תהיות הגלות…

בגלל שנאת חינם נחרבה ירושלים-
בגלל חוסר האהבה שהיה בין אבותינו
נחרב הבית ויצאנו כולנו לגלות,
בא הסוף ניראה כמו ערפל כבד…

כאב אין סופי טמון בין המילים הללו
כאב המלווה באין ספור שאלות המפוזרות להן בחלל האוויר.
"בגלל אבותינו, אנו צריכים לסבול?",
"מה היא שנאת חינם בכלל?",
"מהו אותו בית מקדש?",
ו"האם יש סוף לגלות המרה הזו?"
שאלות שלחלקן, לאיש אין מענה…

פתאום אנחנו מוצאים עצמינו,
צמים את הצומות שקבעו להם חז"ל,
אי שם לפני מאות שנים.
פתאום מוצאים את עצמינו,
יושבים על שרפרפים נמוכים בתשע באב,
מתאבלים על מה שלא הכרנו…

עם השנים, כשהגלות הולכת ומתארכת
עמ"י הולך ומתרחק מההבנה, הזיכרון, ומהציפיה…
מתרחק ממשהו שהיה ואיננו, ולא ידענו מה היה…
יחד, עם עוד ועוד מכאובי גלות,
שהולכים המצטברים עם השנים.
מצטרפים לשק כבד של סבל,
שאין עוד יכולת לשאת אותו…

שנאת חינם- בגללה נחרבה ירושלים…
האם אנחנו מצליחים למגר אותה?
או שהיא עומדת, צוחקת עלינו?
ניראה שצוחקת עלינו,
ושמחה בחורבן ובסבל שאנו עוברים,
ובעיקר שמחה על חוסר תשומת לב שאנו נותנים לה…

בעוד, שבאותה השעה,
עומד לו אבא למעלה,
עומד וצופה,
כואב ובוכה,
מחכה שנחכה,
מחכה שנתאמץ ,
שנתאחד שנתחבר.
כדי שרק יוכל לשוב,
לשוב לחבק אותנו,
לשוב והראות לנו את אהבתו,
לשוב ולהסיר מעלינו את שק הכבד הזה,
לשוב ולבנות לנו את מה שהתאבלנו עליו כל כך הרבה שנים.

ואז, אז יומר לנו: "בני אהובים,
בכל יום שבכיתם בכיתי גם אני איתכם,
בכל יום שכאבתם כאבתי גם אני איתכם,
ובכל יום שהתאבלתם למעני,
הפכתי עולמות כדי לקרב את הגאולה- למענכם…"