קורותי באזעקה מיום ראשון, כולל נפילה בחיפה… תודה השם!!!

מה יקרה אם אכנס למקלחת עכשיו?

זו המחשבה שחלפה לי בראש בשעה 20:20 אתמול.

"אם יש התרעה – תגידו לי", זרקתי את ההוראה לאנשים שנמצאים בבית.

לחפוף את השיער או שאפשר לוותר?

מן פחד סמוי וקטן קינן בי שאולי לא כדאי. הדפתי אותו בשתי ידיים. 'אי אפשר לא לחפוף אחרי כל כך הרבה ימים!'

מכירים חוק מרפי? אז זה מה שקרה.

דפיקות על הדלת. הברז נסגר מיידית.

"יש התרעה??"

"צאי! אנחנו הולכות למקלט!"

זה לא קורה לי עכשיו!!!!

יצאתי, ככה, עם השמפו על הראש. התלבשתי בשניות בזמן שאני צועקת לאמא שלי איפה הטלפון שלי נמצא ואיפה השארתי את תיק החירום.

פרצתי אל מחוץ לאמבטיה. נטלתי ידיים. אמא שלי שלפה מגבת, מנסה לנגב לי את השיער.

ברחנו מהבית מהר.

"שכחתי את הטלפון שלי בבית!" הזעקה נמלטה מאחורי. לא נכון!!!

"קחי את השקית, רוצי למקלט לבד. אני אבוא אחר כך".

ואוו – – – אוווווו——–

חזרה לחדר מדרגות.

ישבנו שם, הטלפונים מטרטרים בבני משפחה שלא מבינים למה לא הספקנו להגיע למקלט הציבורי.

בינתיים ניסיתי להמשיך לנגב את השיער המלא בקצף פעיל של שמפו.

בום!

בווווום!!!

"מה זה?"

"נפילה בנווה שאנן, ליד רחוב הגליל".

"הגליל??" הטלפון צץ לי ביד.

להתקשר לשירה, מהר! (שם בדוי)

"המנוי אליו חייגתם אינו זמין כעת".

נעבור לחגית. (שם בדוי, כמובן)

לא מצליחה.

חזרתי לשירה, עברתי שוב לחגית.

למה הן לא עונות????

"הלו?"

"פוי… איזו הקלה". שירה ענתה.

"יש כאן נפילה!" היא יידעה אותי בחרדה. וואי באמת? לא ידעתי… "את לא מבינה איזה בום מפחיד".

סיימנו את השיחה די מהר, חגית עדיין לא זמינה.

זה הפחד הגדול, היא גרה קרוב יותר לגליל מאשר שירה.

הוצאתי את היומן מתיק החירום. פתחתי בתאריך י"ט בסיוון. כתבתי בעט שחור 'אזעקה 20:34'.

כמו כל אזעקה מתחילת השנה.

"יש גל שני, בואי נרוץ למקלט מהר". אמא שלי קמה ויצאה מחדר המדרגות.

אבל השיער שלי!!

המשכתי לנגב אותו בלי הצלחה יתרה.

רצנו, הגענו מתנשפות.

פדיחה לעבור בין כל האנשים עם שיער מלא בשמפו? 🤔

לא משנה, עברתי.

קבלת הפנים שקידמה אותי הייתה משפחה משועשעת מהסיטואציה אליה נקלעתי.

"המברשת!" קריאת אאוריקה פרצה מגרוני. הרי הכנסתי אותה היום לתוך תיק החירום!

בזכותה הייתי נראית קצת יותר נורמלית.

בסוף לא היו עוד אזעקות, יצאנו לאוויר העולם.

ללכת לישון בבית שלנו?

מה פתאום!

הלכנו לישון אצל אחותי שגרה ממש ממול, למקרה שנצטרך לקום באמצע הלילה. (אגב, זה קרה פעמיים…)

לא הצלחתי להשיג את חגית, שירה הצליחה.

היא ב"ה אמורה להיות בסדר. רק אחרי טראומה קלה. בכל אופן האזעקה תפסה אותה לא בבית, סמוך מאוד לרחוב שהיתה בו הנפילה.

הקו של הכיתה התמלא בהודעות.

עוד ניסים.

אף אחת מהמשפחות לא נפגעו.

אלו רק הבתים.

'כילה חמתו בעצים ובאבנים'.

הנפילה הנוספת, בארבע לפנות בוקר, שהרעידה את קירות המקלט, גם היא הייתה ניסים של ממש.

בין שתי בתי הזיקוק. לא עליהם.

בסופו של דבר, חזרנו הבוקר הביתה בשלום.

תודה השם!!!

אני רק שוקלת שאם הייתי נשואה אולי לא הייתה קורת לי הסאגה עם השיער. 😬

(בסופו של דבר הצלחתי להשיג את חגית. ניסי ניסים!!! אם הקב"ה לא היה מציל אותה – היא לא הייתה איתנו היום…
בזמן האזעקה היא רצה את כל רחוב הגליל, ושקלה להיכנס לחדר מדרגות שנהרס אח"כ מהנפילה!! בסוף היא הספיקה להיכנס למקלט בבית כנסת)