מה שהיה – היה !

העיקר להתחיל מהתחלה:)
כך פתאום באור יום.
הכרנו כמו בחלום.
את גדולה ממני בשנתיים.
לפחות.
וזה לא הפריע.
לא נגע.
התכתבנו המון.
ועם רגש.
את פשוט מתוקה.
ונתת.
את כולך.
רק בשבילי.
אני הייתי שבורה.
את הרמת אותי.
מה הייתי עושה בלעדייך.
הוא היה מסדר משהו אחר..
אבל הוא לא ויתר עלייך.
עובדה.
אז הכרנו.
אני ממש שמחה.
ואהבתי אותך.
אהבתי מאד.
אבל את?
לא יודעת.
מעולם לא אמרת.
הכל היה עם מרחק.
חיצוני.
"מעריכה אותך!", אמרת.
אין לי מושג מה ישב על הלב.
לא דמיינתי שזה היה כזה..
כואב.
שותת דם.
פשוט אכול שנאה.
ולא יודעת עוד איך לתאר.
כך גיליתי.
חברותייך המדהימות.
וחברותיי גם שלי.
לא יכלו להתאפק.
לשון הרע כזה עסיסי.
רצו להזהיר אותי.
שאני סתם מחרפנת אותך.
הורסת לך את החיים.
אז שתקתי.
בכיתי.
מאוד.
לומר לך שאני יודעת?
אין סיכוי.
ועד היום את לא יודעת.
אבל אני כן.
את לא רוצה אותי.
פשוט לא יכולה לסבלני.
חשבתי שזה בגלל שחפרתי.
הסתבר שלא.
כי ניתקתי קשר.
ואת שמחת.
ובכל זאת לא סבלת.
ושנאת.
ולעגת.
וריכלת.
ואחיותייך מספרות.
כי רוצות לעזור לך.
שאפסיק לחרפן אותך.
כי את משתגעת.
ואין להן לב.
כי הן ניפצו אותי.
ולא יכולתי עוד לגשת.
אז לא העמסתי עלייך בהודעות.
הפלאפון נח מהשיחות.
הלך לו לתרדמת.
עמוקה.
מדי.
אבל אני לא.
אני צרחתי.
רק הוא שמע.
הקיר הזדעזע.
ואת המשכת בחייך.
הלכת לסמינר כרגיל.
אני לא יכולתי.
אז נעדרתי.
אף אחד לא ידע.
ניסו לסדר לי את שעות השינה.
אבל זה לא עזר.
כי זה לא היה העניין.
אז שתקו.
בהתחלה.
רק כדי שאמי תשמח קמתי.
בשיעורים השתגעתי.
המחשבה מלאה רק בך.
לא הייתי מסוגלת לראותך.
אז לא נפגשתי.
ברחתי כל עוד יכולתי.
לא החלפנו מילה חודשים.
לא נעצנו מבט.
כי פשוט לא באת.
ואני נעלמתי.
ברחתי.
הפלאפון היה ריק ממך.
את שמחת.
אני בטוחה.
כי זה מה שביקשת.
רצית מרחק.
משהו חזק.
אז קיבלת.
לא יכולתי לגשת.
לא העזתי לדבר.
לראותך זה לרעוד.
קפאון.
את שונאת אותי.
הבן אדם שהכי אהבתי.
הבן אדם שהכי הערצתי.
הבן אדם שהכי עזר לי.
הבן אדם שהכי היה בשבילי.
הבן אדם שפשוט היה אחותי.
את צבועה.
זה מה שאת.
ואני מעריכה.
למרות שהקנטת.
בלי סיבה.
ללא גבול ומידה.
אבל כשראית אותי חייכת.
למרות שלא נפגשנו חודשים.
את אמרת לי שלום.
לא היה לי לאן לברוח.
כי זו את שהגעת.
באת עד אליי.
לא היתה דרך להתחמק.
והמשכת לחייך.
והמשכת לשנוא.
לחרף את שמי.
אבל את ניגשת.
וחיבקת.
ולהיות אדישה לא אוכל.
כי היד חמה היא הייתה.
הרגשתי את האתכפיא שלך.
לומר שלום זה קשה.
הרגשתי את הסליחה בידך.
החיבוק אמר את הכל.
הוא שידר המון.
אמר שאת לא רוצה שאפגע.
שארגיש תמיד קרובה.
כי לא סבלת, וחיבקת.
כל ליבך אכול שנאה.
לגביי.
עד היום.
אנחנו לא מדברות.
כי אני לא מסוגלת.
כי אותי אינך רוצה.
לדבר איתך אני רועדת.
וגם את לא יוזמת.
כי את פשוט לא רוצה קשר.
ונמאס.
אז די.
לא.
אבל אני מעריכה אותך.
כי את צבועה.
דווקא בגלל זה.
ליבך מלא שנאה.
אבל כלפי חוץ את מראה אהבה.
כי את לא רוצה שאפגע.
אבל יש מאחורי הקלעים.
ולא הצלחתי להתחמק מהם.
כי זה רדף אחריי.
אז היה לך שקט ממני.
ואני מקווה שהשקט הספיק.
כי כבר עברה שנה שלימה.
לפחות.
ואני מתגעגעת.
כל כך.
אבל הקיר שהצבת עבה מדי.
אין לי כוחות לשוברו.
אבל כן, זה מה שרציתי לומר.
שאני סולחת לך.
את לא מבינה כמה פגעת בי.
השתבשו לי כל החיים.
הכל היה שחור.
הרגשתי בחרם.
שכל העולם העולם נגדי.
אבל את לא ידעת זאת.
כי הסביבה שלך,
שהן גם החברות הטובות שלי,
אוהבות לעזור לך.
וחושבות שזה יועיל גם לי.
וזה היה בסתר.
ובכל זאת הרגשתי כאילו את,
באת אליי וניתקת.
לא סלחתי.
אבל עכשיו כן.
לא מסוגלת לומר לך,
כי את לא יודעת שזה הגיע אליי,
אין לך מושג שפגעת.
רק ניסית שלא אפגע.
התאמצת.
כל כך.
אבל אני נשברתי.
ועכשיו אספתי אתכם,
שברים יקרים.
אני יודעת שאת בן אדם,
ושמותר לך לשנוא.
ואולי מכיוון מסוים זה נראה בגידה,
אבל את נלחמת.
כל החיים שדברנו,
ודברנו המון,
את הראית פנים שוחקות.
ואם גם המלך כועס עלינו,
ובחודש אלול מראה פנים שוחקות,
ואני אוהבת אותו,
כי הוא אבא שלי.
אז תודה,
על כל רגע שפינית בשבילי,
על כל מילה ששלחת לעברי.
לומר לך שסלחתי איני יכולה.
כי אם תגלי שהן הלשינו,
יווצר סכסוך.
וזה לשון הרע.
ואני ממש לא רוצה.
אבל יודעת שאם תגלי שזה מה שהיה,
מיד תבואי לבקש סליחה.
על כל מה שידעתי,
מבלי שהייתי אמורה לדעת.
כי, כן, פגעת בי.
הרסת את כולי.
לא נישאר שם משהו בריא.
הכל שותת דם.
כאבים.
עברתי תאונה קשה.
נפשית.
ובלי פסיכולוגית השתקמתי.
ואני שמחה.
אבא עזר לי.
אז גם אם את לא תקראי את זה,
יש עניין לסלוח בלב,
אפילו אם זה דבר שלא שייך פגיעה,
לכאורה.
בטח כשכאן כולי התרסקתי.
ובוודאי כשאת בכלל לא יודעת.
ועכשיו כשאני כבר לא שם היום,
אני יודעת להעריך.
על כל מה שעשית.
ועשית בלי סוף.
אז אוהבת עד בלי די,
עם כל הלב והנשמה…
מוחלת באמת, נעמה❤️