הפסקה בלי חברות

הפעמון מצלצל,
והרגליים שלי כבדות.
כולם עפים לחצר,
ואני נשארת לבד עם המחשבות.

שונאת את הרגע הזה,
שבו כולם מתחברים,
מעגלים של צחוק וסודות,
ואני בצד, רחוקה מהדברים.

אין לי למי לגשת,
אין מי שיחכה,
השקט צורם לי באוזניים,
הלב רק רוצה להיעלם בשקט.

הם לא רואים אותי,
לא שומעים את השתיקה,
ואני שונאת את ההפסקות
כי הן חושפות את הבדידות הכבדה.

מחכה שהפעמון יציל אותי,
שיקרא לחזור לכיתה,
כי בשיעור, לפחות,
אין מקום לבדידות לחצות את הדלתות.

אבל בין הצלצולים,
בין המעברים,
אני נלחמת בעצמי,
מחפשת איך לשבור את הקירות האלה,
ולמצוא מקום בין האנשים.