תווי מכחול /4

פרק ד':

אופיר הלכה, ועל אף שאין ילד נוסף היום שצריך לבקר בקליניקה, עדנה נותרת במקום שמשמש לה כביתה השני.

היא עומדת מול הציור שציירה אופיר בכישרון מיוחד, דמעות עולות בעיניה. דמעות התרגשות.

שביל עפר על יד בית כפרי, מלא אבני חצץ קטנות ועשבים שוטים וירוקים. ילד טוב מראה מביט אל השמים התכולים כמו חולם כבר לגדול. שקט פשוט מקיף אותו כזכוכית שבירה שעומדת להתנפץ בכל רגע. פרפר דואה מעל שתיל רך וקרני שמש מאירות מרכיבים תמונה שלימה של טוהר ותמימות.

אבל משהו מזייף שם.

עדנה מרגישה.

ולזה היא חיכתה. קיוותה בכל מאודה. ספרה את הימים, את הציורים.

וזה גורם לדמעותיה לזלוג על לחייה.

אופיר בביתה גם בוכה. בגלל אותה סיבה. רק שבמקום שמחה מציף את ליבה עצב. עצב עמוק, תסכול נורא.

מה? מה קרה לאופיר?! למה אופיר לא מצליחה לצייר כמו פעם?? המנגינה צרמה כל הזמן באוזניה, גרמה לה לשפשף אותן כאילו זה יעזור.

היא רצתה שהילד ישמח, אך זה היה נראה שעוד רגע הוא פורץ בבכי.

היא רצתה שקרני השמש ישברו באדמה ויפזרו ניצוצות סביב, במקום זה הם היו סתם קרניים, רגילות.

היא רצתה פרפר שישתלב בדשא הירוק, יחוש שייך לטבע, אבל נראה כאילו הוא מושתל שם. מודבק במרכז תמונה.

התווים זייפו, והמנגינה שיצאה בכלל לא ערבה לשמיעתה המוזיקלית. וכשניסתה לשפר את הבית הכפרי, רק הרסה לו את תווי המתאר, הזיזה מיתרים לא נחוצים.

וכעת היא בוכה.

בוכה על כשרונה שמתחיל להיאבד.