מצפון לכל החיים
פעם היה איזה דיון ומישהי שאלה אם אנחנו מסכימות לקחת על עצמנו את האחריות
פעם היה איזה דיון ומישהי שאלה אם אנחנו מסכימות לקחת על עצמנו את האחריות
מתי לאחרונה מישהו הביא לי חיבוק? אאוצצצצ זה כואב אי אפשר לחבק את הלב וחיבוק מעצמי לא ממש עובד אז אני מחבקת כריות ויורדות לי
היא נמצאת בכל בית ויש כאלו בתים שאפילו בכל חדר. המַרְאָה. מה את רואה בה? או אולי… מה היית רוצה לראות?
באתי רק להאיר את תשומת ליבכן ולחשוף בפניכן עוד היבט שאולי לא חשבתן על מילים מסוימות שאתן מרבות בשימושם באתר. שניה תבינו… "קבלי ממני חיבוק
מה שלשמו אני בעצם חופרת לכן עכשיו, זו העובדה שאפילו שכל כך פסטורלי מסביבי, אני זוכרת מצויין את היום הגרוע שהיה לי לפני יומיים, את
לפניני שבת עמוסה בתוכן חסידי ומרומם. כתכנית פתיחה יצאנו לפארק. אחרי לימוד שיחה ומשחק חוויתי הלכנו להצטלם. שמו אז את אחד השירים החדשים של בנות
-באפידורל ניקזו לי כמות נכבדת של נוזלים. ולאחר מכן זה היה בעיקר זריקות. וכדורים. הייתי צריכה לקחת מספר כדורים ביום. שינקזו לי את הנוזלים שהצטברו.
אחרי שבת של רעב ועוד יותר מוצ"ש של רעב מול אמא שלי היקרה שבאמת רוצה לעזור אבל נותנת את כל הרעיונות הלא נכונים – אני
לכתוב. לכתוב. לכתוב. להרבות בתיאורים למצות את הרגשות לגרוף הזדהות כן, הפוסט הזה אני יוצאת קצת מהמסכה העלומה של 'דיני מטינייגרית' אחרי מחשבה ארוכה החלטתי
היא שכבה על האדמה, המורה המבוגרת, ומראה היה מעורר חמלה. "עזרה! תעזרו לי!" היא קראה בקול. ניגשנו בזריזות והושטנו לה ידיים, אך היא דחתה את
ידעתי שברגע שהחברות תגלינה הן תצחקנה ולא תפסקנה לדבר. ההרגשה שלי היתה איומה. הנחתי את הראש על השולחן, והתפללתי: "השם, אני מתחננת. זה מצב חרום.
לכאורה זה נראה שהוא מרום גובהו יוכל לעזור לרעבים, לתת להם טיפים עניינים איך מגיעים לפיסגה שהוא נמצא בה.. אבל לא. הוא לא יוכל לתת

אחת החברות כתבה-שאלה: חבר'ה, אתן חייבות לגבש דיעה! פעם מזדהות עם מורה פעם עם תלמידה מה נסגר? נשמע פיצול נורא… ופה הפוסט שלי נכנס לתמונה.
אירועים שירעידו מיתר או יותר בלב שמפחד להאמין. וליבם, שלעולם לא ישוב לקדמותו, ממגנט אליו כמו בקסם לבבות דומים שמזדהים עם הכאב. אנשים שיגון מחבר
בזכות דודי, דודי שמסוגל לעשות דברים הרבה יותר מלקחת פלאפון ובזכות דודי אני יודעת שיש כאלו ילדים. לפני שגילנו שלדודי יש בעית תקשורת לא ידעתי
אין יאוש צועק חבר אל תפול אומר אחר אבל ממשיך אני לשקוע ולפגר תתרומם אומר חבר תתעודד קורא אחר אבל ממשיך אני ליפול ולמרמר אין
אני יודעת שאני אשמה בניתוק הזה. אני יודעת שאני תקשרתי לא נכון. הנה הצד של מושקי, הצד שאני הכי מזדהה איתו בעולם: סתיו היא ילדה

אני בת 16, בת יחידה להורים קצת מבוגרים, אבא בן 60 ואמא בת 50, ההורים שלי חיים בשנת 1980 ולא ב2019 והם לא מקבלים את
הי יש לי הרבה אחים ואחיות ורציתי לשאול איך שומרים על קשר טוב עם כולם? נניח עם אח שלי הקטן אני מתקשרת רק אם אני
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
כל הזכויות שמורות לאיטי פרוס, תשע"ח.
עיצוב: סטודיו נחמי שלנגר איור: אלישבע מימון בניית אתרים: נטוורקינג – אתרים שעובדים בשבילך