cansoo

מה עבר לה בראש שהיא החליטה לא להביא היום אוכל לביצפר?? אז מה אם בבוקר לא היה לה זמן לכלום. עכשיו היא רעבההה והיום הזה נמרח כמו מסטיק. והוא אחד הארוכים.
"שיינא, מה עובר עלייך היום? את נראית מיואשת"
שיינא אפילו לא חוננת אותה במבט. הבטן שלה מקרקרת והראש, הראש עוד שנייה מתפוצץ.
"שיינא, את לא נראית טוב. להכין לך אולי תה מחדר מורות??"
ליבי הזאת, פשוט מתוקה. איך שהיא תמיד רואה כל אחד ורק מחפשת לעזור. אבל שיינא רק מחייכת חיוך עייף ומותש, ומניחה את ראשה על השולחן.
שיעור ספרות משמים הוא בדיוק הזמן האידיאלי להרדם. בין האקרוסטיכון המובא בשיר לבין הדיון למה כוונתו של המשורר בשיר. פתאום השולחן הקשה נהפך להיות רך כמו כרית נעימה, והקפוצ'ון מעל הראש ככ נוחחחח.
"שיינא??"
'אוי לא, המורה נחמה!! רק זה חסר לי'
"אממ סליחה המורה, נרדמתי לגמרי בטעות"
המורה חוננת אותה בחצי מבט וממשיכה.
"שיינא רוזנפלד, למזכירות" כך מודיעה המזכירה במערכת הכריזה.
'אוףףף, אין לי מנוחהההה' שיינא רוטנת לעצמה ופותחת את ידית הדלת, כמעט מתנגשת חזיתית בריקי ששבה מולה מהברזייה (ומעוד אלף מקומות אחרים כמובן 🙂
"שלום שיינא, אמא שלך ביקשה שתתקשרי."
המזכירה מגישה לה את הטלפון ושיינא מחייגת.
"הלו?? אמא?? מה נשמע??"
"שיינא — "
אמא מתייפחת מעבר לקו.
"סבא, הוא — הוא כבר לא איתנו"
"מה?? מה קרה?? אני בהלם. אימלא."
"הייתה התדרדרות מהירה מאוד, לא הספקנו אפילו לבוא ולהיפרד"
שיינא בקושי שומעת. היא מתייפחת. נופלת על כיסא ובוכה את נשמתה. איך?? למה?? סבא שלה?! האהוב?! כבר לא פה?!
היא משתחררת, לא יכולה להישאר פה אפילו עוד רגע אחד. היא צועדת הביתה ברגל. מרגישה שעוד שנייה ותקרוס. תוחבת את המפתח בחור, ומגלה שהוא לא מסתובב. יש שם מישהו.
דופקת. לא שומעים. מצלצלת בפעמון. אחותה הגדולה חני פותחת לה עם עיניים אדומות ושבילי איפור מרוח.
"חני" שיינא מתחילה להתייפח בשקט.
"שיינא" היא מושכת אותה לחיבוק.
"איך זה יכול להיות? סבא שלנו!! הוא — הוא ככ חי!!" שיינא בוכה, והדמעות לא מפסיקות לרדת.
"שיינא, אני מבינה את הכאב שלך. זה לגמרי לא פשוט. אבל לצערינו זו דרך העולם, עד שיבוא משיח."
היא מביטה בה במבט רך, והכי מבין בעולם.
בלילה שיינא חולמת על סבא, הוא מביא לה סוכרייה, ממש כמו שעשה שהייתה קטנה, ומנופף לה לשלום.