אלוקים ואני

ונפש אחת ריקה. אותן מלחמות שניצחו אותה והוסלקה.

אני יודעת שכתבתי בסערת רגשות ולכן לא בטוח שתבינו

'אז אולי אני לא כזאת רעה?' אני נושפת נשיפה אחת.

למה בעצם אנחנו רוצים להיות מוסרים? למה אני נותנת לאח שלי גלידה, לדוגמא, במקום לאכול את שלו כשאני מעוצבנת עליו?

הרי היא מקודשת אך ורק לך. לקראתה תלך אל ארמון המלוכה

בַּשְּׁנִיָּה הַהִיא שֶׁחָיִיתִי, נָפְלוּ אָז כַּמָּה מַסֵּכוֹת. כְּשֶׁעָשִׂיתִי אֶת זֶה אֲמִתִּי וְהַטֹּהַר גָּרַם לִי לִבְכּוֹת.

אני מתביישת ממש. בעצמי. ההתנהגות שלי במשך השנה.

אז ההמשך של הסיפור הוא שקם ר' יהושע על רגליו ואמר לא בשמיים היא

רק משאלה- בקשה אחרונה עודנה על בדל לשוני

מגיע לי שכויח גדול, לקח פול זמן לכתוב את זה, בעיקר כי רציתי להוסיף מקורות או לצטט

זה מחבק אותי, אותו חלום. בסוף הכל זה בתוכי.

מה הטעם להתפלל, אם מיום שחרב המקדש ננעלו שערי דמעות?