אני מקווה שהוא לא. כי זה בנאדם שחשבתי שאכפת לו ממני. ועכשיו אין לי מושג כבר לא בטוחה בכלום. אבל אני מקווה בכל זאת שכן אכפת לה, אבל זה נמנע מאחת שתיים שלוש ארבע סיבות אחרות שלא קשורות אלי. הלוואי.
??? ובערי החדשות; עדכון חדש שהיה אומנם לתמיד, אך הפעם הוא התפרץ בגדול— מלח פצוע, ההיא מהאתר שותפות בדרך, נתגלתה כסתומה שכלית. כמעט כל מילה צריך לטקן את שיגאותיה, להסביר לה דברים פעמיים, ולהסביר לה פירושי מילים בלי רשי על מילים גבוהות וגדולות עליה. קיבלה מלא אפסים בתעודה, ולא שייכים לספר המאה. אך בפנמיותה, אמנם שכל במח אין, אבל בלב יש. מלח עברה מלא דברים בחייה והרגישה מלא רגשות, ובעקבות ככה היא יודעת לזהות אצל האחרים את אותם רגשות הכואבים, ויודעת להרגיש ולהקשיב. (איזה עפההה( ועד כאן- שותפות בחי! טילנג טילנג
לא מזמן הייתי בטוחה שאין בתוכי כעס – ואולי לא היה. אולי זה באמת משהו טרי ולא משהו שעלה עכשיו מעל פני השטח. אני כועסת על מורות מסיימות, ואני מאמינה שזה מוצדק למרות שאני מבינה שאני אמורה לשלוט ברגש הזה שמעוור את תחום השיפוט שלי. אני כועסת על עוד אנשים שאני לא בטוחה שיש לי סיבה לכעוס עליהם ויותר מכל אני כועסת על עצמי על זה שאני כועסת על אותם אנשים. המשפחה שלי. והכי- על אח שלי. ואני כובלת את הרגש הזה מולם בקשר חזק במיוחד לא נותנת להם לצאת, אין לזה סיבה. מה אני אגיד?
אני כבר לא כועסת למרות שמגיע לה-להן כעס… סלחתי רק בשביל עצמי. והן מעולם לא חשבו לבקש סליחה. אז הכעס היה מוצדק ואני לפנים משורת הדין סלחתי. עכשיו זה ש*הן* לא ביקשו זו הבעיה שלהן לאורך כל ימי הכיפורים הבאים…
אני אישית עובדת בשני מישורים: מישור רגשי – התסכול שלי הוא בדרך כלל שאני לא עומדת בציפיות של עצמי, כשאני מקנאה במישהיא אחרת, כשאני נופלת, כשאני לא שולטת בעצמי, וכדומה. ולכן, אני מנסה להסביר לעצמי עד כמה אני שווה בלי קשר לנפילה או לחוסר שליטה שלי, כלומר, שאני זה משהו אחד, ואמנם נפלתי, אבל לא בזה נמדדת האישיות שלי, למרות שהנפילות הן כן ענין שקשור לאישיות, ועוד כל מיני טכניקות שנקראות בשפה לא מכובסת: העצמה אישית. במישור הפיזי עצמו – לנשום עמוק, להסתכל למעלה(לא משנה מה מידת הקשר העכשוית שלי עם ה' במצב הנתון), לזכור שהכל ממנו, ולבקש באותה נשימה שיעזור לי עכשו כי נתקעתי פשוט, לספור עד עשר לאט, להכניס את עצמי למווד של רוגע, ללבוש חיוך ענק ענק על השפתים, ולומר לבנאדם הראשון שאני רואה(לא משנה מיהו, לא אדם זר, כן?) שלום יפה או מחמאה, אם זה מישהו ממש מוכר. וזהו. זה עובד. נ"ב: את התסכול עצמו (למה, מה , מו, מי) אני אפרק אחר כך לפני ההשינה, יסביר לעצמי את התסכול, יכמת אותו, ואחרי זה אני שוב אחזיר לעצמי את התחושה הטובה(חשוווב ללכת לישון רגוע!)
אתן יודעות? סתם היא העלתה לי את זה. אבל הגעתי למסקנה שמקבלים יותר כעס על אלוקים,מאשר על הרבי. והאמת,אני מתביישת. כי כשהיא כתבה שהיא כועסת על הרבי,מאוד הזדעזעתי. אבל אני מתארת לעצמי שאם היא הייתה כותבת על אלוקים,הייתי מגיבה לה בשאנטי,לא מתרגשת. כי גם אני כותבת בלי בושה שאני כועסת עליו. סתם,נקודה למחשבה.
על אחיות שלי ואמא שלי שעיצבנו אותי רצח. זה לאו דווקא הסיבה הזאת זה פשוט התפרץ אחרי רגשות שלילים כגון חוסר ביטחון עצמי, חוסר פרטיות, אהבה עצמית, וקשר שלאחרונה מתרחק עפ ההורים שלי .
הדוד סם שלי. בבקשה, בבקשה בבקשה. את עדיין ילדה-נערה, כמו כולנו. אל תיכנסי לראש של "נהרסו לי החיים", את יכולה להגיד "נהרסו לי ימים, תקופות", אפילו "שנים" יתקבל. אל תשכנעי את עצמך שזה החיים! כי זה באמת יכול להמשך לכל החיים.
63 תגובות
קצת קשה לי לחשבו על מי בדיוק אני כועסת… לקח לי די הרבה זמן למצוא אותו…?
וכן. הכעס שלי מוצדק. הוא כואב. עדיין לא החלים. למרות שעבר הרבה שנים.
על כולם, מרגישה שכולם נגדי, הסיבה: התפרצות של רגשות שליליים שאין איפה לפרוק
את מןזמנת לפרוק.
אני פה❣
סתם שאלה לא הבנתי זה לא אותה אחת אם לא אז מי מימכם קורה לי אחות קטנה?
על מנהל כלשהוא.
למה?
לא יודעת.
אני מקווה שהוא לא.
כי זה בנאדם שחשבתי שאכפת לו ממני.
ועכשיו אין לי מושג כבר לא בטוחה בכלום.
אבל אני מקווה בכל זאת שכן אכפת לה, אבל זה נמנע מאחת שתיים שלוש ארבע סיבות אחרות שלא קשורות אלי.
הלוואי.
חברות הרבה על כולם.
הם לא מבינות אותי.
לא מנסות.
כע זה עדיין מוצדק
על עצמי, כי אני כזאת סתומה
גם אני כועסת עליך שאת חושבת את זה.
מלח,את שווה מלא ואת בכלל לא סתומה.
ואם לא תקלטי את זה מהר אני אבוא להכניס לך למוח את העניין,ראי הוזהרת.
חחחח מממ טובבבב. לאדעת
מלחח אני כועסת עליך עכשיו?
אוקייי אוקיי לאא ללאא על תכעסיי . לא התכוונתי להכעיס אותך מקלות?
וואלה! ממתי את סתומה? זה חדש מהרגע להרגע? אוקי אני רצה לעדכן בחדשות
???
ובערי החדשות; עדכון חדש שהיה אומנם לתמיד, אך הפעם הוא התפרץ בגדול—
מלח פצוע, ההיא מהאתר שותפות בדרך, נתגלתה כסתומה שכלית.
כמעט כל מילה צריך לטקן את שיגאותיה, להסביר לה דברים פעמיים, ולהסביר לה פירושי מילים בלי רשי על מילים גבוהות וגדולות עליה.
קיבלה מלא אפסים בתעודה, ולא שייכים לספר המאה.
אך בפנמיותה, אמנם שכל במח אין, אבל בלב יש. מלח עברה מלא דברים בחייה והרגישה מלא רגשות, ובעקבות ככה היא יודעת לזהות אצל האחרים את אותם רגשות הכואבים, ויודעת להרגיש ולהקשיב. (איזה עפההה(
ועד כאן- שותפות בחי!
טילנג טילנג
יאאאא גם את במועדון האפסים (בתעודה ועוד)
חחח אני אמורה לעודד אבל אני סתם שמחה שאולי יש בעולם המקסים עוד מישי כמוני עם תסביך הסתומה ???
בפנימיותי…וכו'…
????
יחדדדד?
אני כועסת על מישהו בגלל משהו.
וזה בהחלט מוצדק!! אווווף. ??
על אמא שלי. שילדה את אחותי.
ואולי אחותך כועסת על שאימך הולידה אותך???
ייייייייייייי טוב שלא ראית איזה פרצוף עשיתי.
למה? למה נשמה, מה קרה?
כועסת על מישהי.
וכן, זה עוד מוצדק מאוד.
מסליחה התייאשתי אבל הכאב עדיין לא עבר.
על כולם, סיבה: התפרצות רגשות שאין איפה לפרוק
יכול להיות מצב שאני לא כועסת כרגע על אף אחד??
אני בנאדם מוזר,זה ידוע.
או שאת פשוט אדם טוב.
לא.
יותר בקטע שפגשתי אנשים טובים בדרך.
אני לא כזו.
על אמא שלי.
ככה, פשוט ככה
לא מעניין אותי אם הוא עדיין מוצדק או לא
לא כועסת.
הכעס שלי רגעי. יום- יומיים, וזהו. וזה מוצדק, בד"כ.
אחרי הכל- כולם הם שליחיו. אין טעם לכעוס.
מה גם שכל הכועס כאילו עובד ע"ז…
לפעמים אני נזכרת בכל מיני אנשים שהכאיבו לי. אז אני כואבת ותוהה למה עשו לי את זה, אבל לא כועסת.
לא מזמן הייתי בטוחה שאין בתוכי כעס – ואולי לא היה.
אולי זה באמת משהו טרי ולא משהו שעלה עכשיו מעל פני השטח.
אני כועסת על מורות מסיימות, ואני מאמינה שזה מוצדק למרות שאני מבינה שאני אמורה לשלוט ברגש הזה שמעוור את תחום השיפוט שלי.
אני כועסת על עוד אנשים שאני לא בטוחה שיש לי סיבה לכעוס עליהם ויותר מכל אני כועסת על עצמי על זה שאני כועסת על אותם אנשים.
המשפחה שלי.
והכי-
על אח שלי.
ואני כובלת את הרגש הזה מולם בקשר חזק במיוחד לא נותנת להם לצאת, אין לזה סיבה. מה אני אגיד?
יווו חזרת??
את לאמבינה איך התגעגעתי??
(סליחה שזה לא קשור לתגובה)
אני כבר לא כועסת למרות שמגיע לה-להן כעס…
סלחתי רק בשביל עצמי.
והן מעולם לא חשבו לבקש סליחה.
אז הכעס היה מוצדק ואני לפנים משורת הדין סלחתי.
עכשיו זה ש*הן* לא ביקשו זו הבעיה שלהן לאורך כל ימי הכיפורים הבאים…
אסור להעביר דין לשמיים.
את צדיקה.
אני? זה ידוע.
לא מוצדק אפילו בגרם.
אבל מה לעשות שהלב מרגיש אחרת.(?)
תאמת, רוב הכעסים שלי נובעים פשוט מתסכול. וכשהבנתי את זה, הפסקתי לכעוס. התחלתי להיות מתוסכלת. וכשמתוסכלים, יש איך לטפל בזה. זה עובד. בדוק ומנוסה.
איך מטפלים בתסכול??
הלפ, אשמחח
אני אישית עובדת בשני מישורים:
מישור רגשי – התסכול שלי הוא בדרך כלל שאני לא עומדת בציפיות של עצמי, כשאני מקנאה במישהיא אחרת, כשאני נופלת, כשאני לא שולטת בעצמי, וכדומה. ולכן, אני מנסה להסביר לעצמי עד כמה אני שווה בלי קשר לנפילה או לחוסר שליטה שלי, כלומר, שאני זה משהו אחד, ואמנם נפלתי, אבל לא בזה נמדדת האישיות שלי, למרות שהנפילות הן כן ענין שקשור לאישיות, ועוד כל מיני טכניקות שנקראות בשפה לא מכובסת: העצמה אישית.
במישור הפיזי עצמו – לנשום עמוק, להסתכל למעלה(לא משנה מה מידת הקשר העכשוית שלי עם ה' במצב הנתון), לזכור שהכל ממנו, ולבקש באותה נשימה שיעזור לי עכשו כי נתקעתי פשוט, לספור עד עשר לאט, להכניס את עצמי למווד של רוגע, ללבוש חיוך ענק ענק על השפתים, ולומר לבנאדם הראשון שאני רואה(לא משנה מיהו, לא אדם זר, כן?) שלום יפה או מחמאה, אם זה מישהו ממש מוכר.
וזהו. זה עובד.
נ"ב:
את התסכול עצמו (למה, מה , מו, מי) אני אפרק אחר כך לפני ההשינה, יסביר לעצמי את התסכול, יכמת אותו, ואחרי זה אני שוב אחזיר לעצמי את התחושה הטובה(חשוווב ללכת לישון רגוע!)
על הרבי.
אאוץ'.
מה קרה,ילדונת?
כאב לי לקרוא את התגובה הזו.
וואי..
למה?
על מה ולמה?
למה? רוצה לפרט?
אפשר לומר יותר מזה? אם כבר היחיד שאפשר לכעוס עליו הוא לא אחר מאשר.. (לא הרבי)
אתן יודעות?
סתם היא העלתה לי את זה.
אבל הגעתי למסקנה שמקבלים יותר כעס על אלוקים,מאשר על הרבי.
והאמת,אני מתביישת.
כי כשהיא כתבה שהיא כועסת על הרבי,מאוד הזדעזעתי.
אבל אני מתארת לעצמי שאם היא הייתה כותבת על אלוקים,הייתי מגיבה לה בשאנטי,לא מתרגשת.
כי גם אני כותבת בלי בושה שאני כועסת עליו.
סתם,נקודה למחשבה.
די שקט
.
נשכתי שפתיים.
תספרי לו אתזה, זה יקל..
ולא יודעת למה, עומדות לי דמעות.. זו תחושה כל כך קשה..
על מלא אנשים.
אבל אני אכתוב רק את מי שהכעס עליו\ה באמת מוצדק.
ההורים שלי.
מורה מס 1.
מורה מס 2.
ואחרונה חביבה.
אני כועסת על עצמי בכבודי ובעצמי.
כעס מוצדק מאוד, הכעס הכי נורא.
אוי רק אל תדברי איתי על הכעס, נושא רגיש במיוחד.
כן אני כועסת, וכן אני חושבת שזה מוצדק. לגמרי.
על משהי.
וכן, הוא ממש ממש מצודק, והכי מעצבין שאני רק מתפוצצת מביפנים ולא מוציאה החוצה.
האם כעס צריך להיות מוצדק??
זה כמו להגיד שאהבה שלך למישהו לא מוצדקת.. זה רגש והלב עושה מה באלו
כועסת על עצמי
וכשנמאס לכעוס על עצמי כועסת על הקב"ה…
וחוזר חלילה
על אחיות שלי ואמא שלי שעיצבנו אותי רצח. זה לאו דווקא הסיבה הזאת זה פשוט התפרץ אחרי רגשות שלילים כגון חוסר ביטחון עצמי, חוסר פרטיות, אהבה עצמית, וקשר שלאחרונה מתרחק עפ ההורים שלי .
תודה על הפירוק
זה מביך
כועסת על חברה שלי
וכן הכעס עליה מוצדק
וכועסת על עוד הרבה אנשים
לא שזה תורם לי
אבל לצערי
זה באופי שלי
מה זה חוח?
?
על אמא שלי, ממש!
מסיבה מוצדקת. כן.
אני כועסת מגיל 7… מן הסתם שזה מוצדק.
על הרבה בנות בגלל שהם הרסו לי את החיים סוג של ולדעתי זה ממש מוצדק…???
הדוד סם שלי.
בבקשה, בבקשה בבקשה.
את עדיין ילדה-נערה, כמו כולנו. אל תיכנסי לראש של "נהרסו לי החיים", את יכולה להגיד "נהרסו לי ימים, תקופות", אפילו "שנים" יתקבל.
אל תשכנעי את עצמך שזה החיים! כי זה באמת יכול להמשך לכל החיים.
מה שהם עשו שינה לי הרבה דברים שלא שמתי לב אז אבל עכשיו כששתי לב לזה שהשתנתי לגמרי אחרי שהכרתי אותם…
אז זה רק מראה שתמיד אפשר להשתנות. לא?
על חברה שלי
1. פעם היא שעתהמשהו נורא (סיפור ארוך..) בלי כוונה ואני לא מסוגלת לסלוח
2. אפשר לומר. זה לא בדיוק כעס אלה יותר פגיעה..
על עצמי וכן הוא ממש מוצדק
כן. מאד.
אני כועסת וכואבת. למה? כי מושא הכעס עוד לא קלט מה הוא עולל.
וזה ממש לא משנה אם הכעס מוצדק או לא.