רבותיי, ההסטוריה חוזרת–

איזה עם זה, איזה.
אלפי שנים,
שנה אחר שנה אחר שנה,
מוסרים ליבם, נפשם.
מגיעים בהמוניהם,
נוהרים בשמחה וציפייה,
לשמוע מגילה עתיקה,
לשמוע סיפור ישן על מלך, ומלכה,
לשמוע שרצו להרוג אותנו,
ניסו ולא הצליחו,
לשמוע עבר מהול בהווה,
אז רצו, היום רוצים,
ההסטוריה שחוזרת, שוב ושוב ושוב.
והם מגיעים, העם הזה,
בהמוניו.
מקשיבים קשב רב,
מוחים בתוקף שאומרים את שמו של שונאם.
וכשתולים את הבנים שלו, שמחים לאיד.
מתרגשים מהסוף הטוב,
ושוב, סוגרים מגילה,
קמים.
להוות עוד חלק בהסטוריה של העם הזה,
עוד חלק בהסטוריה של העם הזה שכל הזמן רוצים להשמיד,
העם הזה שפיות הפגזים מכוונות אליו, ומכל הכיוונים.
אז היה, וגם היום.
ונלך אנו, כל שנה לשמוע שניצלנו,
שיצאנו מזה כמו גיבורים.
שהשם היה איתנו,
ולדעת שככה יהיה תמיד,
כי השם תמיד איתנו,
ותמיד יציל אותנו
גם אם כל הגזרות וההצהרות בעולם הזה טוענות אחרת,
המן רצה, גם נסראללה וגם היטלר ימח שמם וזכרם.
וכולם ניתלו על עץ, הושמדו בעצמם…
עליהם נרעיש במחאה ברעשן.
ניצור על שמם עוגיות עבשות.
וגם בסתם יום ככה,
הם יוכיחו לנו שבלי שום ספק, השם איתנו.