תווי מכחול /3

פרק ג':

גל עשוי מים כסופים מתנפץ על החוף, לרגלי זאטוטון שמביט עליהם בערגה. החול מנצנץ לכל כיוון, אך עדיין מותיר בפיה של אופיר טעם מלוח.

"עדנה!" אופיר מושכת לה בשרוול. עדנה מנגבת את ידה ומעבירה מבטה מהקנבס שלה אל הקנבס של אופיר. "אופיר לא הצליחה!"

"למה לא הצלחת? תראי איזה יפה ציירת!"

"לא! אופיר לא ציירה יפה!! עדנה כועסת על אופיר!" ועוד רגע מתחילות כבר הבכיות להישמע והרגליים להתנפנף. ושניה לפני שזה קורה עדנה תופסת בידיה של חניכתה, מהדקת אותן למותניה של הילדה  בת השש, ומישירה אליה את עיניה היוקדות שמסמרות את רגליה של אופיר למקום. בקול רך ותקיף בו בעת היא לוחשת: "אופיר ציירה יפה מאוד. ועדנה לא כועסת. אופיר שומעת? עדנה לא כועסת!"

אופיר מסתכלת עליה במבט חושש, ואחרי שהטרפיסטית מהנהנת בראשה פעם ופעמיים היא משפילה את ראשה וממשיכה לצייר.

אבל הזיוף קיים, והלחן צורם את אוזניה של הילדה.

השמש שהאירה בעבר, כבר לא זוהרת ושולחת מנגינות מנחמות ומלטפות. והילדון בתמונה כבר לא מחייך את חיוכו המאושר והארמון שהוא בונה לא נראה כמו גוש חימר שביר. וגם אם הזיוף מטושטש, הוא עדיין אופף את הציור בערפל כבד.