הסתכלות אחרת

בטח יש הרבה בנות שאומרות וגם לי לפעמים עולות השאלות: "למה אוהבים לנצל אותנו" "אין לנו זמן לנשום בגלל הלימודים, אין זמן להתנדבויות עכשיו" ועוד

ומולי ישבה בחורה בגילי לא שומרת תורה ומצווה והסתכלה עליי בכזה מן מבט של מה זה?? עושה בידיים שלך?? אפשר בכלל לדבר עם זה?? כאילו

ואז זה קורה. יותר נכון, לא קורה. ב4 שניות האחרונות החללית מאבדת קשר. היא לא מצליחה לנחות על הירח. אאוצ׳. המבטים המצפים, הפכו למבואסים. מאוכזבים.

לכאורה צל – דבר נורא הגורם לא להסתכל על חצי הכוס המלאה אך שמעו דבר החושך מופיע רק כשהאזור מואר יש צל כשיש אור קמצוץ

עד היום הסתכלתי על זה בתור סיוט מעצבן שיגיע לקיצו בעוד חצי שנה בערך, ובינתיים יש לסבול אותו בשקט. אומרת ברכות השחר,קורבנות,תניא והיום יום. מסדרת

כל יום אני פוסע עוד צעד על ההר מתאמץ משתדל והמסע הזה לא נגמר מעיף מבט ללמעלה על אלו שלפניי אל ראש הפסגה הגיעו נמצאים

לאחרונה אני מרגישה שאני צריכה להיות עם עצמי. צריכה שמיים,דשא, עצים, אויר טוב, בקיצור טבע מדהים ו…רק אני. בלי חברות, בלי פטפטת,שום דבר. שקט. אני

אני רוצה לשיר ושום שיר לא מתנגן לי בראש. מנסה להזכר, אולי בכל זאת משהו… ואז עצרתי לרגע ושמתי את המוח בצד. עכשיו זה רק

עבר עלינו יום עמוס בתוכניות עשירות ומגוונות שבית הספר דאג לנו. במיטה אני יושבת עם החברות ועוד חברות מחדרים סמוכים ומדברות על דא ועל הא

לצדפה היו שני צדפים שהגנו עליה מפני אויבים, שלא יטרפו את הצדפה. יום אחד, לצדפה קצת גירד. גרגר חול קטן הצליח להשתחל בין הצדפים. ניסתה

השמיים יאירו על רעיונות זוהרים, העננים יצלו על בעיות קופחות- הכאב יעלם עם טיפות הטל האחרונות. מחר יהיה יום של פריחה, כל הרגשות הנבולים- יפרחו

הכל מתערפל קריר וקודר עוצם עייני למולו. מביט באפילה, מתעורר לחיים. כי כששחורים השמים- מאירים הכוכבים, כשהלילה מופיע- מתעודדים העייפים. עוד דעו ידידיי, בכל 20

החיכוך התמידי הזה עם הסביבה האנושית עוזר לנו לעבוד על עצמינו, להיות קשובות יותר, קצת לצאת מתוך הגבולות של עצמינו ולהסתכל החוצה, לראות מי נמצא