זה רק נעליים!!/13

שליחה טובה

הרוצה בטוב

לפרק הקודם

 

דסי מצמצה במבוכה. והפנתה את ראשה מהמורה וייספיש. ליבה נאטם ע"י המוני רגשות שהגנו בחרוף נפש על ממלכתם הקטנה.

לא, היא לא רצתה לדבר עם המורה וייספיש. היא לא רצתה שאף אחד ינסה לשחק ברגשותיה הכמוסים ובעצם, מי אמר שהיא חייבת להסכים?
מי אמר? חוקי הנימוס ודרך ארץ שקדמה לתורה שבמילה דסי לא בדיוק הקפידה לקיימה במדויק בימים האחרונים ומאז שהחל החרם על מיכל שאז נוכחה לדעת שהקב"ה לא רוצה בהשתדלותה. עובדה, כי באותו היום היא קיבלה על עצמה קבלה טובה והכל השתבש על הצד הטוב ביותר. ומאז שבאותו היום האומלל היא שיקרה במצח נחושה ועד לעצם היום הזה בנוגע ללאה גרם לה להבין שכל התפאורה של יראת השמיים שלה נהרסה, לפחות כלפי פנים והקב"ה לא אוהב שקרנים.

שמחה הביטה עליה, הרימה גבות וכיווצה שפתיים, מכריזה שאין איך להתחמק מהשיחה הזו הפעם ויהודית הראתה עם האצבע על המורה וייספיש שעמדה שם דוממת מחכה לתשובה החיובית שמתבקשת כל כך.

דסי לקחה נשימה עמוקה. היא תדבר עם המורה, אין למה לעשות מזה כזה סיפור גדול זה בסך הכל שיחה פשוטה שיכולה לכלול בקשה לעזרה באירגון מבצע צניעות בבית הספר. במקרה כזה היא תסביר לה שהיא לא ראויה לתפקיד ובתוכה תלעג לעצמה על פחדנותה ורכרוכיותה שנודעו לגנאי בכל תא בגופה.

שמחה ויהודית התקדמו משאירות את המורה וייספיש ואת דסי לחלוק יחד את חלל הכיתה הגדול והשקט. דסי נשארה קפואה במקומה ולא אמרה מילה רק המורה וייספיש התקרבה אליה מאחור.
"אני מתנצלת אם זה לא נעים לך, אבל חשוב לי שנדבר" אמרה לפתע המורה אחרי דקת דומיה מאולצת.

דסי עפעפה ונתנה למילים לחדור אליה ולנסות לפרוץ את המבצר הקטן שנוצר לה בלב. היא חששה שעל ידי זה שתשוחח עם המורה היא תוכיח לכולם שהם צדקו בזה שהתייחסו אליה כילדה בעייתית ובעיקר תוכיח לעצמה שהיא אכן כזו ולא כמו שהיא מתאמצת לצייר לעצמה. אולי היא באמת סתם ילדה טיפשה וכפויית טובה כלפי בוראה וכלפי כל הסובבים אותה…

"חשבתי שכדאי שנדבר באחת מכיתות ההקבצה כדי שיהיה לנו שקט, הן אמורות להיות ריקות עכשיו" ציינה אלישבע משתדלת להישמע חביבה ולא קפדנית מדי או טרדנית מדי אלא סתם להשמע נחמדה ולא תוקפנית. היא נזכרה פתאום בפעם הראשונה שהמחנכת שלה לקחה אותה לשיחה, זה היה בכיתה ט' כשהחלה לזלזל בלימודים ולקבל ציונים של מידות נעליים של אחיה הקטנים. גל של רגשות הציף אותה והיא דחקה בו להירגע. זה מדהים איך תמיד הכל עולה לה בדיוק כשלא צריך אבל היא משתדלת להבין שזה תחבולות היצר ופשוט לא מתייחסת. אלישבע גם פחדה שלא תאמר את המילים הנכונות ורק תגרום לנזק בנפשה של דסי כי מי כמוה יודע את כוחן של מילים. היא התפללה בליבה להשם שיתן לה לעזור לנערה המתבצרת שעמדה לצידה ולהקל מעליה ולו רק מעט.

דסי לא ענתה, היא רק הידקה שפתיים וקפצה את אגרופה הימיני בחזקה משאירה סימנים אדומים בכף ידה המזיעה.

"בואי" היא שמעה את המורה אומרת לה ומתחילה ללכת לכיוון ידוע וגם לא ידוע. דסי מצאה את עצמה הולכת בעקבותיה של המורה כמה פסיעות מאחוריה במרחק בטוח. רגליה כאילו הלכו מעצמן בלי רשות ומבלי שהורתה להן לעשות כן, המוח, לא היא, אמר להן והן עשו, נאמנות למפקד המחושב מבין השניים. נשגב היה ממנה איך הלב שלה לא הוא זה ששלט בה ופיקד על העניינים באותה העת ודווקא כי ליבה שרף מרוב רגשות פראיים ששפכו על ליבה לָבָּה רותחת. ובעצם יכול להיות שזה כן היה הלב ההוא השורף שבסך הכל ניסה לתת הזדמנות למורה וייספיש להוכיח את עצמה כאזרחית טובה בממלכה הכמעט מתפרקת כדי לצנן את עצמו מהחום המתיש והמכלה.

הן נכנסו לכיתת ההקבצה הקטנה ביותר שהיתה באגף השני של בית הספר והמורה וייספיש שהתיישבה כבר, הזמינה את דסי לשבת לידה עם חיוך של אנשים טובים שגרם לדסי להבין שהמורה וייספיש לא רוצה ברעתה וההליכה לכאן יכולה להועיל לה לו רק היתה פחות ביקורתית כלפי עצמה.

"דסי," אלישבע החלה ושקלה כל מילה שלוש פעמים כדי לראות אם זה המשקל הרצוי של המילה שתאמר, ובכל זאת היא ידעה שהמשקל שלה מפספס כמה גרמים, תמיד.
"המורה אייזנשטיין פנתה אלי לאחרונה ואמרה שבזמן האחרון את פחות מעורבת בשיעורים" ציינה באטיות, משתדלת לרכך את המכה עבור תלמידתה שאחזה בחזקה ברגלי הכיסא עליו ישבה כאילו נאחזת בו כדי להישאר יציבה למרות הסערה שבוודאי התחוללה בקירבה.

דסי נעה באי נוחות "כן, המורה אייזנשטיין דיברה איתי" אמרה בעיניים מושפלות מרגישה כמו ילדה נזופה וסוררת. המורה אסתר אייזנשטיין דיברה איתה לפני יומיים, ביום שאבא נחת בו, עיכבה אותה במשך עשר דקות ושידלה אותה לתרגל בבית. במקום זה דסי רק הצליחה לריב עם אמא ולבזבז את זמנה על זעם מיותר שלא הועיל לה, או הועיל פחות לוּ היתה מתרגלת קצת מתמטיקה.
"כן, אני יודעת שהמורה אייזנשטיין דיברה איתך והיא גם עידכנה אותי שהיה שיפור אתמול" אמרה והפסיקה לרגע מנסה לעודד בכך את דסי שישבה מתוחה כקפיץ, "רציתי לשאול אם זה אולי בגלל משהו מסויים שאנחנו יכולות לפתור ביחד" הוסיפה במבט מתעניין ורך שגרם לדסי להתכווץ יותר. לא מגיע לה שיהיו טובים אליה, היא עשתה יותר מדי שטויות מכדי שהיחס אליה יהיה כזה אוהד.

"לא ממש" החזירה עם חצי חיוך מריר.

"אני מבינה" אמרה המורה וייספיש והנהנה קלות "יש משהו אחר שאני יכולה לעזור בו?" שאלה רכות, מנסה לגשש את דרכה באפלה לעבר ליבה של היושבת לצידה.

"בלהעלות לי את הציון בתורה" ציחקקה דסי במרמור גובר ואז תפסה את שאמרה. זו היתה חוצפה ממש, עוד חטא נוסף לרשימה שמתארכת, ואם אמא היתה פה יכול מאוד להיות שהיא גם היתה מעניקה לה מבט מצמית ועונש כבד על כך שלא שמרה על לשונה כראוי. אבל לידה ישבה המורה וייספיש ולא אמא ופניה היו מלאי הזדהות ואהבה.

"השתדלתי להעלות לך כמה שיכולתי אבל התשובות שכתבת נתנו לך את הציון ואין לי אפשרות לתת לך ציון על מה שלא כתבת." אמרה המורה משתתפת בצערה של תלמידתה בעלת הפנים העדינות.
"זה באמת ציון לא רגיל בכלל עבורך, עם מי למדת למבחן?" התעניינה והיתה מלאת מוטיבציה לפתור את העניין לפעמים הבאות כדי לרפד קצת את הנפילה הכואבת של דסי.
"לא למדתי למבחן" החזירה באדישות פתאומית שהשתלטה על קולה שגרמה לה להבין שהיא מתחמקת ממשהו שעדיין לא היה ברור לה.

"לא הספקת?" אלישבע הרכינה מעט את ראשה בשאלה ומעייניה נשקפה אכפתיות.

"אפשר לקרוא לזה ככה" קולה נותר אדיש.

"איך עוד אפשר לקרוא לזה?" שאלה המורה וייספיש בשובבות שקפצה עליה פתאום, מתאמצת להוריד את מסך השיש שהתעקש להידבק לפניה של דסי.

דסי לא ענתה. היא לא רצתה לערב את המורה בכל מה שקורה אצלה בבית. זה לא מכבד את המשפחה שלה ולמרות שלה עצמה זה לא הזיז היא כן כיבדה את רצונו של אביה.
ובעצם מי אמר שזה מה שהוא רוצה? אבא לא מהאנשים שמחפשים כבוד… אולי אמא היא זו שכבוד המשפחה חשוב לה ואבא מראה לכולם שהוא באותו ראש איתה רק כדי שיהיה שוויון מוסרי ביניהם? או שגם אבא צבוע כמוה עצמה ורק מעמיד פנים שהכבוד לא מעניין אותו…
אח. שוב המחשבות הטורדניות האלה הגיעו אליה וזה נמאס לה ממש. גם את אמא היא צריכה לכבד, זה כתוב במפורש בעשרת הדברות, אז למה היא תמיד 'שוכחת את זה' ומשמיטה את המילה 'אמא' מהדיבר החמישי ועכשיו ממש גם חשבה בחוסר כבוד כלפי אבא, איזה עוד חלק היא תשמיט מהדיבר החשוב הזה?

בלי לשים לב כל גופה התקשה ושריריה התכווצו כמו חיה ששומעת את טורפה ונעמדת על מקומה כדי לא לאפשר ליצור המסוכן לשים קץ לחייה על ידי שתשמיע קול ותגלה לו את מיקומה.

"השם שהמורה כינתה את זה היה מתאים מאוד" השיבה לבסוף בדיפלומטיות אדישה והנידה בראשה כמאשרת את דבריה של עצמה.

אלישבע נאנחה. התחמקותה של דסי לא נעלמה מעיניה והיא איכזבה אותה קצת.

"למה לא הספקת?" ניסתה להבין קצת יותר את נתוני החיים של דסי כדי להבין כיצד לעזור לה אבל דסי רק משכה בכתפיה מתחמקת שוב מתשובה ברורה. היה לאלישבע ברור כשמש שדסי לא חשה בנוח לשתף אותה לא במצב החברתי שלה ובטח שלא במצב המשפחתי שלה. אלישבע לא ידעה מה גרם לדסי לא ללמוד למבחן אבל היא היתה בטוחה שיש מאחורי זה סיבה משמעותית. דסי לא היתה סתם מתחמקת אם הסיבה היתה שהיא בדיוק הלכה לחתונה יום לפני…
אלישבע הבינה לליבה של דסי. גם לה בעצמה לקח זמן עד שהעזה לשתף את המחנכת שלה בכיתה י"ב בקשיים החברתיים שלה ובכל בזוועות שהתרחשו אצלה בבית, בבית של ראש הכולל הידוע. היא היתה בטוחה כמעט לגמרי שדסי לא סובלת מאלימות פיזית כמו שהיא סבלה אבל גם לחץ ריגשי הוא קשה לא פחות. בהתייחס לשם משפחתה שהלך לפניה בהחלט סביר להניח שהיא גם רוותה ממנו את את עוקצו המכאיב.

"את לא חייבת לשתף למרות שאשמח לשמוע כדי לעזור" המליצה המורה וייספיש בנחת ודסי שמחה על זה שהמורה לא המשיכה לדחוק אותה לפינה כי דווקא זה גרם לליבה להרפות ולהכיל את הטוב ששופע עליה מאת הקב"ה על ידי שליחה טובה בדמותה של המורה שלבשה חולצה מכופתרת פירחונית.

"טויב דסי" חייכה המורה וייספיש וכמו ניערה את תחושת הכבדות ששרתה בכיתה הקטנה "בואי נעזוב קצת את הדברים על בית הספר" היא קרצה לדסי והאחרונה בחרה לא להגיב, לפחות לא עכשיו. הכוויות שעל ליבה עוד היו רותחות והיא העדיפה לדבר מתוך שיקול דעת כדי שיהיה סיכוי יותר טוב שלא תתחרט על מה שתגיד.

"מה שלומך סתם ככה?" שאלה אלישבע אחרי שהבינה שדסי לא תענה לה על דברים שלא תשאל.

"בסדר" ענתה דסי והרגישה את תהליך החבישה של ליבה החבול. "לא רע" דסי צחקה לעצמה מההגדרה שבחרה בה לתיאור מצבה הכללי.

אלישבע חייכה חיוך מופתע ודסי הסתכלה עליה במבט לא ברור ומשועשע מעט. זה שפליאתה של המורה הצליחה להעלות בה חיוך גרם לדסי להרגע ולהבין שהיא לא איבדה את עשתונותיה לגמרי ביחד עם מתינותה ושיקול דעתה הנכון בדרך כלל.

"הגדרה מעניינת אני חייבת לציין" העירה אלישבע בעניין, מפנימה שיש רובד נוסף שלא הכירה בתלמידתה השקטה.

דסי היתה מופתעת מתגובתה יוצאת הדופן של המורה לפחות כמו שהמורה היתה מופתעת מזו שלה. "אני אוהבת הגדרות מעניינות" מצאה את עצמה אומרת אחרי גיחוך פנימי.

"זה בהחלט תחום מעניין" אלישבע החוותה בהזדהות כנה. "מה את עוד אוהבת לעשות?" שאלה בטבעיות כזו שנהגה בה רק ליד מכרים ותיקים, דבר שהפתיע אותה בהתחשב בעובדה שזו הפעם הראשונה שיוצא לה לדבר ממש עם דסי.

חיוכה של דסי נעלם לרגע ואלישבע היתה בטוחה שהרסה את כל מה שבנתה עם הפזיזות שלה אבל אז דסי ענתה לה בכובד ראש "אני אוהבת לקפל כביסה"

לקפל כביסה? התחביב הכמעט הכי מוזר שאלישע שמעה עליו ביקום אבל הוא בהחלט תחביב מועיל.

דסי ראתה את סימני השאלה שעלו על פניה של המורה וייספיש למרות שניסתה להסתיר אותם.

"ידעתי שהמורה תחשוב שזה מוזר" היא פלטה פתאום כאילו בוחנת את המורה וייספיש ועבור דסי זה היה רגע מכריע, האם המורה היא אדם שהיא תוכל לסמוך עליה שתקבל את המשונים שרגשותיה ותיתן לה יד מכוונת או שהיא כמו כולם, מי שלא הולך בדיוק בתלם הרגיל אז הוא מנודה ודסי בהחלט לא הגדירה את עצמה רגילה.

אלישבע שקלה את המשפט שהלכה לומר חמש פעמים לפחות והיה נראה לה שמשקלו היה מדוייק "זה בהחלט קצת שונה אבל מי אמר ששונה זה לא טוב?"

דסי חייכה בתוך ליבה, מי באמת אמר שאסור להיות שונה? כנראה בעיקר היא בעצמה לעצמה וכשהן ניפרדו המורה לשעת חלון ודסי לכיתה, ירוקת העיניים הודתה בינה לבין עצמה שהמורה וייספיש מצאה חן בעיניה.

שמרי במחברת

לא רשומה עדיין? הרשמי

עוד באותו נושא:

יש לנו קשר טוב

השאלה שלי קצת מוזרה. אבל ב"ה. הכול אנונימי:) אז ככה: יש לי קשר טוב עם אמא שלי. נכון לא נשמע בעיה?? זהו, שזה כן. כי אני מרגישה חריגה. ומוזרה. בכל הספרים וגם המציאות שאני רואה רק

היד של אבא.

בטוב ליבו לה פירגן, באצבעות משותקות צ'יפס לה טיגן.

בוקר

הם שלחו אותי לסופר לקנות לחם וגבינה, וזה עלה ביוקר

הוסיפי את התגובה שלך:

22 תגובות
  1. ביטבוקס הגב

    שיואווו ישבתי וקראתיי בשקיקההה!!
    אמאלה אני מחכההה לסיפור הבאא

  2. פנרס הגב

    זה פשוט נוגע, ואת אמיצה.

  3. יהלום מלוטש💎 הגב

    ממש אוהבת תסיפור הזהה😍

  4. שיפי הגב

    הרוצה בטוב את פשוט כותבת יפההה
    קראתי מילה במילהה

  5. הגיגית הגב

    אהבתי!
    חמודית הדסי הזו

  6. אניוואן הגב

    יא תקשיבי לרגע חשבתי יש לי ראייה סלקטיבית משו מוזר.
    כפרה על הדסי הזאת, אחלה כתיבה.

    • הרוצה בטוב הגב

      אממ ראיה סלקטיבית? לא הבנתי למה את מתכוונת, סורי🤷 אשמח להסבר.
      ותודה רבה לך😄 דסי הזו באמת משו מיוחד חח

      • אניוואן הגב

        אהמ ראייה סלקטיבית זה כשהמוח משמיט מילים וקורא רק את מה ש'מתאים לו' זה סוג של בעיה כזאת אני לא באמת יודעת עליה יותר מידי אבל משתמשת בזה כביטוי.
        כאילו הייתי צריכה לחזור על אותו משפט עשר פעמים כי לא זכרתי את המילים הראשונות חח קיצור לקח לי מלא זמן.
        אין לי ראייה סלקטיביתתת

  7. רוצה לרצות הגב

    מהממם מהמם
    וכל כך נוח לקרוא את זה, מסודר לי בעיניים🙃
    אבל אולי תחזרי קצת ללאה? חח יותר מעניין אותי🤭😅

    • הרוצה בטוב הגב

      רוצה לרצות⁦♥️⁩
      חכי לפרק הבא ויתמלא רצונך. זה השינוי שעשיתי שבגללו לא יכולתי להמשיך להעלות מיד.
      מקווה שתאהבי😉

  8. יגעכי הגב

    למה משום מה חיכתי לנזיפה מהמורה וויספיש?🙈🙈
    כאילו היא עדין מורה והכל אבל כן כילו צריך להיות גבול איך שמדברים למורה…
    זה סיפור מהמם… ממש התחברתי….
    ומחכה להמשך של הבלוג השני 😉
    את צריכה להיות סופרת… יש לך כישרון ענק בידיים!!

    • הרוצה בטוב הגב

      המורה וייספיש היא זן אחר מכל המורות של בית הספר הזה. במהלך הפרקים זה נראה בבירור יותר.
      הההמשך של הבלוג השני? איזה מהם חחח אבל 'מה את עושה פה' בעבודות חחח מקווה להמשיך אותו.

  9. חוי הגב

    אני ממש אוהבת שיחות אישיות של מורות עם בנות
    תמשיכי בסגנון הזהה😍

  10. blue book הגב

    וואו, ממש אהבתי!
    מחכה בקוצר רוח לפרק הבא!

  11. אני זו אני בשם בדוי הגב

    הרוצה בטובבבבב
    הכתיבה שלך מהממתת!!!
    💗💗💗

גלילה לראש העמוד

תודה על נדיבות ליבכם!

כיצד תרצו לתרום?