תווי מכחול /5

פרק ה':

נער עומד על שפת צוק חד, על גבו תרמיל מסע אדיר ממדים ומימיה קשורה על צווארו. מפל צלול לצידו משפריץ נתזי מים לכל עבר. נוף פסטורלי יחד עם זהרורי אור יוצרים צלילים מופלאים.

אבל את התמונה הזאת אופיר עוד לא ציירה. היא רק צבועה לה בראש, מנגנת שם בתווים נסתרים.

וכשהיא נעמדת מול כן הציור בחדרה של עדנה, היא לא יודעת איך להתחיל. אפילו את המכחול היא מתקשה להחזיק בצורה יציבה.

"עדנה", היא מושכת לה בשרוול. "אופיר צריכה עזרה".

וגם לאחר שעדנה ממקמת לה את המכחול בין אצבעותיה והיא טובלת אותו בצבע צהוב – המריחה העדינה שהיא התכוונה למרוח יוצאת גסה יותר מדי.

דמעות תסכול צפות בעיניה. למה? למה היא לא מצליחה?!

עדנה, שקולטת את הסערה המתקרבת, לוקחת מידה את כלי הצביעה ומושיבה אותה על הכיסא.

"יש לי משהו לספר לך, אופירוש", היא מתכופפת אליה, מנגבת דמעה אחת. "את יודעת לצייר יפה מאוד. יותר יפה ממני. וגם אם עכשיו קשה לך לצייר – זה לא נורא".

"זה נורא! זה נורא מאוד!!" היא צועקת. ותוך שניה הרגליים והידיים מתנפנפות.

עדנה משתלטת עליה במהירות מדהימה, מישירה את מבטה אל תוך עיניה התמימות של הילדה שגדלה כל כך בחודשים האחרונים. "נכון אופיר יודעת לדבר?" אופיר מהנהנת. "מתי אופיר למדה לדבר?"

השאלה מעט קשה עבור ילדה מיוחדת בגיל שבע.

"אני רוצה להסביר לך משהו, אופיר", עדנה מתיישבת לידה על כיסא נמוך. "כשלא ידעת לדבר – ידעת לצייר. עכשיו, כשאת מתחילה לדבר – יהיה לך קשה לצייר".

אופיר בוהה בה כלא מבינה.

"גם אם את לא מצליחה לצייר יותר, את יודעת לדבר. וזה גם דבר חשוב מאוד. ואני גאה בך". הטרפיסטית מחבקת אותה.

אופיר לא הבינה. היא רק יודעת שהיא יודעת לדבר, ושהיא לא מצליחה לצייר כמו פעם. ושעדנה עדיין אוהבת אותה.

הן מנגבות דמעות וחוזרות לצייר.

וכן, הציור לא יצא כמו שדמיינה.