האמנם?!
אחרי חודש תשרי,
מגיע חשוון.
חידוש נכון?
אז כך, חודש תשרי הנו חודש מלא וגדוש,
מבורך בהרבה ימים מיוחדים ואפילו 'סתם' יום בחודש תשרי – הוא מיוחד וגדול ואין אומרים בו תחנון.
והנה, תם לו תשרי
ולאחריו מגיע חודש חשוון.
ליתר דיוק, מר חשוון. וכשמו כן הוא.
מר, אפרורי ויבש (לא מבחינת המשקעים חלילה…)
הוא נקרא כך כי כל ימיו הם ימים ממש 'רגילים' ופשוטים.
ללא חגים ומועדים.
ללא ימים טובים.
ימים די אפורים.
ולכאורה,
אחרי ההתעלות המיוחדת שהייתה, לא פשוט לנו לחזור לשגרה הרגילה.
לכן אומרים: "ויעקב הלך לדרכו".
מה אומרות, איך אתן עם קטעים קצת יותר עיוניים הדורשים העמקה קלה ?
הנה לפנינו קטע קצר,
מקווה שלא יעמיס מדי.
שאלה:
אם הייתי מבקשת מכן לבחור פסוק מהתורה,
פסוק אחד בלבד שלדעתכן הוא הפסוק המרכזי ביותר.
מהו הפסוק שהייתן בוחרות?
לכאורה 'שמע ישראל' או פסוק מעשרת הדברות, 'ואהבת לרעך כמוך' או משהו בסגנון.
נכון?!
אז זה מה שאמרו שניים מגדולי ישראל.
תנא אחד, בן זומא שמו, אמר:
'שמע ישראל ה' אלו-הינו ה' אחד"
תנא שני, בן ננס שמו, חלק ואמר:
'ואהבת לרעך כמוך'.
אך ההלכה נפסקה כדעתו של שמעון בן פזי ולא כבן זומא או כבן ננס.
מה הפסוק שהוא טען כמרכזי?
"את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים".
מה אתן אומרות?
נכון זאת נראית בחירה נורא מוזרה?
דוגרי, אני הופתעתי.
הפסוק הזה?
מול שמע ישראל?
מה כל כך חשוב בהקרבת קרבן התמיד כל יום באותה שעה? בוקר ובין הערביים?
אז זהו. שיש פה משהו גדול.
הפסוק הזה בעצם מלמד אותנו את הסוד של החיים.
הוא מספר לנו מה הבסיס והמטרה של כל תורת האלוקים.
מי שרוצה לעלות מעלה מעלה ובאמת להתקדם,
חייב ללמוד את סוד ההתמדה של עבודת ה'.
כדי להצליח לצמוח ולהגיע לדרגות רוחניות גבוהות,
אי אפשר רק להסתפק באמירה של כמה סיסמאות.
גם אם הן גדולות-גדולות.
יש חובה לעבוד יום יום, בוקר וערב במסירות ובדבקות ובעיקר בעקביות!
המטרה של החיים (של השגרה..) איננה רק התרגשות ברגעים מיוחדים ונשגבים כמו תשרי, חנוכה או פורים, ניסן שבועות או שאר ימים טובים ומועדים.
העיקר הוא להצליח להתחבר לאלוקים גם במעשים
הכי פשוטים.
הכי בנאליים.
אז נכון, בימים אלו יש הרבה דברים שאנו מתקשות בהן להתמיד אך אפשר לקבל על עצמינו לעשות משהו קטן, יום יום, כקורבן התמיד.
דווקא בתוך הרגיל והמוכר, השגרתי והתמידי – מסתתר הגדול והמיוחד!
העקביות היומיומית בלי פספוס,
ההתמדה ברציפות ללא השתמטות,
הרגילות התמידית חסרת ההתחמקות –
היא הדבר החשוב והעיקרי!
היא הדבר הראוי והנכון!
היא החיים האמיתיים שלנו….
(כן כן. השיגרה)
לא באורות,
לא באולימפוס,
לא בגובה,
לא 'חלומות באספמיא'.
כאן. היום. כעת. הרגע.
זה העיקר וזו התכלית,
זו המטרה שלנו.
להביא את העוצמות שלקחנו כאשר זכינו לגילויים,
כמו זריקת מרץ מצויינת כאשר הם נמוגים.
אז השגרה,
האפורה,
היא היא המטרה.
והספירה היומית,
העשייה העיקבית,
היא היא עיקר התכלית.
וואו!
זה
היה
ארוך
מדי
ואם
כבר
הצלחת
והגעת
עד
כאן
אז
קודם-כל
שאפו!
וגם
נסי
לחשוב
על
המעשה
היומי
שלך..
רצוי מעשה של פעמיים ביום
כקורבן התמיד
6 תגובות
וואי ישר כח! הולכת להקריב את קורבן התמיד?
וואו.
התרגשתי. ממש.
נעמדת עכשיו להתפלל מנחה.
תודה ענקית על הפוסט היפה הזה!!!!
ואווו.
מאלףף
ישלך כתיבה יפה עם זרימה כזאת שגורמת לקרוא גם תפוסט הארוך והיפה הזה:)
מהמםם
שין, פייר – התרגשתי!
שתזכי לתפילות מנחה תמידיות ורבות 🙂
אמן!!
עכשיו זכיתי לעוד אחת.?