תשרי אצל הרבי

קמנו בשבע ומשהו, רציתי לנעול את העקבים החדשים עם שמלה קיצית. בנות ותיקות אמרו "בשום אופן לא עקבים!" אז החלפתי לחולצה וחצאית עם מגף. זה

שש בבוקר. בהכרה מעורפלת אני שומעת את כולן מתרוצצות, מתארגנות, תורות למקלחת היחידה בדירה. "את רוצה ללכת לסליחות?" "לא עזבו אותה היא לא רוצה" מה?

שש בבוקר. התעוררתי לקול שעון מעורר של חברה שלי. היא רצתה ללכת לסליחות, אבל מסתבר שהשירותים נסתמו, אז חיכינו לשעה בה נוכל לבקש חסדים מהקומה

התעוררתי לסליחות, אבל לא העזתי להתארגן בבית זר שעתיים לפני שכולם קמים. אז נשארתי ערה עד שהבנות הלכו לבית הספר. הלכתי לסעווען סעווענטי בתשע וחצי

בוקר הטיסה. קמתי בבוקר, לא מעכלת שזהו היום האחרון על אדמת ארץ הקודש. לבשתי תלבושת מסריחה מאתמול, כי למי אכפת איזה בגד? הבגדים הטובים במזוודה.

עוד שבוע וחצי אני טסה!! הלב מתפקע מהתרגשות, ובעיקר מגעגועים. אני חייבת לספר מה קודם לטיסה הזאת: לפני ארבע שנים, טסתי ל"טיול בת מצווה" לרבי,

השנה התחלתי ברגל ימין. פעם ראשונה שטסתי לרבי. כמה דיברתי על זה עם רבקי המשפיעה שלי. טחנו את הנושא מכל הכיוונים, הגשמיים והרוחניים. איפה אשן?