נכתב עם דמעות בעיניים

כואב לי, חזק.
טאטי.
למה אנחנו כל כך גלותיים.
למה רק כשאנחנו מזועזעים נפתחות לנו העיניים ואנחנו נזכרים בך, נזכרים למי אנחנו שייכים ומאיפה הגענו.
נזכרים להתקרב עוד קצת אל מי שאנחנו באמת.

למה אסון אחד לא מספיק לנו כדי להבין, ורק כשכואב לנו אנחנו נזכרים שבעצם לא טוב לנו, ומשיח מוכרח להגיע.
ולא, אנחנו לא יכולים בלעדיו עוד רגע אחד.

למה אנחנו קמים כל בוקר עם דמעות על אחים אהובים שלנו שאינם (או שנותרו יתומים, או שנותרות אלמנות/ים. והלוואי שיכולתם למחוק את המיותר, אבל קיימים כל הסוגים). וממשיכים כרגיל את סדר היום שלנו.

למה רק כשיש אסון סביבינו אנחנו מתאחדים,
ונזכרים להסתכל סביבנו ולעזור לקרובים לנו. (הם היו צריכים איתנו תמיד, אז מה קרה עד עכשיו?)

למה אנחנו לא מספיקים לעכל אסון אחד והוא לא מפסיק להגמר ומגיע משהו חדש להזדעזע ממנו. ואנחנו מצדינו נשארים אותו דבר כמו שהיינו.

למה אנחנו לא מבינים.
למה אנחנו ממשיכים את חיינו כרגיל, מה כרגיל פה. מה?!

למה קשה לי כל כך לכתוב את מה שאני מרגישה עכשיו במילים.

מי שרואה את הפוסט הזה ויכולה בבקשה שתי דקות לפתוח ספר תהילים ולומר אפילו פרק אחד לזרוז הגאולה ולרפואת ילד מתוק אחד שנמצא בבית רפואה וצריך אתכן, ואולי הפרק שלכן הוא זה שיגרום לו להרגיש טוב יותר.

לטובת כולנו, מצורף פרק כ':
א לַמְנַצֵּחַ, מִזְמוֹר לְדָוִד.
ב יַעַנְךָ יְהוָה, בְּיוֹם צָרָה; יְשַׂגֶּבְךָ, שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב.
ג יִשְׁלַח-עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ; וּמִצִּיּוֹן, יִסְעָדֶךָּ.
ד יִזְכֹּר כָּל-מִנְחֹתֶךָ; וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה.
ה יִתֶּן-לְךָ כִלְבָבֶךָ; וְכָל-עֲצָתְךָ יְמַלֵּא.
ו נְרַנְּנָה, בִּישׁוּעָתֶךָ– וּבְשֵׁם-אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל;
יְמַלֵּא יְהוָה, כָּל-מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ.
ז עַתָּה יָדַעְתִּי– כִּי הוֹשִׁיעַ יְהוָה, מְשִׁיחוֹ:
יַעֲנֵהוּ, מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ– בִּגְבֻרוֹת, יֵשַׁע יְמִינוֹ.
ח אֵלֶּה בָרֶכֶב, וְאֵלֶּה בַסּוּסִים;
וַאֲנַחְנוּ, בְּשֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר.
ט הֵמָּה, כָּרְעוּ וְנָפָלוּ; וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ, וַנִּתְעוֹדָד.
י יְהוָה הוֹשִׁיעָה: הַמֶּלֶךְ, יַעֲנֵנוּ בְיוֹם-קָרְאֵנוּ.

(מי שקוראת ולא קשה לה לשלוח בתגובות לב או לכתוב בתגובות 'קראתי' – זה יעזור לי)
אתן אדירות, אני אוהבת אתכן.