אם תמצאו

את דודי
מה תגידו לו?!
"אבא?"
"כן, אהובה?"
הוא הפנה את ראשו, והסיט בחיבה את קצוות השיער שעפה על מצחה.
"אפשר לצאת היום לגינה?
בבקשההה!!"
"אמממ…" הוא עטה על עצמו מבע חמור למראה.
היא התבוננה בו בשקט, במין חצי חיוך שקט המצפה לבאות.
"רק אם תבטיחי שנרוץ ביחד עד הסוף הסוף של הדשא, עד שניתקע בשמיים!" הוא אמר בטון מנסה-להישאר-רציני.
עכשיו היא כבר צחקה בקול, והוא הצטרף בשמחה לצחוקה המתגלגל.
וכמה טוהר, שלווה ואהבה היו ברגע הזה, שזרמו ביניהם בתחושות שרק הם ידעו להרגיש.
יחד הם יצאו, יד ביד,
אבא ובת שכל מה שיש להם בעולמם זה אחד/ת את השני/ה.
הילדה צעדה כמה מטרים מקדימה, רצה, נעצרת, בודקת כל פרח חדש שיצא, ומלטפת באהבה עלי כותרת.
כמו קסם קטן, היא מסתובבת סביב העצים עם שערה המתנופף ברוח, ונעצרת לרגע לדבר בהערצה גלויה לעץ העבה, הזקן, שבקצה הגינה.
האבא צועד לו בשלווה מאחור, מהופנט למראה ביתו, מחייך למראה צחוקה, מקשיב בשקט לשיחותיה עם העצים.
ואין שום דבר בעולם שיכול לשבור את הרגע הטהור הזה,
את האהבה הבלתי נגמרת שרוחשת ביניהם, שזורמת בגלים באוויר הנקי שבגן.
ופתאום היא קופצת, מבוהלת כולה למשמע רעש חזק שמגיע מדרום.
מסתכלת סביבה, ובלי לחשוב פעמיים היא רצה ברגליים קטנות, היישר לתוך הידיים הגדולות של אבא.
עיניה עצומות למחצה, היא רצה אליו עיוורת, בטוחה ויודעת שהוא יהיה שם… נופלת לידיו בלי פחד, זוכרת שהוא מגן עליה.
ואין שום דבר בעולם שיכול לו, לאבא החזק שלה.
נוחתת לידיו סמוקה וצוחקת… מבינה פתאום שזאת בסך הכל היתה משאית חולפת.
רק בסוף יום הם חוזרים הביתה,
סוגרים דלת על החושך, נכנסים פנימה לחום.
חסרת נשימה, צוחקת ואדומה, היא מתגלגלת לה פנימה, ילדה קטנה ושמורה.
לאט ובחיוך הם פורשים לאט לאט לישון, עד שהיא קוראת לו מהחדר שיבוא לכסות אותה.
והוא מגיע, כמו בכל ערב,
אבא הטוב שלה.
הוא מגיע בחיוך, מדגדג אותה קצת, רק לשמוע עוד רגע אחד את קול צחוקה המתגלגל.
מרים את השמיכה ומכסה באהבה, פורש מגן בפני הרוח, הקור והחושך.
שרק יהיה לך טוב, וחם ונעים ואהוב, הוא לוחש לה בשקט.
ופתאום, משום מקום היא נעמדת,
רצה אליו לדלת החדר ברגליים קטנות ויחפות,
קופצת עליו, לא נושמת.
"אני אוהבת אותך, אבא!
רק רציתי שתדע…"
ואין מילים בעולם שיוכלו לתאר את המבט בעיניה;
אהבה,
ותום,
ואמון אינסופי וטהור.
והלב של שניהם שלם מתמיד, הנשמה זורחת מחום.
האהבה ממיסה כל פחד, הם רק רואים טוב.
היא חוזרת למיטה בריצה, נשכבת, ונרדמת לה בשקט, מחייכת.
מוגנת, בטוחה,
אהובה.

—-
באמצע הלילה, פתאום היא מתעוררת, הילדונת.
משהו מציק לה, והיא לא יודעת מה, אבל הלב לא מסכים להשתתק.
משהו בועט לה בפנים, מכה על הלב, פוער בו חור לא מוסבר.
היא עוצמת עיניים בחוזקה,
ונזכרת – אבא כאן בבית, היא במיטה.
הוא פה איתה, אבא הטוב.
הוא חזק, כל יכול, ואין גנב בעולם שיכול לו.
אבא שלה ישבור את כולם, הוא תמיד מנצח את הרשעים.
הוא שומר עליה והוא בבית, היא נזכרת דקה לפני שהעפעפיים נסגרות בחזרה, נרדמת שוב בשקט.
אוהבת, מוגנת,
בוטחת.

.
אחרי כמה דקות היא מתעוררת שוב, הלב בפנים עדיין צועק, לא מסכים לשתוק.
ומה קורה לה? ולמה הכל חשוך?
היא כבר לא מזהה את הבית,
הכל כל כך שונה ועזוב.
היא מזכירה לעצמה שוב, שאבא כאן, ואולי היא פשוט תחזור לישון?!
אבא שומר עליה, היא בסדר, בטוחה ומוגנת מאחוריו.
היא כמעט נרדמת שוב,
אבל הלב, הלב לא נותן לה לישון.
משהו חסר, משהו כואב, משהו שורף לה בפנים.
וככה, סהרורית,
היא קמה בשקט לכיוון מיטתו של אבא.

.
ורק שם, מול המיטה, היא מתעוררת.
העיניים העצומות נפערות, הרגליים מסרבות לעמוד.
כי אבא,
אבא הטוב,
אבא החזק, האוהב,
כל עולמה –
לא נמצא כאן.
אבא,
שמחבק אותה כל ערב –
כבר לא פה.
היא ממאנת להאמין, משפשפת שוב עיניה בחוזקה.
כי זה לא יכול להיות.
אבא שלה.
עזב.
הוא לא אמר שלום.
הוא רק השאיר אותה כאן, לבד, נתונה לחסדי הלילה,
לא חשב עליה, ילדתו.
היא יושבת שם, הלומה מצונפת, עייפה מכדי לבכות.
ורק החושך שומע אותה לוחשת,
דומעת בשקט שיר פרידה ישן וחסר לחן.
וכואב לה, שורף לה בפנים, בפעם הראשונה ליבה נאטם.
כי אבא, אהוב חייה, ליבה השלם, חלק מנשמתה, כל עולמה –
עזב.
נטש והפקיר אותה לבד בעולם אכזר, השאיר אותה ילדה קטנה ורועדת,
מפחדת ועייפה, נתונה לחסדי העולם.
וכשהלב מתחיל לשרוף, והיא כבר לא יכולה לעצור עוד את הדמעות,
היא מתחילה לצעוק.
היא צועקת לאוויר הקר של הלילה,
היא צועקת למיטה הריקה שנשארה.
היא צועקת לאבא, שאינו כאן כדי לשמוע,
את הכאב של ילדתו האוהבת.
היא צועקת, עד שלא נשאר לה כוח לצעוק.
היא בוכה, עד שעיניה יבשות מדמעות.
היא צועקת לו, לאבא, למי שאהבה יותר מכל.
היא צועקת לו, כי כואב לה, כי היא לא רוצה יותר לסבול.
היא צועקת, ואז מצטנפת חזרה,
נותנת לדמעותיה לזלוג בשקט.
וכך מוצא אותה הלילה –
ישנה בפנים רטובות, עייפה ורועדת, ראשה טמון במיטה, זועק בלי קול – לאבא.
אבא שלה.
"אבא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!….."

–
בחוץ, באוויר הלח והקריר של הלילה.
עומד לו אבא, שייצא מקודם לחושך.
זה התחיל כשהוא שכב במיטתו, כמו בכל לילה – שלו, רגוע, ומלא באור.
הילדה שלו, אהבת חייו, שוכבת בחדר השני,
מוגנת, בטוחה ואהובה.
הוא נרדם בחיוך, חולם על שיער מתנופף ועצים מדברים, על צחוק שמתגלגל על מרחבים בלתי נגמרים של דשא.
ולתוך החלום הזה פתאום פרץ הרעש, חזק וחד, הרים אותו ממיטתו.
וכך הוא ייצא החוצה, נעל אחריו את הדלת, ונשאר לשמור על הפתח ליתר ביטחון.
הוא היה עייף כל כך, מותש מיום מלא באושר.
אבל בכל פעם שרק רצה לחזור למיטה, שמע בתוכו את הקול שצועק לו: 'ומה אם? ומה יקרה לה משהו, לאהובתך?
אינך יכול לחזור למיטה. תישאר כאן, תשמור עליה, היא חשובה לך יותר משינה…'
והוא נשאר.
הוא נשאר לשמור עד שכאבו לו הרגליים,
הוא נשאר להגן עד שיעלה לו אור הבוקר.
הוא נשאר, בשבילה.
ופתאום, לתוך החושך בוקעת צעקה שקטה.
הוא מחדד את אוזניו, לא מאמין למה שהוא שומע.
כי הילדה שלו, אהובת ליבו, בוכה.
היא צועקת אליו, לאבא שלה שנמצא כאן בחוץ,
היא כואבת, היא לא מאמינה בו, באבא שלה.
היא בוכה את המשבר, את החוסר אמון, את הכאב ששורט לה את הלב,
והוא – כאן בחוץ, עומד להתעלף.
"ילדונת!!! תבואי רגע, תסתכלי בחלון!! אני כאן, אני מעולם לא חשבתי לעזוב.
אני פה, אני איתך, בסה"כ שומר ומגן. את לא רואה אותי, אהובה, אבל אני כאן בשבילך…"
הוא רוצה לצעוק לה, שתבין. אבל הוא לא יכול להשמיע רחש.
הוא שומע את הכאב שלה, שומע מנגינה שקטה, ונשבר.
הוא עומד לו בחוץ, ודמעותיו מתערבבות בלחן, כאב ליבה שורט את ליבו.
כואב לו כי כואב לה, לילדה הקטנה שלו.
כואב לו כי הוא אוהב עד קלות, כי נשבר לו אמון של שנים.
כואב לו כי הוא כאן, כי הוא מעולם לא רצה לנטוש.
אבל היא כואבת, ילדה קטנה שלו, עדיין לא בוטחת עד הסוף.
הוא נמצא שם, שומע ואינו נראה, בוכה יחד אייתה את הבדידות והכאב, נשרט ביחד אייתה מהקור והחושך שמקיפים אותם ביחד, לבד.
הוא בוכה, כי הוא יודע שבפנים היא עוד מחכה לו,
ילדה אהובה שלו, שכואבת
לחינם.
ואולי רק השקט, הצליח לשמוע את לחישותיה האחרונות,
לפני שנעצמו עפעפיה על מיטה ריקה.
'אני עדיין מחכה לך, אבא,
יודעת שאולי עוד תשוב.
רוצה שתגן עלי, כמו שעשית תמיד,
בוטחת בך, שמה שעשית – היה לטובתי תמיד.
אני עדיין פה, מתגעגעת,
ובשבילך, אבא,
אלך גם עד קצה העולם.
משוגעת מחוסר,
מחפשת אותך,
חולת אהבה"

—
"השבעתי אתכן בנות ירושלים…
אם תמצאו את דודי,
מה תגידו לו?!
שחולת,
חולת אהבה
אני"
❤
(שיר השירים ה', ח')