  7. חלוק נחל הגב

    אבאלה. זה היה פשוט יפה.

  8. ילדה הגב

    אוףף אוףף אמאלה מסכנה שמחה
    איזה מדהימה היאאא
    מה אני הייתי עושה במקומה??!!!
    תקשיבי הרוצה בטוב את מוכשרתתת ואני לא אפסיק להגיד לך את זה!!
    את מדהימה זה מרגש ומהמם!! אני מרותקת
    והתיאורים שלך מרתקים ויפים! גורמים לי לחייך ולהיות עצובה גם יחד 😉

  9. פטל הגב

    וואו הרוצה בטוב, את מדהימה!
    אני עדיין בהלם מהפרק. את כותבת ככ חי ומושך! נדירה!!
    מרגישה שאני ממש נמצאת בסיטואציה 🙂
    לדעתי זה הוולוג בין היפים, אז תמשיכי פעם בשבוע לפחות, ואל תאכזבי ☺️❤

    מחכה לשמוע מה קורה עם שמחה!!

  10. ... הגב

    גרמת לי לתסוס מבפנים ברמותת
    וואי אוף אוף אוף
    למה יש אנשים טובים עם כוונות טובות שצריכים לחטוף זבנג בפרצוףף

גלילה לראש העמוד

תודה על נדיבות ליבכם!

כיצד תרצו לתרום?