קורים ניסים/סיפור חנוכה קצר

"אנחנו רק רצינו ללכת למסיבת חנוכה…" היא לוחשת שטופת דמעות לחלל האוויר הקר כשפרמדיקים רצים מפה לשם, אלונקות בידיהם. "מה בסך הכל רצינו?…"

היא מחזיקה את מנחם המייבב בידה הימנית, חבוק עליה. אף אחד לא שם עליהם לב בהמולה המטורפת ששוררת שם.

משטרות, אמבולנסים, זק"א.

רק ששמעי לא יצטרך זק"א, ה'. אני לא אעמוד בזה.

שפתיה של רבקי מלמלות פרקי תהילים שהיא זוכרת בעל פה, הופכות לה לעיסה לא ברורה של אשר יצר וברכת המזון. לא נורא, את שפת הלב ה' תמיד שומע.

סחרחורת מטורפת תופסת אותה, תמונת הנוף שמולה מטשטשת משניה לשנייה והיא מחזקת את אחיזתה בתינוק.

פרמדיק אחד תופס אותה רגע לפני שהיא קורסת לחלוטין, מגיש לפרמדיק אחר את מנחם. "הוא שלי…" היא מנסה למלמל, "אל תיקחו לי אותו…"

"אנחנו לא לוקחים לך אותו, גברת". מראה הפרמדיק רגישות, "את רק צריכה דקה לנוח". הם מגלגלים אליה אלונקה מקופלת לכיסא והיא מתיישבת עליה באפיסת כוחות, שומעת ולא שומעת את הדיבורים סביבה.

אישה עם מטפחת מניחה עליה יד, "היי. אני רחל, ואת?"

"רבקי…" לוחשת, "בעלי פה… ו… אני לא יודעת… אולי הוא בכלל…" דמעות שוטפות אותה מחדש. לא מצליחה לעלות את האמירות על דל שפתיה.

"רבקי, הכל יהיה בסדר, מותק. אני פה איתך. ובעלך גם יהיה בסדר. תישארי חזקה". היד של רחל עולה ויורדת, מרפה בה משהו, פותחת מחסומים שנעלה בהבטחה.

"אבל… אני… אנחנו… כעסנו לפני, ועם הוא ימות אז", היא אומרת את המילים מהר, לפני שתתחרט, שיבלעו ברעש הסירנות, "אז לא בקשתי סליחה…"

שעתיים לפני—

"רבקי". שמעי קורה לה מהמטבח, זה בטוח לא משהו טוב… "בואי שניה".

היא נכנסת למטבח, מסרק פאות אחוז בידה והיא נשענת בקוצר רוח על דלת המקרר.

"אני…אני מעדיף לא לבוא למסיבה". הוא לוחש, עיניו מושפלות לרצפה.

"בגלל אחים שלי?" חיוך מזלזל עולה על פניה, גורם לו להתכווץ עוד יותר. רצית בחורה עם מרץ? בטחון עצמי? שתהייה שונה ממך? הנה קבלת. תהנה. "אמרתי לך, תפסיק להתבטל בכויילל ולא יהיה לך מביך איתם".

"אני לא מתבטל בכויילל!!" קולו עולה בטון אחד, עדיין לא מתקרב לחצי מהטון הרגיל של רבקי, "קצת קשה לי, זה הכל!"

"אני התחתנתי עם בעל אברך". היא זורקת מאחורי גבה, פוסעת בצעדים נמרצים להרגיע את התינוק שלהם, "לא איתך…"

עוד סצנת קרב שנגמרת בכישלון מוחץ, שלו. כרגיל.

—

בהחלטת פתע היא קמה בריצה מטורפת מהכיסא, נכנסת לאמבולנס הראשון בשורה, מתעלמת מהמשטרות שסביב המחבל יימח שמו וזכרו.

היא פותחת את דלת האמבולנס בשקט, בעלה שוכב שם, חיוך ששנים לא ראתה, אולי מאז החופה בערך, נח על פניו הלבנות, גופו הצנום מחובר לצינורות רבים והם מנסים לעצור את שטפי הדם.

"רבקי!!" רחל מגיעה מאחוריה, פאתה סתורה מריצה, "תצאי משם!"

"למה לא לוקחים אותו לבית חולים כבר???!!!!" רבקי מאבדת עשתונות, מסתבר שמעיין הדמעות שלה בכלל לא מתקרב לסיומו, "למה מחכים?! שהוא ימות לי?!" היא בוכה את חייה, מתמוגגת בשטף דמעות, רחל מושכת אותה מהאמבולנס, עוטפת אותה בחיבוק, "למה מחכים רחל?" היא שואלת בחולשה שאופפת אותה שוב, "למה?!"

רחל מושיבה אותה בחזרה, "הכבישים חסומים עכשיו, ומפנים את הרכבים ההפוכים ו—"

"שלנו ביניהם". היא מוסיפה שלא קשור.

"הנה!" רחל מצמידה כף אל כף במחיאה אילמת, "התפנה הדרך. את רוצה ללוות אותו?"

—

"שמעי…"

היא מלטפת את היד המגובסת, הילד הקטן שלה על ברכיה. "מנחם פה, הוא רוצה אותך". מנחם ממשש את האף של אבא שלו, אבא שלו לא קם. למה אבל?

"אמרו לי לנסות לדבר איתך", היא ממשיכה במונולוג עם הגוף הדומם, "אולי ככה תתעורר". היא מחזיקה את כף ידו, "כשאתה שומע אותי תלחץ". היד נשארת רפויה. "תלחץ!" היא צועקת עליו, מגלה עד כמה רגישה היא נהייתה לאחרונה כשגשם של דמעות מטפטף על פניה.

"אתה יודע, שמעי. רק אחרי שחשבתי שאיבדתי אותך, גיליתי כמה אני אוהבת אותך. אברך לא אברך, אחראי לא אחראי. אותך. את שמעי. אני כל כך מצטערת על זה ש…" היא בולעת גוש, "על זה שלא הייתי אישה טובה, אני דרסתי אותך. דרסתי את הבית היפה והקטן שלנו בעשר אצבעותיי". גופה רועד כמו בסופת טורנדו.

"אני…א…אני מבקשת"…היא בוכה ובוכה ובוכה, ומנחם הקטן ביחד איתה, "אני מבקשת ס… סליחה".

לחיצה רפה.

חיוך.

בחנוכה קורים ניסים.

גם קריעות ים.