כאב

והמדינה
והשרים
והאימה העצומה

  השתקת ושתקתי צחקת וזייפתי צחוק משלי   פתחת וסגרתי סגרת ופתחתי נרדמת כשבכיתי את נשמתי   לכי תתחתני תעזבי את חיי אני לא אשמה

  דמעות של פחד דמעות של תסכול דמעות של עצב דמעות של אכזבה   פחד מהעבר שכבר היה פחד מהעתיד הלא נודע פחד מההווה האמיתי

  מאז שנולדתי, אפילו לפני, יש שגרה כזאת שנקראת 'שגרת מוצאי שמחת תורה'. אבא בא הביתה, עושים הבדלה, מקלחים את כל הקטנים במהירות האור, ונוסעים

  מזמינה אותו לדור עימה מציעה להפסיק להלחם מכניסה אותו לתוכה משוכנעת שאם יהיה בן בית אצלה הוא יפסיק להכאיב   אבל הוא, רק משיב

  וכל כך מצליחה להבין אותך! וזה כל כך מעצבן…   שאחרי השיחות אל תוך הלילה, המסירות, ההשקעה מצד שתינו, והטיולים בשבת..   שאחרי שרקמנו

  יש להן רגשות שמכבידים עליו. הן פשוט לא יכולות! ואף פעם לא הבנתי, איך קורה שלאדם כבד הלב? איך יש מצב שרגשות לגמרי מחלישים

איך את יושבת מול המחשב ובוכה מה קרה לך מה עבר עליך מי פגע בך ילדה שלי בא לי לחבק אותך הכי חזק בעולם בא

והלב שלי – כמה הוא יכול? הוא צריך לפרוק על מישהו. אז הוא פורק על הכתובת הלא נכונה, הוא מוציא את הכאב על אנשים טובים.