מזמור שיר חנוכת הבית

זהו האתגר של דורשת המקדש!

חנוכת בית המקדש השלישי. הרגע המיוחל הגיע. כולנו טהורים, לבושים בבגדים שקנינו במיוחד להיום.
עכשיו תארי את עצמך ברגע המרגש הזה: עם מי את? איך נראית השמלה שלך? מאיזו זווית את רואה את המקדש? אילו מחשבות עוברות לך בראש? אילו תפילות?
איך ההרגשה להיות מחובקת כל-כך על ידי אבא?
ואיך הייתה הדרך? כמה זמן היא לקחה (קחי בחשבון שיש פקקים..:)?
ושאלת המחץ- מה עשית את כדי להגיע לרגע הזה?
שנזכה, בקרוב מאוד, לפתוח את האתגר הזה ולראות במה צדקנו…

מוזמנות לקרוא את התשובות המעלפות והיפות של השותפות

ו—האתגר הבא מחכה לכן! לחצו כאן והתחילו לכתוב מזווית אחרת לגמרי!

קרפ צרפתי עם מלא מלא שוקולד
הנה. זה קורה.

כמה ויתורים. אוהו כמה.
כמה התגברויות. אוח, הן היו קשות—
כמה קשיים. אואה, כמה מהם מתחשלים.
כמה מכשולות. והשפעות מחברות.

שעברנו.

כדי
להגיע
לרגע הזה.

הרגע שחיכינו לו 1,955 שנים.
הרגע שחיכינו לו 4,380 חודשים.
הרגע שציפינו לו 713,575 ימים.

אחרי נסיעה על כנפי נשרים, בגובה השחקים.

הנה, אני כבר כאן. לבושה בשמלת תחרה לבנה, צנועה, מלכותית. מול רחבת בית המקדש הנכספת. מיליארדי מיליארדים של יהודים, כמוני. כולם נושאים בידיהם קורבנות. ריח של קדושה מרחף באוויר.
אני מתרגשת. הלב שלי הומה. אני מרגישה שאני לא מסוגלת להכיל את כל הטוב הזה—
הנה ליבי. מוישי. חיה. כולם לבושים צחור. הם דומים למלאכים.

הוי, השם, בבקשה שזה לא יגמר.

אוווו אבא.
לא רוצה לצאת מהחיבוק שלך. אתה כזה חםםם. איזה גן עדן—

[וואייי שותפיותתת בטח לא חשבתן שיש לי את העומק הזה:)]

אשמח לתגובותתת

איכשהו חבדניקית…
אני נמצאת בתוך מעגל של כל האנשים שאני מכירה, כל המשפחה, גם המשפחה שעכשיו מכירה יותר טוב את הקב"ה, את הרבי שלנו – מלך המשיח שסוף סוף כבר רואים, כל החברות, גם אילו שאף פעם לא באמת הראו לי שהן מאמינות לזה שהרבי הוא הוא מלך המשיח ועכשיו הן רואות את זה ולא מבינות איך הן העיזו לומר אחרת ח"ו. כל הנשים הצדיקות שמדליקות נרות שבת מתוך הערכות שאני מחלקת להן מדי שבוע, בקיצור… כל האנשים שאני מכירה, כל האנשים שחיכו יחד איתי לרגע המרגש הזה כבר.
כולם מסביבי לבושים כל כך טהור, כל כך צנוע מצד אחד ומהצד השני כל כך יפה! פשוט תענוג לעיניים!
כל הזמן אני רק חושבת שאיזה נס שלא התייאשנו לרגע ובסוף הגענו לרגע המיוחל הזה! איזה נס שאנחנו היינו מהאילו שלא מתביישות להכריז ולומר כי הן יודעות ומאמינות בלב שלם כי הרבי הוא הוא מלך המשיח, והוא ממש עכשיו מתגלה וגואל אותנו! לעומת כל הנשים האחרות, שאולי טיפטיפה מתביישות עכשיו על זה שהן ניסו להכחיש… לחשוב שזה לא נכון חלילה… חושבת על זה שאיזה נס שכבר הגיעה המיוחל, הרגע שממנו תתחיל תקופה כל כך טובה! כל כך גאולתית! כל כך קדושה וטהורה! כל כולה רק אלוקות! נגמרו כל הצרות, כל המלחמות, הטילים, הטרור האיום הזה, החוסר אהבת ישראל שהיה אי אז, בגלות ההיא, שמי זוכר אותה בכלל בין כל הטוב הזה שמקיף אותנו…
וברגע הזה אני כל כך שמחה שתמיד ידעתי מה אני צריכה לעשות כדי להגיע כבר לזמן הזה, השתדלתי לדעת וללמוד מה הרבי שלנו רוצה שנעשה עכשיו בשביל שזה כבר יקרה, וגם עשיתי את הפעולות שבטוח בזכותן כבר הגענו…
קיצר, חיילות של הרעבע! בטוחה שאת המילים האילו תקראו כבר בגאולה, כשכל זה יהיה רלוונטי מאוד, אז אהובות! תעשו, תפעלו, תדליקו ופשוט תעשו הכל בשביל להגיע לרגע הזה (כן גם אני, גם אני…), אוקי? כי כבר אין לי כח לחכות לו…

חיה
אור.
נצנצים של זהב.
אלוקות.

אני שם.
כולם שם.

ישראל יודקין מחייך אל אליהו אמסלם. שניהם מתקרבים לאברהם אבינו.
נועה ארגמני ועדן ירושלמי מתחבקות, משלימות פערים. סרח בת אשר, עם הכינור, מנעימה להן את השיחה.
יששכר נתן צוחק עם יששכר המקורי, בן יעקב.

שמחה.
נצנצים של אהבה.
שכינה.

כולם משתתקים. שקט עמוק שורר , שקט של חיבור וכבוד. של אהבה ואמת.
של ברית עולם.

כולנו מביטים למעלה.
שמים כחולים, בהירים.

ענן יורד.
אלוקים.

סימה א.
מיד כשקול השופר נשמע, חזק ומהדהד – לא רק בחוץ, בעיקר בלב – קפצתי אל הארון, שלפתי את השמלה הכחולה שהמתינה בסבלנות. אחיות שלי נכנסו לחדר, הוציאו גם הן את מיטב בגדיהן. אף פעם, אף פעם לא ראיתי אותן מרוגשות כך, אפילו לא בחתונה של אחותי הגדולה שיומיים לפני סבתא שלי נפטרה, אז בעיקר בכינו, לא שמחנו. אבל עכשיו זאת שמחה מיוחדת שקורנת ממך לכל העולם. משהו אחר. בהרגשה. בתחושה.
אני לא מאמינה שזה קרה.
כל כך הרבה תפילות, דמעות, משאלות כמוסות קיוו ליום הזה. כל כך הרבה דורות שבכו להגיע לרגע המיוחל. ודווקא אנחנו, ה"חמורים", זכינו לשמוע את קול השופר.
מי היה מאמין? כי אני לא…

יצאנו לדרך, משפחה מרוגשת בת חמש נפשות ברכב מנהלים שרוט. השריטות מזדקרות, זוהרות. אלו לא סתם שריטות. אלו שריטות של שנאה ואהבת חינם. אלו שריטות של שתיקה והבלגה.
שכן ממורמר, מקנא, שעובר מידי יום ורואה את הרכב שלנו, חדש ונקי ויוצאות לו העיניים. והוא לא התאפק, ושרט. ותגובתנו הספונטנית היא עצבים. ושריטה נוספת מגיעה. ושוב יש מריבות. והשריטה השלישית לא מאחרת מלבוא.
ובהחלטת הורי אמא שלי תפסיק לחנות על יד הבית, אלא שתי רחובות רחוקים יותר. כדי לא להוציא לו את העיניים. כדי לשתוק.
וכעת – השריטות האלו מחממות לנו את הלב.
כי יש לנו חלק באהבת חינם.
גם כשקשה ופגעו בנו. למדנו לשתוק שאיזשהו שלב, למדנו להבליג על השחתת הרכוש.

ראיתם פעם ארמון במציאות? ועכשיו תארו לכם שהארמון הזה עשוי כולו אש זכה, ויהלומים וזהרורי אור קורנים…
כולם, כל יהודי שהגיע לחזות בבית המקדש שירד משמים, עצר על עומדו. משתומם.
גם אני. ברור. אי אפשר אחרת.
מעולם, מעולם לא דמיינתי כך את בית המקדש. ולא שלא ניסיתי לדמיין אותו לפני שהוא נבנה.

ואם נסכם את ההרגשה הלא מוסברת הזאת במילה אחת היא תהיה: התעלות.
פתאום לא קשה לי עם איך שאני נראית. פתאום לא קשה לי לשמור על פי שלא יוציא איזו הערה או עקיצה מדויקת. קל לי לשמור על עצמי מחייכת גם לנערה שהכי לא חיבבתי אותה במילים עדינות.
הכל נהיה קל יותר.
אני מרגישה התעלות. משהו נשגב. גבוה. מרומם.
ואבאל'ה, שירד אלינו משמים, מחבק ושמח. "בני אהובי", אפשר לשמוע את קולו קורא לנו. "חיכיתי, אוי חיכיתי שתשוב אלי".

נחלה
זה לא אזעקה… כנראה שלא…
אני מפהקת , מה השעה עכשיו?
אני מתיישבת על המיטה במהירות.
זהו קול שופר! אז רגע!
יכול להיות שהוא כאן?…
אני קופצת מהמיטה כשחיוך מרחף על שפתיי, נוטלת ידיים ומתעופפת לי לעבר המחשב.
המסך נדלק: "ממש ברגעים אלו בכול העולם כולו… אנו עדים כעת להופעתו של מלך המשיח….
פקקים רבים בדרך לירושלים, העולם כולו נוהר אל עבר בית המקדש…. ניסים גלויים היום ב….
אז זהו, זה מספיק, סגרתי את המחשב בחיוך גדול.
"שילת!" רכנתי להעיר את אחותי הגדולה, "שילת שילת!" אני מנערת את כתפיה "המשיח הגיע!" אני פולטת בהתרגשות ולא מאמינה למילים שהשמעתי : האומנם? הוא כאן? מלך המשיח? אתה פה? אבא? לגאול את בנייך האהובים?
"הגאולה באה?" קולה של אחותי נשנק, היא זורקת את השמיכה הצידה ורצה לחלון, מסיטה את הוילון התכול.
זריחה יפהפיה קידמה את פנינו, עוצרת נשימה ממש! הרחוב היה נראה נקי יותר, מטוהר.
עמדנו שנינו, שני אחיות מול החלון שוילונו מוסט- מביטות אל הזריחה היפהפיה ואל מציאות השם בעולמו.
המשיח כאן.
הגאולה באה.
זה לא חלום.
זאת מציאות מתוקה.
פתאום כל המשפחה הייתה ליד החלון וקרני השמש הזוהרות.
מסתכלים בהתרגשות , לא מאמינים מתרגשים.
"צריך לארגן תיק" העירה אדווה בקול שקט ומרוגש.
"זה מסע של ימים עד לבית המקדש" מסכים אליה.
ואנחנו מעבירים חיוכים, זה מסע לבית המקדש… אוו מסע… של כמעט אלפיים שנה.
"צריך ללבוש את השמלה שהכנו למשיח ולארוז אוכל וספרים ו…"
"והגאולה פה…" אני אומרת ברכות ליעל.
"ה' ידאג לכל הפרטים, עלינו רק מוטל לצאת לדרך!"
ואנחנו יוצאים כל עם ישראל לכיוון אחד, לעבר ליבו של העם היהודי- ירושלים ו בתוכה- בית המקדש!
וכל העולם מגיע בעקבותינו אל בית הבחירה.
הגאולה כאן.
הגיע הזמן.

מאמינה…
"דיייי!!!" אני צועקת על מיכל שבורחת ממני ברחבי הבית כשחפיסת שוקולד בידה, משאירה שובל שוקולד מאחוריה.

שניה לפני שהחבילה מתהפכת על הריצפה והופכת להר סיני אני תופסת אותה, לוקחת את השוקולד ומניחה על השיש בהחלטיות של נשיא ארצות הברית.

אני באה לצעוק עליה, כשמבטי ניתקל במיכל המביטה בי בחיוך מאושר מחכה למוצא פי כאילו הייתי כהן גדול בצאת יום הכיפורים, מילים עסיסיות נתקע על קצה לשוני, המבט הכובש שלה הפיל גם אותי. לא יכולתי לכעוס על פרצוף כזה תמים.

אבל דוד, ששם לב לשקט ששורר לפתע, בחר לתפוס את תפקידה של אחותו ובר סיני משוקולד נוצר לו במרכז המטבח, מיכל הביטה בי לרגע בהיסוס, ואחריו רצה בלי שום תכנון מוקדם הישר לתוך השוקולד, מתכלכלת כליל.

דמעות אכזבה וייאוש הופיעו בזוויות עיניי. מה כל כך מסובך בלשמור על זוג ילדים?! איך אמא הצליחה?! נחיל הדמעות מתגבר כשאני נזכרת בה, איך לקחה אותה המחלה הארורה הזאת, השאירה אותי ואת אבא לבד, להתמודד עם חבורת ילדים קטנים, איך?!

"מיכל ודוד!!!!!" הצעקה יצאה גבוהה משתכננתי, אבל אחרי שהתחלת כבר לא יכולתי לעצור, "מה! אתם! חושבים! שאתם! עושים?!?!?! אתם לא נור—-"

נעצרתי על עומדי בבהלה, קול חזק עטף את הבית, הולך ומתחזק, רצתי לעבר החלון, מיכל ודוד רצים אחריי כזוג מאבטחים נאמנים, הבטתי לעבר הכותל, שנמצא מרחק דקה מהבית שלו, וקריאת תדהמה פרצה ממני.

הכותל לא היה שם, במקומו, מלא הדרו ויופיו, בית המקדש.

אור הקיף אותו, יונים ריחפו סביב במעגלים, וחוץ מכל השופר שום קול לא נשמע.

צעקות הרוכלים, צעדי האנשים, פעיות התינוקים, ריצות הילדים, רעש העצים, קול החתולות.

הכל. אבל הכל. דמם באחת.

עמדתי שם, בחלון, דמעות שוטפות את פניי, מוחי ריק ממחשבות, קול שירת הלווים אופף אותי, ידיי רועדות ועיניי לא כלות מלהביט ביופי הזה.

לא עוברות חמש דקות, ואנחנו כבר שם. אבא, אני, ישראל, מיכל, דוד ורות. רגלינו יחפות, השמלה הלבנה שלי מתנופפת ברוח, אוויר שונה נושב בירושלים, אוויר זך וטהור. אוויר הגאולה.
אנחנו צועדים לעבר המקדש, ידינו שלובות זו בזו, אנשים מכל קצוות העולם מגיעים, כולם צועדים כגוש אחד אל בית מקדשו.

פתאום אני רואה אותה, וליבי עוצר מפעימתו.

"אמאאאאאאא!!!"

אני רצה עליה, רגליי היחפות מדלגות על הרצפה המבהיקה, קלות כנוצה. "אמאאאא!!!!" אני נופלת עליה, מתמסרת לחיבוקה, "למה הלכת לי?!" קולי רועד, נשנק מהתרגשות. "אל תלכי יותר!!!" אני מחבקת אותה חזק, לא רוצה לעזוב, סבא וסבתא עומדים מאחוריה, לבושים בדיוק כמוה, מביטים בנו בחיוך דומע, מסך דמעות מסתיר את עיניי, אני מתמסרת לחיבוק של אמא.
עד שקול הכהן נשמע ממרחוק. "בואי ילדתי", היא מרימה אותי, כאילו הייתי כבת חמש. "המקדש מחכה לנו".

"ואף על פי שיתמהמה, אם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".

חסרת תקנה
עם מי את?
אני עם חברה, חיפשתי אותה בין העננים והיא אותי… ונפגשנו… מרוגשות ובוכות, כמה התפללנו על היום הזהההה ועוד בסוכותתתתת
איך נראית השמלה שלך?
השמלה של משיח… זאתי שקניתי במיוחד..
מאיזו זווית את רואה את המקדש?
אני הקטנה רואה אותו ענק מצד שמאל, עומדת בשוק, מחזיקה יד לחברה שלי ובוכה לה "זכינוווווו"
אילו מחשבות עוברות לך בראש?
זכיתייייייייי אני כאןןןןן כמה גלגולים הנשמה שלי עברה כדי להגיע למקום הזה? כמה התפללנו וחיכינו?
עכשיו נשאר לי להתחתן וזהווו הכל מושלםםםםם,
היחידה שבנפש שלי מתגלתתתתתתת
אילו תפילות?
שזה לא חלום ושנפגוש מהר את דוד המלך, יוסף הצדיק, הארי ז"ל, רבי יהודה פטאיה והבן איש חי…
איך ההרגשה להיות מחובקת כל-כך על ידי אבא?
מטורפתתתת הרגשתי ככה קצת ממש שקראתי תהילים בגלותתתתתת
וסוף סוף אבא לידיייייי
ואיך הייתה הדרך?
טירוףףף פחדתי שנפול מהענן אבל זה כמו לשקוע בתוך פופים
כמה זמן היא לקחה (קחי בחשבון שיש פקקים..:)?
לא הספקנו להגיד "שלום עליך רבי" [מידת זמן בגמרא] וכבר ראיתי את ירושלים
ושאלת המחץ- מה עשית את כדי להגיע לרגע הזה?
כלוםםםם לא זכיתייייי
אבל ה' לקחת בוודאות את כל הדמעות שלי כל החיים וזה חלק מבית המקדש, המעשים הפעוטים שלי והדמעות, הם היו החלק האחרון בבית המקדשששששש והן שלייייייייייי

מוריה נועה
מגיעה לתיכון, שגרת מלחמה ( אני נתיבותית יש לי ניסיון בשיגרות מלחמה.. ומלחמת גוג ומגוג תמיד עניינה אותי תכלס מלחמה עולמית של מספר מעצמות) יושבת מתפללת המורה נכנסת מתחילה הקנייה של החומר ו-א-ז קול שופר חרישי שהולך ומתעצם והולך ומתעצם אנחנו מסתכלות אחת על השנייה לא מאמינות
הרגש השני שאני מרגישה הוא החמצה יכולתי יותר וזהו המשחק נגמר וכמו המשל הידוע לא משנה כמה גולים תבקיע כל עוד המשחק נגמר..
לאחר האלם האישי צריך לראות עוד תגובות אנחנו מביטות אחת על השנייה ואני לוחשת "מ..מה..מה עכשיו" חברתי לספסל הלימודים עונה בהיסוס "עולים לירושליים..לא" המורה כמו נעורה מחילופי הדברים היא מרימה טלפון למנהלת שתפוסה.. אני בתור נציגה מציעה לעלות לברר מה עושים
בעודי עולה במדרגות אני כבר שומעת מספר תלמידות נוספות המדווחות לי בהבעה משולב בה התרגשות הלם וניסיון להתעשתות שהולכים
לאן ? לא הבנתי לבתים? לירושליים? ואם אילו בגדים??
אין זמן בכל דקה הפרקים הולכים וגברים לכן יוצאים כ-כ-ה לירושליים
ככה??? בתלבושת אחידה??
כן הן עונות לי
ותמהרי אין הרבה זמן האוטובוסים יגיעו בעוד פחות מחצי שעה
ירדתי לכיתה ואמרתי את אשר שמעתי
המורה ביקשה מבת אחרת להביא את הטלפונים מההפקדה (אנחנו מפקידות פלאפונים אצל המזכירה בבוקר ומקבלות אותם בסוף השיעור האחרון)
התקשרנו להורים ודיווחנו

טל תחיה
וואווו
אני מול בית המקדששש
ה-ל-ם-ם-םםםם
מחכה בתור לפגישה הראשונה שלי עם מלך המשיח
שיחייך אליי את החיוך המיוחד שלו ויגיד לי, עשית את זהה
בזכותך נגאלו כאן כולם
לבושה שמלה לבנה רואה מרחוק את בית המקדש, סווען סווענטי לידו וכולו זוהר..
איזה הזיה, מחשבה עוברת לי בראש,
איך זה הגיוני?
באמצע יום רגיל אנחנו יושבות על הדשא ליד הבצפר, צוחקות על החיים.
פתאום קול שופר נישא קדושה אופפת באוויר,
צרחות סוערות ואנחנו המומותתת
ה..ה…גאולה????
הלםםםםםם
הולכת לכיוון העץ שפתאום הצמיח שמלות קוטפת מתלבשת
עולה עם החברות לענן שצץ מאחורינו..
על הענן גם אמא עולה ןהרגשה מחובקת אותי מציפה..
פתאום מתחרטת על כל הרגעים שהפסדתי תפילות והזדמנוית למבצעים
תוך חצי שעה מגיעים לירושליים עוד מצליחים לראות איך עננו של בית המקדש מתיישב בהדרת כבוד על הר המוריה
נזכרת בכל הדברים שעשיתי שהרגע הזה יגיע התוועדויות מבצעים ומה לאא
אההיי הגיע התור של זאת שלפנייי
והנההה אנייי
הרבי מוליי מחייך את החיוך שלו
ואני צועקת בקול
האמנתי!
עד הרגע האחרון

צניחה חופשית
עם כול המשפחה שלי, נדירה ברמות, מכול הזוויות האפשריותת, מחשבה אחת- אלוקות!, תפילת מזמור לתודה וחמשת הברכות  , אין כמוה -איןןןן, שנייה, נו באמת, שכחתן שיש ענן?.., הכוללל