בכי

גם אם יתקעו אותה במדבר שומם תהפוך את האדמה ולא יהיה מדבר יותר. הכל ייעלם. יישרף איתה ביחד. מה היא עוד עושה פה היא לא

רגשות, עלבון, דמעות. צוחקת, משחקת אותה שהכל בסדר, אבל לא. ולפעמים, דמעה אחת, בודדה, צצה לה משום מקום, ואני ממהרת למחותה. את תינוקת? השתגעת?! ואחרי

אבל אני לא מתייאשת כל כך מהר, יש עוד! זה לא מגיע אחד אחד..!

תסכול תכונה כל כך מרגיזה אומרת לך שאת בעצם כלום אין לך מה לעשות, לשנות את תלויה במה שיחליטו אחרים אולי כל זה רק כדי

אוףף תמיד אומרים לי ילדה שמחה חוש הומור בלה בלה בלה שטויות במיץץ אני שבורה מרוסקת אוףףף דיי קשהה ליייי זהוו ביי.

כשכולם שמחים- אני בוכה. כשכולם שרים- אני מהורהרת. כשכולם צוחקים- אני רק חושבת. כשכולם עסוקים בכל כך הרבה דברים- אני עסוקה בדבר אחד. למה? למה??

ואולי טוב שכך. בוכה לעצמי. בלי שומע. מסתכלת לשמיים. מחפשת משהו . אך לא מוצאת. רוצה רק הבנה. מבט שמבין. ועכשיו. בוכה בשקט.

אף אחד לא ידע.. אף אחד לא יבין.. מרוב שלוקחים כמובן מאליו.. אז שוכחים..שכן. גם לי יש לב.. וגם לי כואב.. אבל אני חייבת. חייבת

קול השעון בחדר הריק שלי הוא הסימן היחיד בשבילי שאני עוד בהכרה ואני לבד רק אני והכאב אני לא מצליחה להרפות, האדמה אספה כבר מזמן

אני צריכה עכשיו, לבכות, לא רוצה, לראות, את העולם הזה. אני במשבר, נשבר לי, נסדק לי, נהרס לי, השריון, מסך התעתועים על הלב שלי. חשבתי

אומרים שצריך לתת לו מקום. צריך לתת לו בית-הום. צריך לפתוח לו פתח, צריך לתת לו מפתח. אבל.. אצלי הוא לא מרגיע. אצלי הוא לא

אוקיי, עכשיו בהחלט יותר הגיוני שעדיין צורבות לי העיניים.  קמה בכבדות מהמיטה וניגשת למראה בחדר. עצב תהומי ניבט אלי מתוך העיניים שמולי, ניצוץ לא מובן

אם עמדנו כולנו בתור לקבל מהחכמה מהעשירות ומהיופי הרי שליבי בעוצמה מתפתל קיבל הוא רק חולי ודופי אם תסעי עד סוף העולם לחפש אנשים עצובים