שקוף שהוא כלוםהמשך>>

פרק קודם – https://shutafotbaderech.co.il/our-post/%d7%a9%d7%a7%d7%95%d7%a3-%d7%a9%d7%94%d7%95%d7%90-%d7%9b%d7%9c%d7%95%d7%9d/#comment-526737

בבוקר החלטתי לעשות עוד ניסוי.
משהו קטן. שקט. כזה שאם מישהו ישים לב אליו – אולי,
אולי אני לא שקוף לגמרי. אולי רק חצי.

אז השארתי את הקלמר שלי בסלון.
בכוונה.
הוא היה פתוח, עם כל הטושים מסודרים, כמו שאמא אוהבת.

רציתי לראות אם מישהו יגיד:
“של מי זה?”
“הוא שכח משהו.”
“איזה יופי הוא סידר.”

אבל עברו שעות.
אף אחד לא אמר כלום.

בערב ראיתי את הקלמר בדיוק איפה שהשארתי אותו.
אף אחד לא נגע.

אז לקחתי אותו חזרה בשקט לחדר שלי.
שמתי אותו על המדף, וסידרתי לידו את הצעצוע הישן שלי, זה שאף אחד כבר לא שואל עליו.
ישבתי על הרצפה, עם הגב למיטה, וחשבתי על דברים שאפשר לעשות כשאתה שקוף.

למשל – אף אחד לא יגיד לך “זוז משם”.
אף אחד לא ישים לב שאתה בוכה.
ואף אחד לא ישאל “למה אתה שותק?”
ואולי. אולי אפשר גם לקחת את משבצת אחת או שתיים מחבילת השוקולד.

אולי זה נוח, קצת.
ככה לא צריכים להסביר.
לא צריכים להתנצל.
לא צריכים להסביר למה שוב חזרתי הביתה עם עיניים אדומות.

בלילה ישבתי במיטה, הסתכלתי על הידיים שלי באור של המנורה.
הן עדיין שם.

אבל. מה זה עוזר אם אף אחד לא רואה אותך?
מה זה משנה אם אף אחד לא מחפש אותך?

אם ילד שוכח משהו בסלון ואף אחד לא שואל עליו –
אולי אף אחד לא מחכה לו.

ואם אף אחד לא מחכה לך –
אולי אתה באמת לא חסר.

~~

ונשארתי ככה.
עם הקלמר על המדף, והלב. השקוף.

~~
אפילוג:

למחרת אמא סידרה את הסלון.
מצאה את הקלמר.
זרקה אותו לארון.

"חבל על הבלאגן," היא אמרה לעצמה.

ואני שמעתי.

כל המילים שהיא לא אמרה לי –
הסתתרו שם, בין הטושים.