אני ילדה שלו, אז זכיתי!

בעצם, כולנו הילדות שלו.
עדיין לא קולטת, וכבר עבר שבוע מאז,
הייתי בגן ישראל,
בבאענקט שליחות,
או יותר נכון בהתחלה של הבנקאט,
כי אחר כך הייתי ולא הייתי,
הייתי ולא הקשבתי,
הייתי ויצאתי כל הזמן.
בהתחלה היה הכל טוב, ומעולה.
ואז הגב' חני גרינברג עלתה על הבמה,
היא הראתה לכולם את המכתב מהרבי שכותב לילדים שהולכים לקעמפים וקייטנות…
מכתב מהרעבע לא עותק או צילום, מכתב מקורי, שנשאר עדיין בתוך המעטפה עם הפסים הכחולים והאדומים.
ואני מסתכלת עליה ועל המכתב עדיין בהלם שיש כזה דבר בימינו,
ועוד כמה מילות סיום והיא יצאה מהאולם.
יצאה עם המכתב של הרבי.
המכתב היחידי המקורי שראיתי בחיים שלי.
ראיתי זוג ידיים או שתיים נדחפות כדי לגעת במכתב,
אבל אני הייתי רחוקה ממנה,
וגם אני רוצה לזכות לגעת!!!
אז קמתי, ורצתי אחריה,
והיא נתנה לי,
ברגע שנגעתי במכתב התחלתי לרעוד,
פתחתי את המכתב,
ראיתי את השטר שהרבי נתן בתור השתתפות,
והעיניים דומעות,
רציתי עוד כמה שניות,
לגעת, להרגיש את הקדושה,
זה הרי מהרעבע!!
מהרעבע בעצמו!!
אבל היא כבר לקחה ממני את המכתב.
אני יוצאת מהיציאה האחורית,
הידיים, אלה שנגעו במכתב מהרבי כל הזמן על השפתיים.
מנשקת ועוד הפעם,
בוכה והולכת,
הולכת אוטומטית לארון קודש,
המקום החביב עלי כשהוא במגע אישי,
ושם, בין הפרוכת למסך של המקרן,
במקום שאף אחד לא רואה אותי,
אני אומרת לה',
אומרת? צועקת מהלב ומדברת,
"נולדתי לדור של גאולה, אז למה אני לא רואה את הרעבע?
למה אני זוכה לגעת רק לכמה שניות במכתב שהרעבע כתב לפני ___ שנים?
למה אני לא זוכה שהרבי ישלח לי מכתב?
למה אני לא רואה את הרעבע מחייך? מעודד? ואפילו מביט בי עם מבט חודר?
למה??????????
אתה אמרת שאתה אבא של היתומים, ואבא עושה מה שהוא יכול לילדים שלו,
אתה המלך של העולם, ומלך יכול להביא כל מה שרק מתחשק לו,
אז למה? למה אתה לא מביא את הגאולה?
איך אתה רוצה שאני אסתדר בעולם בלי אף אחד מהאבות שלי?
בלי האבא הביולוגי ובלי הרעבע?
והרי הרעבע בעצמו אמר שהוא לא מבין למה הגאולה לא מגיעה,
אז אם אני הבת שלך, וקרובה אליך יותר מכולם,
אז תקשיב לבקשה שלי, תקשיב לבקשה של הבת שלך,
בבקשה אבא!!!!
וזהו, המשכתי להסתובב, נכנסתי לבאענקט ויצאתי,
הלכתי ובכיתי,
עד שפתאום קלטתי מה קרה כאן,
הרעבע נתן לי מתנה.
הרעבע שלח את הגב' חני גרינברג עם המכתב כדי שאוכל לגעת בו!!
הרעבע רואה אותי ויודע שזה מה שהייתי צריכה!!
שזה מה שייתן לי כוח!!
הוא רואה את החסידים שלו כל רגע ושולח להם מה שהם צריכים,
ואני הייתי צריכה את זה,
כדי לחזור לבית ולהתמסר יותר לשליחות שלי,
לתת יחס וסבלנות לבנות שאיתם אני פועלת,
אז נחזור למשפט שכבר כתבתי:
"למה אני זוכה לגעת רק לכמה שניות במכתב שהרעבע כתב לפני ___ שנים?"
ואני משנה אותו, "תודה לך רעבע שזכיתי לגעת במכתב שאתה כתבת!!"
לא שהפסקתי לבכות אחרי התובנה הזאת,
המשכתי, אבל זה היה דמעות קצת שונות,
בהתחלה זה היה דמעות של עצב מהגלות,
של הבנה מהי הגלות הזאת שאנו נמצאות בה,
ועכשיו, עדיין יש לי דמעות של עצב אבל גם דמעות של  הבנה ושמחה,
דמעות של אושר,
שאני זכיתי וקיבלתי מתנה מהרעבע,
שלמרות שאנחנו לא רואות אותו בגוף גשמי, הוא עדיין חושב עלינו ודואג לנו.
כשאני קוראת את מה שכתבתי, אני מנסה להבין מה הולך כאן,
עצב? שמחה? התרגשות? געגועים? הודיה? בקשה?
איך הכל הולך ביחד?
לא שיש לי תשובה, אבל רגשות יכולים להיות כולם יחד
וזה עובדה.
וגם עכשו כשאני כותבת את זה, אני רועדת ומצמידה מידי פעם את הידיים לשפתיים,
מנסה לקלוט שבאמת אני זכיתי!!
ולא רק אני, כל אחת מאיתנו זוכה,
כל אחת מאיתנו היא ילדה של הרבי!!

(נחשפתי כאן יותר מידי, וסליחה על גילויי הרגשות שלי, אני רק מנסה לקלוט?)