
נמאס.
כן, אני פגועה וקשה לי ואני מאשימה את כל העולם אני יודעת תמשיכו לשפוט אתן לא מבינות כלום אף פעם לא הייתן במקומי בלי
כן, אני פגועה וקשה לי ואני מאשימה את כל העולם אני יודעת תמשיכו לשפוט אתן לא מבינות כלום אף פעם לא הייתן במקומי בלי
ההרגשה איומה מרגישה ת'מלחמה, תקווה אחרונה נזרקה גם היא לעזאזל, והמילים שבפי מאיימות לזלזל, אני מתאפקת לא מוציאה כי זאת שמולי 'פגיעה' וחושבת שהיא
איך השפיות נעלמה עם מירוץ החיים אף אחד לא מראה את מה שקורה בפנים בוכים לכרית בעצמם מתביישים מה יהיה עולם? מתי יהיו פה בני
וחיוך שמחפה על הכל מכסה קולמוס וקלף ותווים מחורזים התעופפו לי
היא זו שנושאת בלב כל כך הרבה כאב אתם לא יודעים עם מה היא מתמודדת. היא זו שלא פותחת סרטים כמעט חודשיים היא זו שמסרבת
למה אני לא מספיק חסידית כמו נגיד :₪@₪? כי היא כל היום מדברת חסידות? כי היא לומדת שיחות שומעת רק ניגונים הולכת סגוררר? למה אני
את רואה אותי עצבנית עוד רגע בוכה וסותמת לי את הפה בטענה שזה לא מענין אותך העצבים שלי ושאני צריכה להירגע למה? מה היה הסיפור?
זה מאוד מתסכל לא נראה לי שזה סבל סתם מצב רוח זבל מצב רוח שאליו צריכים להסתגל אבל זה כל כך מבלבל שאני מרגישה קשורה
טוב עכשיו אני אראה את זה מנקודת מבט שלי: "אוףףףף עוד פעם הגעתי מאוחר כולם יצאו כבר לחדר מחשבים טוב יאללה נתפלל ונלך אליהם" "אויש
היי לכולן. תקשיבו. כואב לי בלב כואב לי בבטן כואב ליייי. אני מרגישה כאילו אמא שלי פשוט רעה אליי. לפעמים היא מתעלמת, לפעמים צועקת, אני
לפעמים היא יכולה לסנן פי אלף יותר טוב מהמסננת הגדולה בעולם
צועק פוגע דמעות מתחילות לרדת בלי שליטה רוצה הבנה היא פשוט בוכה מולו והוא פשוט הולך כלעומת שבא והיא רק מתחילה הלב בוכה משווע לעזרה
הלוואי וזה היה בלי להגיד מילה.. אבל את עזבת ובחרת להגיד, להגיד הרבה. להגיד בקול שאת לא מסכימה איתי, להתריס נגדי. להגיד בקול כמה שנמאס
היי שותפות מדהימות! יש איזשהו מקרה שקרה לי, לא רוצה לפרט… שממש ממש כאב לי ונפגעתי ממנו (זה קשור למשפחה) אף אחד לא יודע שנפגעתי
אני רוחלה ואני שליחה של הרבי במקום הכי מקסים בעולם
מישהי הלשינה עלי במשובים של סוף השנה על משהו שעשיתי לפני שנתיים
מורידה לי את הביטחון רבה איתי (כל הזמן) ומעצבנת אותי… מוציאה אותי הרעה ולא מתחשבת בי מכנה אותי בשם שממש לא נעים לי… אני מנסה
אוף זה לא מה שציפתי זה לא מה שרציתי כועסת למה להיות כזאת אדישה? איך את לא מרגישה את המצוקה?
הרמתי את הראש. הם מדברים אלי?! שאלתי את עצמי. תמיד שמעתי סיפורים על אנשים שזה קרה להם, ותמיד כשזה קרה הייתי ספקנית.
וגם לי… אני לא שמנה ברמה מוגזמת אני פשוט רגילה[ככה נראה לי] כשהייתי בתחילת יסודי הייתה לי כרס ובגלל זה תמיד החברות היו אומרות שאני
הרמתי את עייני מהסידור וסקרתי באיטיות את כל היושבות באולם. הנה ריבי מתנועעת בעדינות ושם חיה ששרה בקול.. כל אחת והרגליה בתפילה
3,2,1 ו.. פשוט תשלימי. הפעם יש לך הרבה חופש באתגר הכתיבה:) נראה אותך מנצלת אותו ביצירתיות;-)
היום בכיתי כן. ממש עם דמעות זולגות בעיניים.. שיוצאות ויוצאות, ולא מפסיקות. תצחקו תצחקו אבל בשבילי זה היה ממש הנס הפרטי שלי. ולמה בכיתי? טוב,
כמה פעמים חברות התקשרו להתעניין בשלומי? שלחו הודעת 'איך את מרגישה'? שאלו אחיות מה קורה איתי? אפס. אפס. א-פ-ס!!! תגידו אתן, זה לא מעליב? אני סתם
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
כל הזכויות שמורות לאיטי פרוס, תשע"ח.
עיצוב: סטודיו נחמי שלנגר איור: אלישבע מימון בניית אתרים: נטוורקינג – אתרים שעובדים בשבילך